בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 23 בדצמבר 2017

מה אנחנו עושים כאן?

בחירתו הסנסציונית של דאג ג'ונס בשבוע שעבר כסנטור הדמוקרטי מאלבמה והעברת רפורמת המס של הרפובליקאים אתמול מזכירים מאוד את אירועי 2009 במהופך: אז בחירתו של אובמה הצליחה לעורר גל זעם נרחב מהצד הרפולביקאי שיצר את תנועת "מסיבת התה"; הדמורקטים עסקו במשך שנה על חוק הבריאות שנודע בשם "אובמהקייר", והרפובליקאים תקפו את החוק שוב ושוב עד שבחורף 2008-9 הוא כבר היה מאוד לא פופולארי. בכל זאת בית הנבחרים העביר את הגרסא שלו והסנט- שבו היה לדמוקרטים רוב חסין-פיליבסטר של 60-40 - העביר את הגרסא שלו. ואז היו אמורים לעבור לתהליך של conference - יצירת חוק מאוחד, ששני הבתים היו צריכים לאשר אותו. אלא שאז טד קנדי, הסנטור הדמוקרט האגדי ממסצ'וסטס, נפטר, ומרת'ה קוקלי, המועמדת הדמוקרטית להחליף אותו, היתה כ"כ גרועה, והרוח היתה כ"כ לטובת הרפובליקאים, שסקוט בראון הרפובליקאי ניצח אותה במסצ'וסטס הכחולה.
זה גרם לשני דברים: ראשית, ברמה הטכנית, הרוב הדמוקרטי בסנט ירד ל59. זה אומר שהדמוקרטים לא יכלו להעביר גרסה מאוד שונה של החוק בסנט (הם יכלו להעביר רק דברים תקציביים דרך תהליך שנקרא reconicliation, ונגע בזה בהמשך). ושנית, כל הסנטורים ובעיקר חברי בית הנבחרים הדמוקרטים מאוד מאוד נבהלו מחוסר הפופולאריות של החוק. היה חשש אמיתי שבדקה ה90 החוק עומד ליפול.
ואז אובמה עשה מעשה. הוא אסף את כל הנציגים הדמוקרטיים ונאם להם. בדרך כלל אובמה האמין בנאומים הרבה יותר מההשפעה האמיתית שלהם, אבל הפעם הנאום זה באמת עשה את ההבדל. הוא אמר להם פחות או יותר כך (זו פראפרזה שלי, אין לי את הנוסח המדוייק מול העיניים): נכון, החוק הזה מאוד לא פופולארי עכשיו. יש לנו יסוד להניח שהוא יהפך פופולארי עם הזמן, אבל יתכן שלא או יתכן שמאוחר מדי עבור חלק מכם. ייתכן שעבור חלקכם זה career ending vote. אבל אתם עדיין חייבים להצביע בעד. כי אנחנו דמוקרטים, זה מה שבאנו לכאן לעשות. במשך עשורים אנחנו מדברים על הרחבת הנגישות לביטוח בריאות, והנה, יש לנו הזדמנות לעשות את זה. אם לא נעשה את זה - אז מה אנחנו עושים כאן בכלל? למה אנחנו טורחים להבחר?
זה עבד. בית הנבחרים העביר את החוק, והיום אובמקייר עוד איתנו (חבוט ע"י פגיעות שונות מהחקיקה הרפובליקאית, אבל בינתיים עוד איתנו).
אני חושב שאותו הגיון עומד מאחורי ההעברה של חוק המס של הרפובליקאים השבוע. הוא חוק מאוד מאוד לא פופולארי. יש יסוד להניח שבניגוד לאובמקייר, הוא לא יהפך לפופולארי יותר עם הזמן מכיוון שבעוד שבאובמקייר החלקים הבעייתיים - כמו הindividual mandate ומס על כמה אביזרי בריאות - הגיעו קודם, בעוד שההטבות, כמו הרחבת מדיקאייד או השווקים האינטרנטיים לביטוח, הגיעו מאוחר יותר, ואילו ברפורמת המס של ראיין ומקונל המס יורד עכשיו ועל המעמד הבינוני הוא יעלה מחדש עוד כמה שנים (בשל אילוצי תהליך הreconciliation שדרכו העבירו את החוק ללא צורך לשבור פיליבסטר בסנט, לכך אין להם רוב) - אבל עדיין הרפובליקאים העבירו אותו. מכיוון שזה מה שהם באו לעשות; הורדת מס לעשירים (ולאחר מכן קיצוץ תוכניות רווחה לעניים) זה לב האג'נדה של המפלגה הרפובליקאית. את תכניות הרווחה לא בטוח שיצליחו לקצץ, אבל לפחות להוריד מס לעשירים הם יכולים.
