בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום רביעי, 29 בספטמבר 2010

קרני ראמים וביצי כינים

1. השנה הסתיים מפקד האוכלוסין המתקיים אחת לעשור בארה"ב ובעקבותיו מחלקים מחדש את הקצאת חברי הקונגרס לכל מדינה (שהרי חברי הקונגרס מוקצים לפי גודל האוכלוסייה וזה משתנה עם הזמן). התוצאות מאוד מעניינות: טקסס הולכת לקבל עוד 4 (!!) חברי קונגרס חדשים, פלורידה שניים, וג'ורג'יה, אריזונה, נוודה, דרום קרוליינה, יוטה וושינגטון הולכות להרויח עוד חבר קונגרס. בצד המפסיד, אוהיו וניו-יורק הולכות לאבד שני חברי קונגרס כל אחת, ואילינוי, איווה, לואיזיאנה, מסצ'וסטס, מישיגן, מיזורי, ניו ג'רזי ופנסילבניה הולכות לאבד חבר קונגרס אחד. יש לי עוד כל מיני דברים לומר על זה, אז אולי זה יהיה נושא לפוסט נפרד בהמשך.
2. אם הרפובליקאים יזכו ברוב בבית הנבחרים השנה, יהיו לכך משמעויות רבות לגבי כל תחומי המדיניות, אבל יש עוד זווית קטנה ומשעשעת - ניהול הקפיטול עצמו. ננסי פלוסי, היו"ר הדמוקרטי של בית הנבחרים, ניצלה את מעמדה כדי להנהיג בקונגרס אורחות חיים ההולמות ליברלים - החל מאוכל אורגני בקפיטריה וכלה בהפיכת בנין הקפיטול לחסכן באנרגיה. המאמר הבא מנסה להעריך איך ג'ון בואנר - מנהיג הרפובליקאים בקונגרס - ינהיג את אורחות החיים בקפיטול אם יזכה בשליטה. כנראה שהרבה אוכל אורגני לא יהיה שם.
3. מג וויטמן - המועמדת הרפובליקאית למשרת מושל קליפורניה, ולשעבר בכירה באי-ביי (ומכאן אדם שכסף לא ממש חסר לו) שברה השבוע שיא - היא הפכה למועמד שהוציא הכי הרבה כסף במסע בחירות למשרה כלשהי בארה"ב אי פעם (חלקים ניכרים ממנו כספה שלה). ועם כל זאת, בשבוע האחרון ג'רי בראון, המועמד הדמוקראטי (הזכרתי אותו בעבר) פתח עליה פער - קטן אבל קשה לסגירה. אם כי בשלב זה הכל עוד פתוח.
4. אגב הפוסט על נישואים חד-מיניים - סקר חדש מראה שלראשונה בהיסטוריה, רוב האמריקאים תומכים בנישואים חד מיניים. מזל טוב!
5. קריסטין אודונל היא המועמדת הרפובליקאית למשרת הסנט בדלאוור. כולם מכירים אותה כי היא ניצחה נצחון מפתיע ומרשים בפריימריז הרפובליקאים על פני מייק קאסל - חבר הקונגרס היחיד מדלוור שהיה מועמד הממסד והיה נראה לוכולם שהוא ינצח בפריימריז בהליכה, מה גם שמכיוון שדלוור היא מדינה די דמוקראטית, לאודונל כנראה אין סכוי בעוד שקאסל כנראה היה מנצח. מכל מקום, אודונל הנ"ל מתמודדת בגבורה על תפקיד חביבת המדור עם שרה פיילין: יש איתה את הבעיות האמיתיות - למשל שההתנהלות הכלכלית שלה בעייתית ושהיא כנראה זייפה את התואר האקדמי שלה - ויש את הטירוף האמיתי, למשל העובדה שהיא סיפרה שהיא עסקה בכישוף.
6. לא רק לאמריקאים, גם לאוסטרלים מגיעות לפעמים נקודות על סטייל - למשל לחבר הפרלמנט האוסטרלי שנאלץ להתפטר אחרי שהתברר שהוא השתמש במחשהבי הפרלמנט כדי לצפות בפורנו ולהמר.

חג שמח!

יום שבת, 25 בספטמבר 2010

קרני ראמים וביצי כינים

1. כמו כל גברת ראשונה, מרגע שנכנסה מישל אובמה לבית הלבן היא החלה לעסוק בנושאים צדדיים וקנצזוסיאליים - במקרה שלה, נסיון לצמצם את שיעורי השמנת היתר אצל ילדים. במסגרת זו היא קראה לבעלי הקפיטריות - לא להוציא מאכלים משמינים מהקפיטריה, חס ושלום, אלא רק לשים אותם בצד, ולהציע לילדים ירקות חתוכים לפני שהם מציעים צ'יפס. נשמע די תמים לא? לא אם אתה גלן בק, מגיש הטלויזיה המטורלל של פוקס ניוז (שבארץ אהבו את תמיכתו בנו בתקופת המשט). הוא בטוחח שזו תחילתה של מזימה שסופה מהומות רחוב ומלחמת מעמדות. (זו לא בדיחה).
2. ואותו גלן בק עמד בראש הפגנת המונים (כ100,000-200,000 איש) בוושינגטון; נדמה לי שהזכרתי אותה בעבר. מכל מקום, זו היתה הפגנת ימין גדולה שנועדה להתנגד לכל מה שהדמוקראטים עושים, חושבים או נושמים, והיו לה שתי סיסמאות מרכזיות: Resotoring honor ו-Keep hope alive. לג'ון סטוארט, הקומיקאי המנחה של הdaily show ההפגנה הזו הגישה את סאת המיאוס מהדיון הציבורי הרדוד והמתלהם, והוא החליט לעשות מעשה, והכריז על הפגנת המונים תחת הכותרת Restoring sanity. סטיבן קולבר - קומיקאי שהתחיל את דרכו בתוכנית של ג'ון סטוארט, ועתה מנחה ספין-אוף בשם The Colbert Rerport כדמות של מנחה ימני קיצוני (פרודיה מצויינת על אנשים כגלן בק) מגיב בהפגנה משלו (מתואמת כמובן) תחת הכותרת Keep fear alive. הנה ההכרזה של סטוארט - זה מאוד מצחיק אבל גם רציני לגמרי, ואם חושבים על כך לרגע, גם מאוד מתאים לנו.
3. אותו סטיבן קולבר הוזמן להעיד בדיון של תת-הועדה לענייני עובדים זרים של בית הנבחרים. הואהעיד, כמובן, בדמותו הבדיונית כמנחה הימני, והעדות שלו מעולה. ואם חושבים על זה, גם היא היתה מאוד במקום בדיון שלנו על עובדים זרים.
4. זוכרים את השיער הבעייתי של ברברה בוקסר?  אז מסתבר שזה קורה גם לגברים וגם באילינוי: אלכסי גי'וניליס, המועמד הדמוקראטי למושב הסנט של ברק אובמה באילינוי הסביר למה הוא קיים שיחת ועידה במקום מסיבת עיתונאים: "I've had a very bad hair day"
5. אחת התקיפות הידועות של האקרים היא מה שקרוי SQL injection. בתקיפה, מכניסים כקלט לאתרים או לתוכנות מחרוזות שאם מכניסים אותן כמו שהן לשיאלתות מהדאטאבייס (שמשתמשות בדרך כלל בשפת SQL) הן יגרמו לנזק. כך בדיחה ידועה היא שמורה פונה להורים ואמור להם: מצטער, אין שום סיכוי שלילד שלכם קוראים "a; delete from students" (ולפחות מעורים בתכנות מבין חמשת קוראי, הכביכול שם הזה יגרום, אם מכניסים אותו לשאילתה טיפוסית, למחיקת כל התלמידים מהדאטאבייס)..ולמה נזכרתי? כי מתברר שבבחירות האחרונות בשוודיה, שם ניתן לבחור במועמדים ששמם מודפס או לכתוב שם בעצמך, בוחרים הכניסו  SQL injections בתור שמות מועמדים.
6. שרה פיילין היא אולי סופרסטאר, אבל גם לה יש רגעים קשים. למשל, כשהיא שוכחת את השם של המועמד בו היא תומכת בניו המפשייר.
7. זוכרים את הסקרים שמראים ש36% מהאמריקאים חושבים שיתכן שברק אובמה לא נולד בארה"ב? ואת כל הסקרים שמראים שחלק לא קטן מהאמריקאים חושד שאובמה מוסלמי? אז the onion, אתה סאטירי מעולה שכותב חדשות מפוברקות, מגיב תגובה ציונית הולמת: סקר המוכיח ש10% מהאמריקאים חושבים שברק אובמה הוא קקטוס.

יש לי עוד אבל אין לי זמן, אז נמשיך בשבוע הבא  מועדים לשמחה לכולם!

יום חמישי, 23 בספטמבר 2010

איך הפסקתי לאהוב והתחלתי לפחד מהימין האמריקאי - חלק ב'