ונזכרתי בזה גם בהקשר של הדיון של השוחד של נתניהו. מלך הווטאבאוטיזם קלמן ליבסקינד חזר השבת במאמרו על אחד הטיעונים הקבועים של מאתרגי נתניהו והוא האתרוג של שרון בזמן ההתנתקות. אז מעבר לכך שהמקבילה לא מלאה - גם עם כל האתרוגים ממשלת שרון לא נסתה לפגוע באמצעות חקיקה בחקירות המשטרה נגדו; ומעבר לכך שלימין לא היתה בעיה לא רק עם שחיתות נתניהו היום אלא אם אותה שחיתות של שרון, עד לרגע שהכריז על תכנית ההתנתקות; ומעבר לעובדה שהרקורד של השמאל קצת יותר מורכב, שכן השמאל הוא שהפיל את אולמרט על שחיתות (לקול קריאות טהרנות של ישראל היום. זוכרים את התקופה שישראל היום התיימר לדבר בשם שלטון החוק?) ראוי להתיחס גם להשוואה הזו, כי אני חושב שיש הבדל מהותי.
נכון, ראוי לומר ביושר: השמאל היה מוכן לסלוח לשרון על שוחד כדי שיבצע את תכנית ההתנתקות. מפלגת העבודה נכנסה לממשלת שרון גם לאחר שהמשטרה המליצה להעמידו לדין על שוחד. מכיוון השמאל ראה בתכנית הזו הזדמנות הסטורית לסיים את המבצע הצבאי המתמשך של תחזוקת מובלעות יהודיות בלב אוכלוסיה פלסטינית, על ההדרדרות הבטחונית, האלימות היומיומית והעוולות הקבועות המתלוות למבצע הזה. השמאל היה מוכן לסלוח לשרון על שוחד כדי שיבצע את ההתנתקות, ולא יותר. כי זה מה שהשמאל בא לעשות: לסיים את משטר האפרטהייד הכרוך בתחזוק התחלויות יהודיות בתוך אוכלוסיה פלסטינית הנתונה תחת משטר צבאי. ויתכן שבשביל הזדמנות הסטורית כזו ראוי לסלוח זמנית לשחיתות, כהוראת שעה, לצורך ספציפי חד פעמי.
ליבסקינד מנסה לגזור את הגזרה השווה: "אז אם השמאל חושב שלטובת צורך מדיני, לגיטימי לשים בצד את חוש הריח ואת הדאגה לטוהר המידות...למה לא לגיטימי שהימין יחשוב כך גם הוא, ויסביר שמבחינתו התפקוד המדיני של נתניהו חשוב יותר מסיגרים?" קודם כל, זה כמובן לגיטימי, אבל ראוי להבהיר מה הטענה הזו אומרת: מה הכוונה "התפקוד המדיני של נתניהו"? מה הוא בא לעשות? התשובה המובלעת היא כמובן, שהוא לא בא לעשות דבר אלא למנוע: למנוע נסיגה מיהודה ושומרון. אם היה משהו שהוא היה יכול לעשות כדי להבטיח בצורה ודאית יותר שלא תהיינה נסיגות בעתיד הימין בודאי היה דורש זאת ממנו בתמורה לתמיכה על אף השוחד, אבל כנראה שאין דבר כזה. יש רק מניעה. יש כמה השלכות מרכזיות לטענה הזו:
א. עומק השבריריות של מדיניות הימין: הסנטימנט מאחורי הטיעון הימני הוא שברגע שתעלה ממשלת שמאל-מרכז, בראשות לפיד או גבאי, היא מסוגלת להביא לנסיגה משמעותית ביהודה ושומרון. כל מפעל ההתנחלויות לא מחזיק כנגד מנהיגים די טירונים שהימין לא מפסיק להביע זלזול בהם, ושאחד מהם לפחות מכריז השכם והערב שהוא בכלל לא מעוניין לפנות התנחלויות. ועדיין, הסיכון שיעלו כה חמור שהוא שווה לסלוח בעבורו על שוחד של שלושת-רבעי מליון שקל. זאת ועוד, שלטון הימין - לפי ההנחה הזו - תלוי אך ורק באדם אחד- בנימין נתניהו. שהרי מבחינה חוקתית, אם הוא מתפטר יכולה לקום ממשלת ימין חדשה ואפילו לא צריך ללכת לבחירות. אלא שההנחה היא כנראה שירידתו מהזירה משמעותה אובדן שלטון הימין. מה זה אומר על המחנה הזה?
ב. הטענה הזו בעצם הופכת את כל המאמץ לחסר תוחלת. אני אישית לא מאמין בדטרמיניזם הסטורי, אבל כן ברור שההנחה שהמצב ישאר לעד בדיוק כך לא תתגשם במציאות. מתישהו משהו ישתנה, מתישהו השלטון יתחלף. אם הימין בטוח שברגע שזה יקרה כל המפעל שלו קורס, אז זה די חסר טעם לדחות את הקץ, לא?
ג. יש הבדל מהותי בין לסלוח לשוחד כהוראת שעה, עבור מהלך ספציפי,  לבין לסלוח לשוחד לשם שמירה על השלטון עצמו. אם צריך לסלוח לנתניהו כי הוא נתניהו, על מה לא נסלח? על פדופיליה? (זה לא תיאורטי, הרפובליקאים קראו לבוחרי אלבמה לשלוח פדופיל לסנט כי הוא רפובליקאי). ועד מתי? לנצח? בניגוד לויתור מקומי, האמירה שנסלח על שוחד כדי לשמר את השלטון כי המטרה היא רק שמירה על השלטון מבטיחה הטמעה של תרבות שוחד ושחיתות בכל מערכות השלטון, כי על כל שוחד נסלח, ולעד, כדי לשמור על שלטון הימין - בעצם, ספציפית על שלטון נתניהו. וזה כבר הבדל מהותי.