טוב, אז פרסנו תיאוריה ארוכה, כוללנית (וסביר להניח שלוקה בקצת פשטנות) על הרפובליקאים בכלל. ואיך כל זה קשור אלינו? (לא שבדרך כלל אני צריך לקשר כל דבר לישראל, אבל הפעם יש לי קישור לישראל אז אני מעלה את השאלה, כמו שמרצים אומרים על שאלה שהיא מצוינת אם יש להם עליה תשובה בשקף הבא)
ישנה הנחה מקובלת בישראל שהרפובליקאים טובים יותר לישראל מהדמוקראטים. זו תפיסה חדשה יחסית, בעיקר מימי בוש הבן (עד שנות ה90 מקובל היה להניח כי הדמוקראטים טובים יותר לישראל, בין השאר בשל תמיכת היהודים עליה דיברתי בעבר). על פני השטח יש לה על מה לסמוך, שכן חלקים לא קטנים מהמפלגה הרפובליקאים נוטים לתמוך ללא עוררין בישראל - ליתר דיוק, לתמוך במדיניות של הימין הישראלי - הרבה יותר מאשר במפלגה הדמוקראטית. אבל אני חושב שמחשבה יותר עמוקה על כך תביא למסקנה שהדמוקרטים טובים לנו בהרבה. אבל לשם כך צריך להבין למה הרפובליקאים תומכים בנו.
קודם כל, השמרנים הכלכליים בכלל לא תומכים בנו. אצולת הממון הרפובליקאית מעוניינת בעיקר בכסף ומכיוון שלסעודים למשל יש הרבה ממנו, הסעודים הרבה יותר פופולאריים מאיתנו בקרב אגף רוקפלר. אחת התעשיות שמזרימות הכי הרבה כסף לרפבוליקאים היא תעשיית הנפט שהאינטרסים שלה במדינות ערב ברורים, וישנם גם קשרים אישיים רבים בין ראשי הממשל הסעודי לשמרנים כלכליים בכירים; הסרט "פרנהייט 11/9" של מייקל מור מלא בשטויות אבל הוא כן ציין עובדה מדהימה שעד היום לא ניתן לה הסבר - בשעות שלאחר ה11/9 נסגר המרחב האווירי של ארה"ב, פרט למטוסים פרטיים שלקחו את כל בני משפחת בן-לאדן ששהו בארה"ב והוציאו אותם מהמדינה. הדוגמה האחרונה לקשרים האמיצים היא העובדה האירונית ששיח' בן טלאל, השיח' הסעודי שמממן את בנית המרכז התרבותי האיסלאמי בדרום מנהטן (a.k.a. המסגד בגראונד זירו) שהרפובליקאים ובראשם פוקס ניוז מתרעמים כנגדו, הוא המשקיע השני בגודלו בניוז-קורפ, חברת האם של פוקס ניוז עצמה.
השמרנים הביטחוניים תומכים בנו יותר. המניע לתמיכתם הוא שישראל היא סוכן של ארה"ב במזרח התיכון ומקדמת את האינטרסים האמריקאים בתכנון הגלובלי שהם בונים לעולם. אבל התמיכה הזו מאוד בעייתית לנו משתי סיבות: הראשונה היא שמדיניות החוץ הנצית שהוביל הימין הביטחוני בארה"ב הוכיחה עצמה בכמוטעה וקצרת ראות בצורה קיצונית; הימין לגלג על "חולשתו" של ביל קלינטון במדיניות הבלימה הכפולה, שלמעשה הצליחה למנוע הן מעיראק והן מאיראן להתחזק, אך כשיושמה מדיניות החוץ הניאו-שמרנית בימי בוש היא הביאה לכדי קטסטרופה בעיראק, שפל במעמד הבינלאומי של ארה"ב ואת איראן היא הביאה לסף החזקת נשק גרעיני, עם מגבלות קשות על יכולתה של ארה"ב לפעול בעניין. אבל זו לא סיבה מספקת, כי גם לדמוקראטים היו כישלונות מפוארים במדיניות חוץ, החל בווייטנאם וכלה בנשיאותו של קרטר (שפרט לשלום עם מצריים היה לו מגע מידאס הפוך, והוא הרס כל מה שהוא נגע בו). הבעיה היותר מהותית היא שהאינטרסים של ישראל ושל ארה"ב לא תמיד חופפים. מחד, הימין הנצי הוא פרו-אמריקאי בלבד; הוא תומך בנו רק מכיוון שאנחנו מתאימים לתכנית הגדולה וברגע שלא נתאים לא תהיה לו שום בעיה לעזוב אותנו כהרף עין - קל לזכור בהקשר הזה את דרום וייטנאם, או את יוגוסלביה - שהיתה בשנות ה50 וה60 מדינה מועדפת במדיניות החוץ האמריקאית (שכן היא היתה משקל נגד פנים קומוניסטי לסטאלין) עד שלא היו צריכים אותה יותר, וכולנו זוכרים כיצד הסתיים העניין בשנות ה90. ומאידך, לא ברור שלנו יש אינטרס להתנדב כל כך בקלות להלחם את מלחמות האמריקאים. נכון שמקרים רבים האינטרסים חופפים, אבל קל לימין הנצי האמריקאי לתמוך במדיניות ניצית כשהוא צריך להלחם עד החייל הישראלי האחרון, וכאשר טילי החזבאללה נוחתים הרחק הרחק מוושינגטון. (אין אמירה שעצבנה אותי יותר במלחמת לבנון השנייה מאשר האמירה ש"האמריקאים מאוכזבים מאיתנו שלא חיסלנו את החזבאללה).
נותרו השמרנים התרבותיים - שהם כאמור הכח העולה במפלגה הרפובליקאית. הם תומכים בנו מסיבות רגשיות ודתיות; כמעין אינטואציה. זה בטוח טוב, לא?
אז זהו, שממש לא. ראשית, חלקים לא קטנים מהם תומכים בישראל מסיבות דתיות, אבל הסיבות הדתיות הן קידום הגעתו השניה של ישו, שתבוא לאחר ריכוז היהודים בישראל, ומלחמת גוג ומגוג שבה יספה כל מי שלא יתנצר. זה נשמע מופרך, כמין זרית פחד לשמה אבל תתפלאו כמה חלקים לא קטנים מהציבור האמריקאי מתייחסים אל התנ"ך כפשוטו המילולית, וכך גם מעוניינים לנהל את חייהם ואת המדיניות האמריקאית; ואם 44% מהאמריקאים דוחים את האבולוציה ומאמינים שהעולם נברא בשישה ימים, למה להניח שאחוזים קטנים יותר מאמינים בפירושים המקובלים לאפוקליפסה של יוחנן?
אבל גם אם נעזוב את התמיכה הדתית, התמיכה הבסיסית יותר בקרב השמרנים התרבותיים היא תרבותית; אינטואיטיבית. מאז ה11/9, שמרנים תרבותיים רבים אימצו את הגישה ההנטינגטונית (או את הפירושים הפשטניים של התיאוריה הזו) ומקבלים בברכה מלחמת דת גלובלית בין הנצרות לאסלאם, ואותנו הם רואים כעומדים בחזית, ומשום כך הם תומכים בנו.  זו אכן תמיכה פחות הפכפכה מאשר חישובי אינטרסים ריאל-פוליטיים, אבל היא עדיין מסוכנת שכן לא נראה לי שיש לנו אינטרס להתנדב להיות בחזית מלחמת התרבות הזו. כאמור, קל לאמריקאים להלחם אותה עד החייל הישראלי האחרון, והטילים האיראניים עוד רחוקים מאוד מוושינגטון. יכול להיות שאין לנו ברירה, ואנו אכן בחזית מלחמת התרבויות הגדולה; אבל זו פרשנות אחת (שאני לא מסכים איתה) של המצב, שגוזרת ראיית עולם פוליטית מסויימת - ימנית - לגבי המדיניות הישראלית הרצויה. בכל מקרה, זו לא תמיכה בישראל, זו תמיכה בימין הישראלי ממניעים אמריקאיים טהורים, שלדעתי לא חופפים את האינטרס הישראלי (לצורך העניין, גם אם יוצג הסכם שלום חלומי שכל ישראלי וישראלי יסכים לו, סביר להניח שאותם חלקים "פרו ישראלים" בימין האמריקאי יתנגדו לו).
ולמה הדמוקראטים יותר טובים? מכיוון שמה שמאחד את כל הגישות שציינתי לעיל הוא שהרפובליקאים תומכים בישראל מנימוקים פרו-אמריקאים. הם לא תומכים בישראל כי זה טוב לישראל, אלא כי לפי הבנתם זה מה שטוב לאמריקה ולפי הבנתי מה שטוב לאמריקה ומה שטוב לישראל הם לא בהכרח אותו הדבר. אם ברמה האישית המפלגה הרפובליקאית מאמינה באנוכיות, ברמה הלאומית על אחת כמה וכמה. מדיניות החוץ של המוקראטים לעומת זאת מקורה בוודרו ווילסון, באידיאליזם שמטרתו לעשות טוב יותר בעולם (כדאי לקרוא בהקשר הזה את ספרו המצויין של הנרי קיסינג'ר, "דיפולמטיה"). לפעמים זה נחל כשלון חרוץ (החל בווילסון וכלה בג'ונסון בויאטנאם, שאחד הציטוטים הכי נוגעים ללב שלו הוא שהוא באמת חשב שהוא הולך לבצע ניו דיל בויאטנאם ולהפוך אותה למדינה משגשגת) ולפעמים הצלחה מסחררת (כאמור, הדבר הטוב היחידי פחות או יותר שקרטר עשה הוא הסכם השלום בין ישראל למצרים) אבל באופן כללי, כאשר הדמוקראטים אומרים שהם תומכים בפשרה טריטוריאלית למשל כי זה טוב לנו, אני מאמין להם יותר. אני לא תמים לחשוב שהם עובדים רק מתוך אלטרואיזם אבל הוא קיים שם הרבה יותר (ולכן הם גם יותר שמאלנים בהקשר הישראלי - פשוט אלטרואיזם לא נעצר בגבולות הקו הירוק); ואני מודע לכך שהחלקים היותר רדיקליים במפלגה נוטים - כמו בשמאל האירופי - לשיפוט מוסרי קלוקל שמאשים את ישראל בכל, ובכך הם גרועים כמו השמאל האירופי (אם כי הם מאוד שוליים במפלגה הדמוקראטית); אבל עדיין, כאשר ברק אובמה נאם באו"ם היום (נאום מצויין אגב, עם כל היכולות הרטוריות של אובמה) וקרא לישראלים ולפלסטינים לעשות כך וכך כי הוא מאמין ששלום הוא האינטרס שלהם, אז זו תמיכה הרבה יותר חיובית; גם בפרשנות הימנית למצב המדיני הישראלי, הרבה יותר קל לשכנע מי שמעוניין בטובתך לעומת מי שמעוניין בטובתו. ולא כל שכן, כמובן, אם אתה קצת פחות פסימי לגבי סכויי השלום במזרח התיכון...