יום שישי, 24 בנובמבר 2017

על הרצף

עקיבא נוביק יצר סדרת כתבות, ששודרה השבוע בערוץ 10,  על "דתיי הרצף" - קבוצה שקצת השתנתה בין הכתבות אבל בגדול כוללת את המנעד בין דתיים בלאי לבין דתל"שים בלאי. הסדרה עוררה הרבה עניין - הכתבות הללו מתקרבות לשבור את שיא הצפיה בכתובת בנענע-10 - ועשתה הרבה רעש, וכמובן שמכיוון שכל אחד אוהב לראות שמדברים עליו בטלויזיה, צפיתי בה באדיקות. היא שטחית משהו - כפי שניתן לצפות מכתבות מגזין בנות כמה דקות - ובעיקר מצגיה תופעה שלדעתי די מוכרת לעייפות (די! יש דתיים ששותים בירה בשוק מחנה יהודה? הרגתם אותי עכשיו!) אבל יתכן שאלה מגבלות המדיום. מכל מקום, זו הזדמנות לכתוב קצת שוב על החילון, מה החדש בדתיי הרצף - או, אם נהיה פחות פוליטיקלי קורקט, בתכלס במסורתיים אשכנזים - ומה ההבדל בינם לבין המסורתיים ממסורת עדות המזרח (אני כאן כותב סתם מהגיגי ליבי, אין לי סיומכין למה שאני כותב, אבל זרמו איתי רגע). בזמנו כתבתי על זה את אחד הפוסטים האהובים עלי, ומעניין לראות גם מה השתנה.
א. אפיסטמולוגיה: לא בדקתי לעומק אבל מצפייה ראשונית נראה לי שיש מילה אחת שלא נאמרה בכל 45 הדקות של הסדרה: אלוהים. זה לא מפתיע; מאז קאנט והמהפכה המדעית, קיומו של אלוהים הפך להיות מהודאות הבסיסית ביותר בתמונת העולם לעובדה חוויתית במקרה הטוב, בודאי לא כזו שאפשר להתוכח ולשכנע בקיומה. לא זו אף זו, עבור הדתי לאומי הממוצע, גם אם הוא מאמין באלוהים, הידע שלו על העולם סותר את ההבנה הפשוטה של לפחות חלקים מהתורה: בריאת העולם, המבול, אברהם אבינו, מעמד הר סיני. אני מסופק כמה דתיים לאומיים באמת מאמינים בקיומם ההסטורי והממשי של כל אלה, ולכן גם אם הם מאמינים שאלוהים קיים, דתיים לאומיים צריכים לעשותו אקרובטיקה כזו או אחרת כדי להצדיק מקיומו את החיוב במערכת ההלכתית כמו שאנחנו מכירים אותה. במסורתיות המזרחית אלוהים קיים הרבה יותר - אבל גם שם, הוא לא מספיק כדי לתת תחושת חיוב בכל ההלכה.
ב. אתיקה: מה שמאוד שונה לדעתי בין דתיי  הרצף לבין מסורתיים מזרחיים הוא היחס למערכת הנורמטיבית של ההלכה. הנחת היסוד של המסורתיות המזרחית היא שההלכה היא מערכת נורמטיבית ראויה; שאדם דתי הוא מוסרי יותר. גם אם המסורתי המזרחי לא מקיים הלכה, הוא מעריך את מי שכן. הוא חושב שהוא מוסרי יותר. אנחנו צופים בבית בעונה האחרונה של "מחוברים", ואחת הדמויות היא רינת גבאי. באחד הרגעים היא מפקפקת בחינוך שנתנה לילדותיה: אולי אם הייתי שולחת אותן לבית ספר דתי הן היו יוצאות טובות יותר. זו הסיבה שהרב נבון למשל כל כך אוהב מסורתיים כאלה: הם מקבלים את העליונות המוסרית של הדתיים. זו גישה שדתיי הרצף של נוביק חולקים עליה בגדול: הם לא חושבים שההלכה מייצגת מערכת נורמטיבית מוסרית יותר. למעשה כל הסדרה היא ביקרות של דתיי הרצף על המערכת ההלכתית.
ג. אסתטיקה: אז מה נשאר? אסתטיקה. תרבות, טקסים, פולקלור. בעצם הקרבה של דתיי הרצף לדת היא לאלה - לפן האסתטי, הפולקלוריסטי, של אורח החיים הדתי. אני לא אומר את זה בזלזול, זה אספקט מאוד חשוב. זה למעשה הבסיס העיקרי ל"בלאי" של הדתל"ש בלאי שלי. אבל זה ההבדל העיקרי בין דתיי הרצף של נוביק למסורתיים המזרחיים - האם הקרבה לדת היא לפן הערכי או האסתטי.
ד. עוד קצת על אתיקה. הרב אילעי עופרן כתב פוסט בתגובה לכתבות על כך שהמיתוג של "דתיים" הוא רק במצוות הפולחניות - שבת, תפילין, לבוש - ולא במצוות שבין אדם לחברו. עניתי שם שזה לא מיתוג, זו בעיה מהותית. זה לא באג, זה פיצ'ר. עד המודרנה, כשם שהדת עמדה בבסיס ההבנה את העולם, הדת עמדה גם בבסיס המוסר: לא ניתן היה להיות אדם מוסרי מבלי להיות דתי. אלא שמאז החילון זה לא כך. יושר, צדק, אהבה, חסד, תיקון עולם ואהבת הגר - אלה הפכו לנחלת כל החברה, גם הדתית וגם החילונית. וכשזה המצב, מה שנשאר מגדיר את הדתי בניגוד לחילוני הוא המצוות הפולחניות - שהן נייטרליות ביחס למוסר - או מקומות שבהם ההלכה מורה בשונה או אפילו בניגוד למוסר האנושי.
אוקיי, אז מה הבעיה עם זה? הבעיה היא שההלכה היהודית דורשת הרבה מאוד ממאמיניה. גם בחיי היומיום, היא מטילה איסורים והגבלות רבות, וגם מבחינה אידיאולוגית, הדת דורשת קדימות ועליונות על כל ערך אחר. אבל אם אלוהים קיים בספק, ואם אפשר להיות מוסרי גם כשאתה חילוני - אז האם הקשר האסתטי שווה את כל זה? בקהילות עם קשיים - משפחות מפורקות רבות, פשיעה גבוהה יחסית וכד' - הדת הרבה פעמים מהווה השראה לתנהגות חברתית נורמטיבית ומוסרית יותר. אני חוטא בסטראוטיפ ומראש מתנצל על כך, אבל יתכן שזה מה שעומד מאחורי ההערכה הערכית של חלק מהמסורתיים המזרחיים את ההלכה. אבל זה לא המצב אצל דתיי הרצף: הם לא רואים עוגנים אתיים בהלכה, ולכן רבים מהם יוצאים בשאלה.
עם זאת התמונה יותר מורכבת. אם אנחנו חושבים על תחומים בהם אנחנו מגדירים הבדל בין דתיים לחילוניים, התחומים הללו כוללים גם תחומים אתיים, שלכאורה היו יכולים להיות עוגנים:
הראשון הוא צניעות ויחסים בין המינים. זה תחום שבו במובהק ההלכה, והציבור בעקובתיה, גוזרת התנהגות שונה מזו הרווחת בציבור החילוני, וזאת מתוך יומרה לעליונות מוסרית, מתוך טענה שההתנהגות הזו היא מוסרית יותר. בתחום הזה באמת יש מהפכה בשנים האחרונות: מיתרון, הצניעות נהפכה לחסרון. כפי שהפרק על מיניות, והדיון הסוער בעקבותיו, מראה יפה, בתחום הזה רווחת בקרב חלק לא קטן מהציבור הדתי לאומי התחושה שהנורמות והחינוך בתחום הזה - ההפרדה בין המינים, המלחמה באוננות, דחיית מגע ומין עד לאחר החתונה, הומוסקסואליות, וכו' וכו' - הם דווקא בעייתיים.
השני הוא הצדקה. לפני עשור או שניים, הקהילות הדתיות היו הרבה יותר בולטות בתחום הצדקה; החרדים עד היום מאוד בולטים בכך. עם זאת, בעוד שייתכן שבשטח התמונה הזו לא השתנתה, מבחינה אידיאולוגית מאז המחאה החברתית של 2011 תחום הצדקה והצדק החברתי ירד באופן מובהק מגדולתו בקרב האידיאולוגים הדתיים לאומיים: למעשה, האידיאולוגים הגדולים ביותר של מדיניות כלכלית קפליטלסטית הם דתיים, והעוינות הכי גדולה למאבקים חברתיים באה מקרב דתיים (ראו מאבק הנכים האחרון).
ולבסוף, כמובן, ארץ ישראל. אם יש תחום שבו הדתיים לאומיים גזרו מהדת התנהגות נורמטיבית שונה ביחס לציבור החילוני הוא ביציאה ליישב את שטחי יו"ש ביהודים. אלא שמתברר שגם כאן הנורמות האלה לא מחייבות שמירה על כל ההלכה. הפרק האחרון מראה שבקרב גנבי האדמות בשדה בועז ובחוות גלעד יש גם דתל"שים; ונוביק הביא סקר לפיו רק 22% מהדתל"שים מעידים שנטו שמאלה מאז הורדת הכיפה. כאן זה קצת יותר טריקי: כן צריך איזשהו עוגן נורמטיבי אנטי-ליברלי כדי ללכת ולהתישב ביו"ש, שכן המעשה הזה בבסיסו מנסה לעגן משטר של פריווילגיות ליהודים; אבל מתברר, שהעוגן הנורמטיבי הזה לא דורש את כל ההלכה. המחשבה שלי לא סגורה לגמרי בתחום הזה. אני גם לא יודע מספיק פרטים - האם רוב הדתל"שים נשארים ימניים מסיבות בטחוניות (ובכך שותפים לחילונים רבים גם בתחומי הקו הירוק) או משתייכים יותר לגרעין הקשה המאמין בזכותנו על יו"ש ללא קשר לנימוק בטחוני; אני לא בטוח שהמציאות כאן כבר התייצבה; ולבסוף, בעוד שנוביק ניסה לטעון שהנתון המפתיע הוא שדתל"שים נשארים ימניים, אותי הסקר דווקא הפתיע בכיון ההפוך: לאור העובדה שהמאפיין המשמעותי ביותר של הציבור הדתי לאומי הוא הדעה הפוליטית (ראו  המחקר הזה של המכון הישראלי לדמוקרטיה), אותי הנתון ש22% אומרים שהשמאילו בדעותיהם מפתיע בגודלו. (תוספת: עבור מעט מזער של שמאלנים דתיים, יתכן שהתחום הזה הפך להיות דומה לתחום הצניעות: מיתרון לחסרון; כלומר שההתייצבות המובהקת של הציבור הדתי לאומי מאחורי מערכת כה אניטנסיבית של עוולות, מבאישה את ריח ההלכה ככלל. יתכן שזה מה מעומד מאחורי העובדה שבקרב פעילי אגוני זכויות אדם יש אחוז גבוה להחריד של דתל"שים)
ולבסוף, סוציולוגיה: נוביק לא דיבר על זה במפורש בכתבות אבל כן טען מסביב כל הזמן שהשונה בדתיי הרצף הוא רצונם להשאר בתוך הציבור הדתי לאומי. אני לא יודע אם זה נכון או לא, מעניין לעשות על זה סקר. האמירה החריפה ביותר בכתבות היתה דווקא הפוכה: הבן של הרב אבינר אמר שלא אכפת לו שילדיו יהיו חילונים או דתיים אבל שלא יהיו כמו אבא שלו (וזו תגובה שדי חזרה בכתבות). בכל מקרה, ראשית, הטענה שגבולות המגזר הם לא חדים כ"כ ויש רצף סוציולוגי היא לא חדשה. גם בדור של הורי היו זוגות מעורבים, ובתי ספר ליברליים יותר, וכו'. שנית, בודאי שהרצף הזה מתעבה בשנים האחרונות, אבל זה גם לא חדש: בי"ס קשת קיים כבר למעלה מעשור. ולבסוף לבסוף, השאלה היא לאיזה חינוך כל דתיי הרצף הללו ישלחו את ילדיהם. ואני לא בטוח שהתשובה היא החמ"ד.