חג שמח לכולם!

יום רביעי, 22 בספטמבר 2010

איך הפסקתי לאהוב והתחלתי לפחד מהימין האמריקאי

קצת חיפפתי בכתיבה לאחרונה, אז במקום התנצלות נדושה הנה פוסט ארוך לעייפה עם תיאוריה כללית, גרנדיוזית, וכנראה שמלאה בהכללות לא מדויקות, כמו שאני אוהב. והפעם - מה הבעיה עם הימין האמריקאי?
אבל זה מתחיל הרבה לפני כן. בעצם, המערכת המפלגתית בארה"ב עברה בעשרות השנים האחרונות תהליך מרתק בו שתי המפלגות הגדולות שמרו את מבניהן ושמן אבל התהפכו במקומותיהן במפה הפוליטית. נסביר: המפלגה הדמוקראטית קמה ב1825 כמפלגה של האיש הקטן. מי שהקים אותה היה אנדרו ג'קסון, הנשיא הראשון שבא מהמערב הפרוע (טנסי, אבל אז זה היה מערב פרוע) ולא מאצולת וירג'יניה (אנקדוטה ידועה היא שלאחר טקס ההשבעה שלו התחלחלו כל בני האצולה הוירג'יניאים כשנכנסו חבריו לבית הלבן עם מגפיהם, פיזרו בוץ ברחבי השטיחים היקרים ושברו את החרסינה). היא תמכה בממשל קטן, בזכויות המדינות על חשבון הממשל הפדראלי (המפלגה הדמוקראטית ירשה בעצם את הרפוליקאים-דמוקראטים, המפלגה שהקים תומס ג'פרסון - מי שהכניס לחוקה האמריקאית את מגילת הזכויות ואת רעיונות הממשל המוגבל וזכויות המדינות). ותמכו בה בעיקר אזורי הכפר ובאופן מובהק הדרום.
המפלגה הרפובליקאית, לעומתה, קמה באופן מובהק כמפלגת הצפון; הקים אותה לינקולן, שכידוע עמד בראש המאמץ הנחרץ ביותר לבסס את עליונות הממשל הפדרלי על המדינות - מלחמת האזרחים. הרפובליקאים היו המפלגה של הצפון, של העירוניים, של העשירים, של האליטה (כלומר, פרט לדרום שם האליטה הלבנה תמכה בדמוקראטים והשחורים תמכו ברפובליקאים). היא תמכה כמובן בממשל פדראלי חזק ורחב ככל האפשר, שכן ממשל שכזה קידם את המסחר והפרוטו-תעשיה, (ארה"ב טרם עברה את המהפכה התעשייתית), מוקדי העוצמה של האליטה העירונית. המאבק בין המפלגות הגיע לשיאו, כמובן, בתקופת מלחמת האזרחים, אבל נשאר כזה לכל ארוך סוף המאה ה19 (מה שקרוי "העידן המוזהב", the guilded age); למעשה, המפלגות באותה תקופה היו כל כך מבוצרות בזהותן, שהרפובליקאים לא פעם ולא פעמיים יצאו במסעות בחירות בהאשמה מרומזת שתמיכה בדמוקראטים פירושה תמיכה בצד המפסיד במלחמת האזרחים ובמשתמע בגידה במולדת.
 ואז החלו להגיע גלי ההגירה הגדולה - בתחילה האירים ובתחילת המאה ה20 יהודים, פולנים, איטלקים ואחרים, ובמקביל עברה ארה"ב באופן מואץ - תוך עשרות בודדות של שנים - את כל המהפכה התעשייתית. החלש - שעמו עומדת המפלגה הדמוקראטית - הפך מהחקלאי הקטן, בעיקר בדרום, לפועל עירוני, בדרך כלל מהגר, ואכן המהגרים עברו לתמוך בהמוניהם במפלגה הדמוקראטית. קבוצה נוספת שעברה לתמוך בדמוקראטים הם הפרוגרסיביים - אליטה עירונית של בעלי מקצועות חופשיים שתמכו ברעיונות של עזרה לחלשים מנימוקים אידיאולוגיים. הניו-דיל של FDR הראה כי בעצם הממשל יכול לעשות הרבה מאוד לטובת החלשים, וכך עברו הדמוקראטים לתמוך דווקא בממשל פדראלי חזק - הכולל ביטוח לאומי, תשלומי העברה, והחל משנות ה60 גם ביטוח בריאות לזקנים ועניים. שיאו וסופו של התהליך היה המעבר לתמיכה גם בזכויות השחורים-  הדמוקראטים הם שהעבירו את חוקי זכויות האזרח, שכפו על מדינות הדרום לבטל את ההפרדה והאפליה של השחורים; קנדי, נשיא דמקוראטי, אף שלח כוחות צבא לאכוף דה-סגרגציה באוניברסיטת אלבמה; ג'פרסון (שניסח בזמנו את הצהרות וירג'יניה וקנטקי, שהצהירו כי חוקים פדראליים מסויימים לא חלים בתחומן) בודאי התהפך בקברו כמה וכמה פעמים.
הדמוקראטים הפכו אפוא למפלגה של המיעוטים, של עובדי הצווארון הכחול, של החילונים,  ושל חלק מהאליטות, בעיקר בעלי מקצועות חופשיים; היא הפכה במובהק למפלגה עירונית וצפונית. הרפובליקאים בתגובה התגלגלו לתמוך יותר ויותר ברעיונות של ממשל קטן ומוגבל, שיוכל לאפשר לכלכלה להתנהל באופן חופשי, המיטיב בדרך כלל עם העשירים; תמיכת האליטות המשכילות בדמוקראטים הביא את תושבי האיזורים הכפריים יותר לתמוך ברפובליקאים ולבסוף תמיכתה המובהקת של המפלגה הדמוקראטית בחוקי זכויות האזרח ובדה-סגרגרציה של מדינות הדרום הביא את האוכלוסיה הלבנה של מדינות אלה לרפובליקאים. היום הרפובליקאים הם מפלגה בעלת גוון פרברי או כפרי, דתית, ובמובהק עם השפעה דרומית חזקה ביותר, אם לא מפלגת דרום ממש.
אלא שתהליכים כאלה הם איטיים, ואף פעם לא קורים בבת אחת. למשל, מדינות דרומיות לא מעטות (למשל ארקנסו, קנטקי, מערב וירגי'ניה) מצביעות באופן מובהק לרפובליקאים בבחירות לנשיאות אבל במשרות נמוכות יותר, כמו מושל, עדיין מצביעות באופן מובהק לדמוקראטים. גם המפלגות עצמן הן קואליציות מורכבות ולא חד מימדיות כמו שהצגתי אותן. וכאן אני מגיע למבנה הנוכחי של הרפובליקאים