יום רביעי, 18 באוקטובר 2017

קמפיין me too

קמפיין me too הצליח להבהיר בצורה מאוד חזקה שבאמת כמעט כל אישה חוותה הטרדה או הטרדות מיניות, פעמים רבות תקיפה או תקיפות מיניות, ופעמים הרבה יותר רבות משהיינו חושבים נסיונות אונס. זה גלוי די מטלטל - גם אם אני יודע באופן רציונלי שהטרדות ותקיפות מיניות ונסיונות אונס כל כך רווחים, זה לא דומה לגלוי הספציפי: גם היא, וגם היא, וגם היא.
הקמפיין גם עורר הרבה תגובות וכמה מהן הביאו אותי לכתוב את הפוסט הזה. אני אנסה להתנסח בזהירות בפוסט כי אני גבר, ולכן עם סיכון הרבה הרבה יותר נמוך להיות הצד הנפגע.
האחת - למשל כמו בפוסט הזה - טוען שהקמפיין הראוי היה של גברים, שיתוודו על מעשיהם: שיתוודו שהם מטרידים ותוקפים ומנסים לאנוס. מכיוון שגברים הם אחראים ועליהם "לנקות את הלכלוך", ומכיוון שאם יראו שכל כך הרבה גברים באמת תוקפים מינית אז אולי זה יעשה את האימפקט הדרוש. היו גם כל מיני ביקורות על הכיוון הזה (בין השאר, שהקמפיין -נועד בראש ובראשונה לנשים שירגישו שהן לא לבד), אבל אני לא חושב שהוא נכון מסיבה אחרת מכיוון שקמפיין כזה בסך הכל מביא לזיכוך עצמי: "היי, תראו, תקפתי, אבל איזה פמיניסט אני שהודתי בזה בפייסבוק!". אני גם אישית מאמין שלא כל הגברים תוקפים כמו שכמעט כל הנשים מותקפות: גבר אחד יכול לתקוף הרבה נשים. אבל ייתכן שאני טועה, ובכל מקרה זה לא רלוונטי: זה לא אומר שהגברים לא אשמים, הם אשמים בגדול אבל מכיוון אחר.
התגובה השניה היתה בפוסט הזה של הרב עופרן ובתגובות אליו. בקצרה הרב עופרן חושש שהלכה למעשה, הקמפיין עלול להביא לתגובה של משיכת כתפיים - זה המצב ואין מה לעשות. הרב עופרן מציע להתיחס להטרדות ותקיפות מיניות כמו לתאונות דרכים ולהתמודד עימן מערכתית, בעיקר דרך חינוך; בתגובות לו מציעים כל מיני המלצות רדיקליות יותר - החל בשיעורי הגנה עצמית לכל הנשים וכלה בדיני ייחוד הלכתיים. וכל הדיון הזה מדגים בדיוק למה כל הגברים אשמים.
אחד הטקסטים הטובים ביותר שקראתי בחיי הוא הפוסט הזה על פמיניזם וסיכון. אני אעשה עוול בלסכם אותו בקצרה אבל בכל זאת לטובת העניין, הטענה היא שאחד הגורמים הבסיסיים שמאפיינים את הפטריארכיה - כמו גם פריוילגיות של קבוצות דומיננטיות אחרות, כמו יהודים, אשכנזים, סטרייטים וכו' - הוא שלקבוצה הדומיננטית - לגברים במקרה הזה - שמורה הזכות להיות בסיכון מזערי שיעשה להם עוול. אנחנו אולי מוכנים לתת זכויות לנשים, אבל בתנאי שזכויות אלו לא יגדילו את הסיכון שלגברים יגרם עוול. כמובן שלנשים כתוצאה מכך נגרם עוול כל הזמן.
והנה תראו מה קרה פה: מתברר לנגד עיננו שלנשים נגרמות עוולות כל הזמן, על הציר שבין מעיקות לקטסטרופליות. לא נשים ערטילאיות: כל הנשים מסביבנו: בנות הזוג שלנו, חברותינו, בנות המשפחה שלנו. ולא סיכון ערטיאלי: עוולות ממש, שגורמות לכך שלכל אישה יש סיכון לא מבוטל לפגיעה מינית שמלווה אותה כל הזמן. ועדיין, כל ההצעות לפתרון נעות בציר בין הצעות כלליות שלא משנות את משוואת הסיכון (חינוך) לבין הצעות שמטיילות עול נוסף וסיכון נוסף על נשים (קורס הגנה עצמית, הדרה מסיטואציות מסויימות בשל דיני יחוד). אפילו ההצעה הרדיקלית, להטיל על הגברים להתוודות בעצמם, משאירה את היוזמה בידי הגברים.  מכיוון שבחברה שלנו לא יעלה על הדעת להעלות את רף הסיכון לגברים כדי להוריד עוולות לנשים.
הנה הצעה: אם ניקח את ההקבלה לתאונות דרכים. מה אם היינו מתייחסים להטרדות אקראיות כמו לעברות תנועה חמורות? מקימים יחידה במשטרה, על טהרת הנשים, שכל תפקידה הוא להטיל קנסות גבוהים על הטרדות קטנות ברחוב. תפסו אותך מפסק רגליים באוטובוס? בום, 5,000 ש"ח. נתפסת שורק לאישה ברחוב? בום, 10,000 ש"ח. אישה התלוננה שהלכת לידה בצורה מטרידה? בום, 20,000 ש"ח. הרי ברור שפתאום כולנו הרבה יותר ניזהר, וארני מעריך שכמות ההטרדות הקטנות תרד משמעותית. נכון, יש גם סיכון שגברים חפים מפשע ידפקו. שיעשה להם עוול. זה לב העניין, מעבירים קצת מהסיכון אל הגברים.
או ביחס לתקיפות ומעשי אונס: תארו לעצמכם (וזו הדוגמה מהפוסט) שכל מה שהיה נדרש כדי להוכיח אונס הוא שאישה התלוננה עליו ושניתן להוכיח באופן סביר שהתקיימו יחסי מין. בלי חקירה במשטרה, בלי משפט. אני יכול להעריך שמספר מקרי האונס ירדו. מאידך, גם הסיכון לתלונות שוא. זה הרי בדיוק העניין.
אני יכול לחשוב על מקרה אחד שבו מהלך חקיקתי באמת שינה במידת מה את חלוקת הסיכון: החוק למניעת הטרדה מינית ב1998. זה סוג השנויים שיכולים לעשות באמת הבדל. אם יש משהו שגברים יכולים לעשות הוא לא להזדעזע או להתוודות, הוא לקרוא לשנוי חוקי משמעותי שיגן יותר על נשים גם במחיר של סיכון מוגבר לגברים.

---

בהערת אגב, זה מצב מאוד דומה ביחס לישראל ולפלסטינים. אני חושב שיש כמעט קונצנזוס מוחלט בקרב הציבור היהודי בארץ שהכיבוש ביו"ש גורם עוול. יש גם רוב שהיה מעוניין לצאת מהשטחים אם היה מובטח לו שאין בכך סיכון בטחוני. אבל גם יש כנראה רוב גדול נגד נסיגה כיום: הנחת היסוד היא שקודם כל הסיכון עבוד יהודים צריך להיות מזערי, ורק לאחר מכן אפשר לדבר על זכויות אדם לפלסטינים. 

יום רביעי, 13 בספטמבר 2017

הדתה שמדתה

שי גולדן פרסם סרטון חדש, מז'אנר ה"אין הדתה":


הטעויות העובדתיות המביכות - הציונות נובעת מהדת, והשימוש בעברית נובע המדת - כמו גם המעבר להשמצות אישיות - אם אתם מתנגדים להדתה אתם אוטו-אנטישמים - כבר זכו להפרכות טובות ממני. אני בכל זאת רוצה לתרום את אלפית המעלה שלי בהתחממות הגלובלית כתוצאה מהאנרגיה לתחזוקת הסרברים שמחזיקים את הפוסט הזה, כי יש בסרטון נקודה מעניינת שחוזרת אצל הרבה מהימנים החדשים - אברי גלעד, עירית לינור ודומיהם: בסוף, צריך ללמוד, ולכבד, את הדת היהודית כי היא ההצדקה לציונות, לכך שאנחנו פה. אצל גולדן: "כי הציונות היא בעצם אקט של הדתה. כי הסיבה שאנחנו כאן כולנו בארץ ישראל, מדינת היהודים, היא כי אבותנו החליטו, כי הם קראו בתורה, שיש קשר הסטורי בין העם הזה לבין המקום הזה, שנקרא ציון". אצל גלעד: "הרוב [של העמותות הדתיות שנכנסות לבתי הספר הממלכתיים ללימודי דת - א.ר.ק] - אנשים ונשים טובים וטובות, שרוצים לתת ממה שהם למדו לאלה שצריכים מישהו שיראה להם את השורש המשותף של קיומנו כאן". אצל לינור: "בעיני הוא נראה כמו אכזבתם של אלה שהאמינו באמונה שלמה שאפשר לקיים את מדינת היהודים בלי יהדות" ועוד כהנה וכהנה.
אני רוצה מעט לפרק את הטיעון הזה. למה בדיוק הכוונה "הדת היא הסיבה לכך שאנחנו כאן"?
ברמה האינדיוידואלית, רובנו כאן כי נולדנו כאן. אנחנו לא מהגרים מכאן או כי טוב לנו כאן, או כי איננו יכולים להגר (אני לא חושב שפובליציסטים-דה-לה-שמאטע, מנחי שעשועונים או תוכניות בוקר אלה מקצועות שנותנים עדיפות בתור לגרין קארד), או כי למצער המחיר של הגירה גדול מהמחיר של ההשארות בארץ (כלכלית, תרבותית, משפחתית, ועוד. מבחינתי האישית, המעבר לתפיסה גלותית של מיעוט המנוכר למדינתו הוא מחיר חמור מדי, כתבתי על זה פה). עבור מי שאינו שומר תורה ומצוות, דת לא קשורה לכך.
לגבי השאלה למה הורינו או סבינו הגיעו לכאן, ראשית, כמו שאחרים (למשל תומר פרסיקו) כבר אמרו, הזיקה ההסטורית לארץ ישראל נבעה משלל גורמים, והציונות עצמה היתה דווקא תנועה של מרידה בדת. זה לא חדש, וכל בוגר מערכת החינוך שיודע אפילו מעט הסטוריה יודע את זה. אלא שמעבר לכך, גם אם הזיקה ההסטורית לארץ ישראל מקורה בדת, זה פרט אינפורמציה מעניין מבחינה הסטורית, וצריך ללמוד אותו במסגרת שיעורי ההסטוריה - כפי שעושים - אבל הוא לא באמת רלוונטי ללימודי דת כיום. התיאולוגיה הפוריטנית היתה הגורם העיקרי להגירתם של הפוריטנים למסצו'סטס בבסיס של מה שיהפוך (ביחד עם ההגירה לוירג'יניה) לארה"ב של ימנו. בשיעורי הסטוריה בארה"ב לומדים את זה, אבל אף אחד לא חושב שזה דורש ללמוד תיאולוגיה פוריטנית בבתי הספר; למעשה לימודים כאלה בבתי ספר ציבוריים אסורים על פי הפירוש המקובל לתיקון הראשון לחוקה.
אלא שלדעתי לא לכך באמת גולדן ושות' מתכוונים. כשהם אומרים שהדת עומדת בבסיס "הסיבה שאנחנו כאן" או "השורש המשתוף של קיומנו כאן" היא שהדת עומדת בבסיס האמנה החברתית של מדינת ישראל, כלומר בבסיס החוזה הלא כתוב הבסיסי בין כל חלקי החברה שהופך אותם מחויבים אליה. המושג הזה מגיע מהוגי הנאורות (ולואי שהיו לומדים קצת גם אותם במערכת החינוך) ובעקבותיהם כל המדינות המודרניות מבססות את האמנה החברתית שלהן על התפיסה שהשלטון נועד להגן על זכויותיהם של אזרחיו. בימי הביניים זה לא היה כך: התפיסה הימי-ביניימית היתה שהשלטון ניתן למלך מאלוהים. בעקבות מהפכת הנאורות התבססה התפיסה שבני אדם מקימים חברה כדי להגן על זכויותיהם, ולכן שהמטרה הבסיסית של השלטון היא להיטיב עם אזרחיו; הסיבה ל"למה אני כאן", או "למה אני חלק מהחברה הזו" היא כי החברה הזו מגנה עלי או מיטיבה עמי. התפיסה הזו עומדת כמובן בבסיס המשטר הדמוקרטי, אבל לא רק: גם משטרים דיקטטורים וקומוניסטיים טענו שהם נועדו להיטיב עם אזרחיהם ושאבו את הלגיטימציה שלהם, לפחות לכאורה, מהאזרחים. אילו מדינות בכל זאת פנו לדת כדי לקבל לגיטימציה? או דיקטטורות ימניות ששירתו במובהק רק את שכבות האוכלוסיה הגבוהות - פרנקו, פינושה, החונטה בארגנטינה; או משטרים המבוססים על עליונות של קבוצה אחת ודחיקה של קבוצה אחרת: דרא"פ של האפרטהייד, ג'ים קרואו. החברות האלה השתמשו שימוש אינטנסיבי בדת כדי לבסס את החוזה החברתי, מכיוון שהוא באופן מובהק לא מבוסס על טובת כל התושבים, אלא על דכוי של חלקם ע"י חלק אחר.
כך שמידה מסויימת גולדן ושות' לא טועים או בורים, השאלה היא למה הם מתכוונים בציונות. אם ציונות היא זכות ההגדרה הלאומית של היהיודים בישראל במדינתם - לא צריך לכך שום קשר לדת, הזכות הזו קיימת בהיותם בני אדם. אם מהות הציונות בעיניהם היא דכוי של פלסטינים ע"י יהודים, אז כן, כנראה שצריך דת כדי לבסס חברה שמטרתה היא דכוי כזה. אני לא רואה כך את החברה בישראל או את הציונות.

הערת אגב: חיפשתי די הרבה ולא מצאתי מחקר על שיעור הדתיות של לבנים בדרא"פ לפני וחארי נפילת האפרטהייד. אם הייתי צריך לנחש הייתי מנחש ששיעור הדתיות בקרב לבנים ירד משמעותית. מישהו ראה מחקר בנושא?

יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

שארלוטסויל

זו אולי רק אני, אבל התחושה שלי היא שאם היו עושים היום סקר בכל מדינות העולם לגבי התמיכה או התנגדות למצעד הנאצי בשרלוטסויל, המדינה שבה המצעד היה זוכה לתמיכה הרבה ביותר היא ישראל.
אז אפשר להזדעזע ולהכנס לדכאון (לא משהו שנמנעתי ממנו, אל חשש. מזל שאלון ועופר כאלה חמודים). אבל אני חושב שזה גם מאיר עיניים ודורש דיון מעט יותר מעמיק מ"אתם תומכים בנאצים, לעזאזל" כי, כמסתבר, תמיכה בנאצים פעילים היא כבר לא טאבו במדינת היהודים. ומכיוון שלא שמענו מילה מהמנהיגות הפוליטית, פרט לאופוזיציה ולצדיק בסדום הקבוע, הנשיא ריבלין, ששלח איגרת סולידאריות למלקולם הונליין (מראש הממשלה לא שמענו כמובן, אבל גם לא משר החינוך והתפוצות נפתלי בנט, או מאיזשהו שר אחר); מאיזשהו רב (פרט לרב ביגמן, שוב, צדיק קבוע בסדום) או סתם ממובילי דעת הקהל הימנית, אני פונה למקור האותנטי ביותר בעיני להלך המחשבה של ישראלים ימנים תומכי נאצים, הפוסט של יאיר נתניהו:
אני לא אומר את זה בלעג. זה פוסט מנומק ובהיר, ואני חושב שהוא מייצג הרבה אנשים. חשוב רגע לדון במה כתוב בו.הטיעון של נתניהו מבוסס על ארבעה שלבים:
1. האירוע בשרלוטסויל היה עימות בין נאצים וKKK לBLM וantifa
2. נאצים וKKK זהים מבחינה מוסרית לפעילי BLM וantifa
3. הנאצים הם כבר לא באמת סיכון.
4. BLM הם כן סיכון.
לכן בעימות הזה אני בצד של הנאצים.