(הערת אגב: לפני כמה שנים שאלה אחותי את אבא שלי איך עובר חום, והוא התחיל להסביר "בשלוש דרכים החום עובר: הולכה הסעה וקרינה". אם תקראו זאת שוב תראו שזה ממש נשמע כמו התחלה של משנה. אז גם התיאוריה שלי על הרפובליקאים יכולה להתחיל כמשנה: שלושה שמרנים הן)
שלושה שמרנים הן במפלגה הרפובליקאית: השמרן הכלכלי, השמרן התרבותי והשמרן הבטחוני.
השמרן הכלכלי - הוא התומך ההסטורי של המפלגה הרפובליקאית: בן המעמד הבינוני-גבוה או עשיר ממש שמעוניין שהממשלה תתערב כמה שפחות בכלכלה, תגביל כמה שחות את יכולתו לעשות עוד כסף, תקח ממנו כמה שפחות מסים ותשלם כמה שפחות תשלומי העברה ותכניות בזבזניות למיכה בעניים. הוא מה שמכונה "רפובליקאי של הקאנטרי-קלאב", והקבוצה בכללותה מכונה "אגף רוקפלר של המפלגה הרפובליקאית".
השמרן התרבותי - הוא המצביע הדתי, הרבה פעמים כפרי; מתנגד להפלות, לנישואים חד-מיניים וכו', ובאופן כללי נמצא במלחמת תרבות עם התרבות העירונית הליברלית, עם ניו-יורק והוליווד. הוא מרבה להציג את עצמו כ"אמריקה האמתית", ויש לו טון פופוליסטי ואנטי-אליטיסטי חריף.
השמרן הבטחוני - הוא מי שתומך ברפובליקאים מטעמים של עוצמה ומדיניות חוץ; הוא רוצה לראות את אמריקה מגלה עוצמה ומנהיגה את העולם בנחישות. אין ממש הרבה כאלה כי את רוב האמריקאים מדיניות חוץ לא ממש מעניינת את הזרת, אבל ישנם כאלה בעמדות השפעה, למשל הקבוצה הניאו-שמרנית בממשל בוש.
ברגע שמבינים את החלוקה הזו אפשר בעצם להבין את כל התנהלותה הפנימית של המפלגה הרפובליקאית בעשורים האחרונים - היא פשוט עוברת מידי השמרנים הכלכליים לידי השמרנים התרבותיים. כמובן, הקבוצות הללו אינן זרות; אבל הארכיטיפים של הטיפוסים הללו בדרך כלל מאוד שונים, ואגף רוקפלר הולך ונחלש: אין דוגמה יפה יותר ממשפחת בוש עצמה; אביו של גו'רג' בוש האב היה סנטור מקונטיקט (לא פחות!), גו'רג' בוש האב כבר עבר לטקסס, וג'ורג' בוש הבן ייצג פסאודו-אותנטיות אמריקאית דרומית, ונמיכות מצח אנטי-אינטלקטאולית, בגאווה. 
זה גם מסביר את התנופה והמאבק הפנימי שהtea party (אני משתמש במונח באנגלית כי יש כאן משחק מילים - מצד אחד אזכור מסיבת התה של בוסטון, שכן הtea party קמה קודם כל בדרישה להוריד מסים, ומצד שני שימוש בparty במשמעותה כמפלגה) יוצרת במפלגה הרפובליקאית בחודשים האחרונים. הtea party הביא לעליה דרמטית בהזדהות והתלהבות של מצביעי הימין בחודשים האחרונים (וזה בעיקר מה שהולך לגרום לרפובליקאים לנצח בגדול בבחירות הקרבות) אך מאידך גם הביאה להפסדים מאוד מפתיעים של מועמדי הממסד - מתונים יותר או פחות - בפריימריז רפובליקאים שונים, למועמדים קיצוניים ביותר שנתמכו על ידי הtea party - החל מיוטה ונוודה, ועד הקורבנות האחרונים באלסקה - שם מועמד די אלמוני הביס בפררימריז את הסנטורית המכהנת - והלא מתונה בכלל - ליסה מרקווסקי, ובדלוור - שם קריסטין אודונל, מועמדת אולטרא-שמרנית הביסה את מייק קאסל, הנציג הרפובליקאי של מדינת דלוור בבית הנבחרים שעבר לרוץ לסנט והיה המועמד הנבחר על ידי הממסד (ובכך אגב כמעט בודאות הפסידו את המושב לדמוקראטים; מכיוון שדלוור מדינה דמוקראטית למדי, לאודונל אין סכוי רב בעוד קאסל היה מאוד פופולרי וסביר שהיה מנצח). פשוט, הtea party הוא אקורד הסיום של השתלטות השמרנים התרבותיים על המלגה הרפובליקאית. אמנם, המסר של הtea party הוא בעיקרו כלכלי - החל בהורדת מסים וכלה ברעיונות קיצוניים כמו ביטול מוחלט של הביטוח הלאומי - אבל אלה בעצם שמרנים תרבותיים. ראשית, בעצרות של הtea party מדברים לא מעט גם על עניינים תרבותיים, למשל על החזרת אלוהים לחיי הציבור; אבל מעבר לכך אי אפשר להבין את העוצמה, העקשנות וחוסר הנכונות להתפשר (כאמור, גם במחיר של הפסד מושב - ואתו אולי הרוב - בסנט) של הtea party מבלי להבין שהמניע, האינטונציה, הם תרבותיים - התפיסה היא אנטי-אינטלקטואלית, אנטי אליטיסטית, פשטנית כאידיאולוגיה, שמדברת כביכול בשם אמריקה האמיתית כנגד כל הליבלים המתייפיפים מהחוף המזרחי. איך אומרת שרה פיילין? היא תומכת בcommon-sense cosvervativism (ואני אשאיר לכל אחד לחשוב לעצמו האם סביר להניח שהכישורים היחידים הנדרשים להנהיג את העולם החופשי הם שכל ישר).
האם זה טוב או רע? לעולם ולנו? על כך בפוסט ההמשך (אם כי הכותרת כנראה יכולה לרמוז מה אני חושב).

יום שני, 13 בספטמבר 2010

קרני ראמים וביצי כינים

1. זה אולי לא מפתיע, אבל האמריקאים הם המדינה עם מספר ימי החופש הקבועים בחוק הקטן ביותר בעולם המערבי.
2. הרוורד בדרך לבטל את בחינות הסיום בקורסים.  מצד שני, לפחות הם לא הולכים להציע קורס בלימודי זומבים, כפי שמציעה אוניברסיטת בולטימור...
3. והנה הדרך הכי טובה שיכולתי לחשוב עליה להציג את התפתחות המדע המודרני. הרמיזה הגרפית היא כמובן למפה האיקונית של האנדרגראונד הלונדוני. ותודה לאמא על הלינק.
4. שבוע חלש קצת היום (חוץ מס' 3 - זה אחד מהטובים לדעתי) אבל ככה זה בחגים. גמר חתימה טובה לכולם!

יום שלישי, 7 בספטמבר 2010

המירוץ השבועי לילד

רוח החג דורשת פוסט שקשור לראש השנה או עם איזושהי אמירה עמוקה על החיים או לפחות על השנה שעברה / הבאה. אבל אין לי בראש פוסט כזה. אז נסתפק במירוץ שבועי קטן וחמוד, ולוואי שהשנה הבאה תמלא את כל ציפיותיכם ממנה.