1. זה כמובן תיאור שגוי לחלוטין של המצב, אבל אני לא בהכרח מאשים בזה את נתניהו, כי סביר שאת כל המידע שלו בהקשר הזה הוא מקבל מפוקס ניוז. התיאור המדוייק של המצב הוא: שארלוטסויל היא עיירה בדרום מערב וירג'יניה ובה האוניברסיטה של וירג'יניה (אותה יסד וגם תכנו אדריכלית תומס ג'פרסון). כמו בעיירות רבות בדרום, לאחר סוף הרקונסטרוקציה בשנות ה80 של המאה ה19, הוצבו בה פסלים ואנדרטאות לגיבורי הדרום במלחמה, בראשם הגנרל לי, מפקד ארמיית וירג'ניה (החלק המרכזי של צבא הדרום במלחמה) והגאון הצבאי של הדרום. בעשורים האחרונים ובעיקר בשנים האחרונות יש מגמה להוריד את האנדרטאות האלה - כי הן, אחרי הכל, מפארות גיבורים שלחמו כדי לבסס את מוסד העבדות, ושארלוטסויל מתכננת להוריד את הפסל של לי שמוצב בככר בעיר. הכוונה הזו היוותה טריגר להפגנת ענק של נאצים וKKK בשארלוטסויל בסופ"ש שעבר. כנגד ההפגנה הזו התארגנה הפגנת נגד, שבכלל לא הובלה ע"י BLM וantifa, אלא ע"י אזרחים רבים של העיירה.
אחד המפגינים הנאצים גם ביצע פיגוע דריסה במפגינת נגד, אלא שהנקודה פה היא לאו דווקא הפיגוע. הביקורת היא על עצם האידיאולוגיה שהמפגינים הנאצים מקדמים - והייתה חריפה באותה מידה גם אם לא היה פיגוע. כך שהעימות כביכול לא רלוונטי.
2. קצרה היריעה מלהתחיל להסביר למה האנלוגיה הזו שגויה, אבל אגע בזה בהרחבה בהמשך.
3. זה נכון ולא נכון. נכון מכיוון שגם היום, עם העליה בנאציזם באמריקה, האיום הממשי המשתקף מהם ליהודים יחסית נמוך. הוא משמעותי ומפחיד (וכדאי לקרוא את השרשור של ברק רביד על העדות של ראש  הקהילה היהודית בשארלוטסויל) אבל עדיין כיום באמריקה הרבה יותר קשה להיות שחור או היספני, ואני אף מעריך בזהירות שיש יותר איום פיזי להיות יהודי בישראל מאשר בארה"ב, גם כיום. מעבר לכך, זה בודאי נכון שהנאצים לא מהוים איום עבור יאיר נתניהו. הוא גר בישראל.
זה לא נכון מכמה סיבות: ראשית ההכרזה שהנאצים "הם זן נכחד" נשמעת מאוד נחרצת אבל אין לה ממש על מה לסמוך. אם יש משהו שהסטוריון או נכד של הסטוריון (גם בינוני כמו בנציון נתניהו) צריך לדעת הוא שאי אפשר לחזות את העתיד. ב1923 אחרי כשלון פוטש הבירה הנאצים נראו כמו בדיחה עלובה; האפרטהייד נראה חזק ובלתי מנוצח ב1976, רגע לפני שמהומות סווטו הפכו את דרום אפריקה לבלתי נשלטת הלכה למעשה. שנית, אירועי השנה-שנתיים האחרונות מראים שהסיטנמנט הלאומני והאנטישמי דווקא בעליה במערב. שלישית, הטריגר להפגנה היתה הסרת פסלו של לי, ולא בכדי: הבסיס העמוק שלה הוא לא הנאציזם אלא העליונות הלבנה, בעיקר על השחורים. לעליונות הלבנה הסטוריה ארוכה באמריקה, ולמרות שיש התקדמות עקבית, ממש לא הייתי מספיד אותה בקרוב; כפי שמלמד כשלון הרקונסטרוקציה, גם כאשר נראה שהעליונות הלבנה על הקרשים, יש לה אפשרות להתאושש. ובהקשר הזה, הגזענות הופנתה תמיד קודם כל לשחורים, ואחר כך לזרים מובהקים אחרים - במאה ה19 לאירים וסינים, בתחילת המאה ה20 לאיטלקים ופולנים וכיום להיספנים - אבל תמיד היהודים היו שם גם ברשימת המטרות. הגזענות של תחילת המאה ה20 הביאה לחוק גו'נסון ריד של 1924, שסגר את ההגירה ליהודים ואולי אחראי יותר מכל, אחרי היטלר ומשתפי הפעולה איתו באירופה כמובן, להשמדת יהודי אירופה. ורביעית, וזה קצת מצחיק שצריך לומר את זה דווקא למי שחושב עצמו כשמרן, יש משמעות לזכרון הסטורי. אדנאוור היה גרמני אנטי-נאצי, ישראל היתה זקוקה נואשות לכספי השילומים, ועדיין בגין נאם נחרצות - עד כדי איום במהפכה אלימה - כנגד הסכם השילומים עם גרמניה המערבית; וגם בן גוריון כשהביא את ההסכם טען שמדובר ב"גרמניה האחרת". אם יוצאים רגע מויכוחי הטוויטר ומסתכלים רגע באופן קצת יותר רחב, לעשות נורמליזציה לנאצים, גם אם הם לא איום, זו פשוט הזיה.
4. ראשית, המטרה של תנועת BLM בכלל לא מתיחסת לישראל, אלא להפסקת הקלות המזעזעת בה שוטרים הורגים שחורים חפים מפשע ולא נענשים על כך. יתכן שיש בתוכה גם פעילים שמתנגדים לישראל, אבל זו מטרה שולית בתנועה. שנית, התמיכה שיש בBDS בארה"ב נומכה עד שולית, ואין לה השפעה ממשית על כלכלת ישראל (כך למשל בדו"ח של מרכז המחקר של הכנסת). שלישית,גם אם פתאום הBDS יזכה להצלחה פנומנלית, מירב ההשפעה שיכולה להיות לו היא להחזיר את הכלכלה הישראלית לתחילת שנות ה90, לפני שהסכמי אוסלו הביאו לביטול החרם הערבי ולקפיצתה של ישראל לעולם הראשון. זו השפעה כלכלית משמעותית, אבל כמובן אין להשוות אותה להשמדה פיזית מוחלטת לה שואפים הנאצים. עם זאת, זה נכון שהנזק הפוטנציאלי הזה יכול להיות ממשי עבור יאיר נתניהו - הוא גר בישראל - וזה נכון שיש נזק שנגרם גם כיום, נזק תדמיתי: הם משמיעים ביקורת על ישראל, וגורמים לישראלים להרגיש לא נוח במדיניות ממשלתם.
וכאן אני מגיע לנקודה העיקרית: מעבר לכשלים העובדתיים, אני חושב שהפוסט הזה חושף הלך מחשבה עמוק שמסביר לדעתי הרבה מהתנהגות (חלק מ) הימין הישראלי. והנקודה מתחילה בשאלה: למה הנאצים רעים. תשובה אחת היא, כי הם השמידו אוכלוסיה שלמה על לא עוול בכפה. תשובה שניה היא, כי הם הרגו אותנו. יאיר נתניהו מחזיק בתשובה השניה: הבעיה שלו היא לא עם הפגם המוסרי של מעשי הנאצים, אלא אם זהות הקרבן. ומכיוון שהיום הנאצים לא מאיימים עליו, והBLM כן - גם אם האיום הרבה פחות משמעותי - אז הוא עם הנאצים, ועם ויקטור אורבן ומארין לה-פן. וכאן אני חוזר לנקודה 2 - לכן מבחינת נתניהו הנאצים והBLM שווים מוסרית: שניהם שונאים אותו. השאלה של המעשים שהם מוכנים לעשות - אלה קוראים להשמדתו הפיזית, אלה לחרם כלכלי; השאלה מה ההקשר של הביקורת כלפיו - אלה יוצאים כנגד יהודים באשר הם יהודים, אלה מתנגדים למדיניות ספציפית של ממשלת ישראל; השאלה של מטרתם - אלה מתנגדים לקיומו בעולם, אלה קוראים לשנוי ההסדר הפוליטי בשטח בין הירדן לים; כל אלה לא רלוונטים, מכיוון שברגע שהוא הקרבן של ביקורת כלשהי, סימן שמותח הבקורת הוא עוול; ואם מישהו כיום הוא אויב של אויבי, אז אני סבבה איתו.
דרך אגב, הגישה הזו ממש לא חדשה בישראל. אותה גישה הביאה את ישראל לתמוך במשטר האפרטהייד ובמשטר החונטות בארגנטינה (שגם הוא היה בעל נימות אנטישמיות, ושיעור היהודים שהרג היה גבוה משמעותית משיעורם באוכלוסיה). אלא שבעבר לפחות היתה יותר בושה בעניין. את השת"פ עם דרא"פ הלבנה לפחות ביצעו בחשאי. המייצג הבולט ביותר של הגישה הזו בעיני הוא אפרים קישון: בפיליטונים היותר פוליטיים שלו הוא הבהיר שכישראלי הוא מתעניין רק ביחסו של גורם זה או אחר לישראל, והמוסר? נשרף באושוויץ. אלא שמה שניתן להבין (גם אם לא להסכים) מניצול שואה קצת יותר קשה לקבל ממדינה בעלת ארסנל גרעיני.
ואם השלכנו את היומרה המוסרית לפח - ואחרי שטענו שאין בעיה לשתף פעולה עם נאצים אני די חושב שאפשר להסכים שהשלכנו אותה לפח - נשארנו רק עם הטיעון התועלתני - כרגע יש לך כח, אבל מה תעשה אם לא יהיה לך כח? התשובה של נתניהו ודומיו היא פשוטה: פשוט לדאוג שתמיד אני אהיה בעל הכח. וזו תפיסה שחורגת מהאירוע הספציפי הזה, ומסבירה הרבה,לדעתי, מההתהגנות של הממשלה הנוכחית ותומכים נלהבים שלה בציבור. הממשלה הנוכחית שוחקת הרבה מהנורמות שמאפשרות קיום משותף: רידוד השיח לקונספירציות, קללות ואיומים; דהלגיטימציה מתמשכת של היריב הפוליטי; זהוי של טובת המדינה עם הטובה האישית; ציור כל יומרה אופוזציונית כנסיון להפיל את המשטר; ולאחרונה גם דרישה להתעלם משחיתות אישית. כעת, ניתן לטעון לטובת כללי היסוד הללו בשני טיעונים: הראשון הוא שיש לנו סולידריות חברתית ורצון להגיע לטוב משותף. אבל כנראה שאת זה אין - וצריך רק לשמוע את נתניהו האב לואט את המילה שמאל בכזה בוז ושנאה כדי להסיק די בודאות שאין הרבה שאיפה לטוב משותף. השני הוא טעיון תועלתני, שהכללים האלה מגבילים אותך כשיש לך כח אבל הם יגנו עליך כאשר לא יהיה לך כח; זה הטיעון שקלמן ליבסקינד לאחרונה הפנה כנגד בצלאל סמוטריץ' ביחס לשחיתות נתניהו. התשובה לכך של נתניהו הבן (כמייצג) היא פשוטה: אדאג שתמיד יהיה לי את הכח.
אני לא בטוח שיש לי סיום אופטימי. אני לא יודע אם התהליך הזה יעצר. אבל מה שלמדתי כהסטוריון הוא שאי אפשר לדעת את העתיד. אני מאמין שרוב הציבור רוצה בטוב משותף, ולכן אני יכול לקוות שבשלב כזה או אחר תאוות הכח חסרת הגבולות תרחיק מספיק חלקים מהציבור. זו נסיון לנימת סיום אופטימית, אם כי יום שבו ישראלים כה רבים מתאמצים לתמוך בנאצים הוא יום לא קל לאופטימיות.