ברני פרנק הוא אחד מחברי הקונגרס הדמוקראטיים החזקים, והליברלים, ביותר, ובפרט הוא יושב ראש ועדת הבנקאות של בית הנבחרים. באפריל 2009 הרצה פרנק בkennedy school of government של אוניברסיטת הרוורד, ולאור אופיה הפוליטי הליברלי של האוניברסיטה ציפה לאווירה די אוהדת. אלא שסטודנט - יהודי חובש כיפה, וכמסתבר די ימני - בשם ג'ואל פולק, עלה ושאל שאלה פשוטה: איזו אחריות, אם בכלל, יש לך לפרוץ המשבר הפיננסי, שפרץ בזמן כהונתך כיו"ר ועדת הבנקאות של בית הנבחרים. שאלה שדי הוגנת לדעתי, אלא שפרנק התפוצץ ונכנס לדין ודברים די אינטנסיבי עם פולק; זה משעשע לצפות כי תמיד נעים לראות נבחרי ציבור שצריכים פתאום לענות לשאלות הציבור.
מכל מקום, פולק כה ל15 דקות התהילה שלו, ודי נשכח; אלא שפתאום עכשיו הוא צץ שוב: הוא סיים את לימודי התואר השני שלו בהרוורד, וחזר לביתו שבפרברים הצפוניים של שיקגו, וכעת הוא מתמודד לייצג את המחוז השמיני של אילינוי מטעם הרפובליקאים. את המחוז מייצגת כיום ג'אן שרקווסקי, והוא נחשב לאחד המחוזות הבטוחים ביותר לדמוקראטים  - שרקווסקי מייצגת את המחוז כבר 12 שנה, ובשש מערכות הבחירות בהן התמודדה מעולם לא זכתה בפחות מ70% מהקולות. הוא מכיל ברובו את הפרברים היהודיים שמצפון לשיקגו, ובראשם סקוקי (פרבר שנכנס לספרי ההיסטוריה בזכות פסק הדין שהתיר למצעד ניאו-נאצי לעבור בתוכו, ונחשב עד היום לאחד מאבני הדרך בגיבוש ההגנה הקיצונית על חופש הבטוי באמריקה), ובדרך כלל אף אחד לא היה מביט לכיוונו.
אלא שהשנה אינה שנה רגילה. לפחות בשלב זה נראה שהשנה הולכת להיות שנה איומה לדמוקראטים. בנוסף יש את הנקודה היהודית, כי המחוז כאמור ברובו יהודי ופולק מדגיש את חוסר האמינות של שרקווסקי בתמיכתה בישראל. מכל מקום - יתכן שלבחור יש סיכוי.
 אי אפשר לדעת מה מצבו של פולק בסקרים כי אין סקרים, אבל הוא כן הצליח להשיג תמיכה של דמויות בקנה מידה כלל-אמריקאי כמו אלן דרשוביץ וחבר הקונגרס הרפובליקאי הכוכב פול ריאן, ובעיקר הצליח לגייס כ200,000 דולר - פי 10 ויותר ממה שהצליח לגייס כל מועמד רפובלקאי במחוז לפניו. וכעת הוא מסתובב באינטרנט בתור דוגמה למועמד שלאף אחד לא ברור מאיפה הוא הגיע אבל אולי יש לו סכוי; למשל כאן.
אז אמנם אני בדרך כלל בעד הדמוקראטים, אבל הוא מאוד סימפטי, וחבר של יהונתן מהרוורד, ואם הוא יבחר אז הוא יהיה חבר הקונגרס חובש הכיפה הראשון בהיסטוריה. אז במירוץ האחד הזה, אני בעדו...

ושנה טובה לכולם!

יום שבת, 4 בספטמבר 2010

השמאל והבעיה היהודית (או ליתר דיוק היהודים והבעיה השמאלית)

השבוע התקיימה בירושלים ועידת הקונגרס היהודי העולמי וחבר שלי בקר בה (ודי סבל); כששאלתי אותו איך היה הוא ענה "שבעה אחוזים מהיהודים בארה"ב הצביעו למקיין? אז כנראה שכולם היו בועידה הזו". אין לי הרבה יותר מה לומר על הWJC אבל זה כן תירוץ לכתוב קצת על למה בעצם היהודים האמריקאים כל כך ליברלים.
זה הרי לא כל-כך הגיוני. היהודים הם המיעוט ברמה הכי גבוהה מבחינה סוציו-אקונומית, ואם הם היו מצביעים לפי מעמדם הכלכלי הם מזמן היו צריכים לעבור לימין; ישנה אימרה יודעה ש"היהודים משתכרים כמו אפוסקופלים ומצביעים כמו פורטוריקנים". גם מבחינת התמיכה בישראל - לפחות ברמה ההצהרתית - אי אפשר לטעון שהימין האמריקאי פחות תומך בישראל מהשמאל (למרות שהמציאות יותר מורכבת אבל על כך בפוסט אחר). ועדיין היהודים הם קבוצת האוכלוסיה כמעט הכי בטוחה מבחינת הדמוקראטים: אמנם "רק" 77% (ולא 94%) מהיהודים הצביעו לברק אובמה אבל עדיין זה נתון מרשים, ומבין הקבוצות הדמורגפיות השונות, רק השחורים תמכו בופן יותר נחרץ באובמה. אז בעצם למה זה?
אני לא זוכר מי הפנה אותי לגליון הזה - נראה לי שיהונתן אז ניתן לו קרדיט - של כתב העת היהודי-ימני "קומנטרי". בגליון אספו כמה פרשנים יהודיים ימניים שניסו להסביר למה בעצם יהודים עדיין ליברליים. ישנם כמה וכמה הסברים וכולם מעניינים (אני באמת ממליץ לקרוא) אבל מה שהכי שכנע אותי הוא ההסבר של מייקל מדבד. הוא טוען את הדבר הבא: הדבר היחידי שבעצם מאחד היום את כל היהודים בארה"ב הוא דחיית הנצרות. הדבר היחידי המשותף לרבי מסאטמר ולוודי אלן, לחב"דניקים מוויליאמסבורג ולאלנה קגן היא שהם לא נוצרים, ושהם בוחרים לא להשתתף בתרבות הרוב הנוצרית. התוכן החיובי שכל אחד מוצא ביהדותו שונה מאוד, ולכן ההגדרה היחידה המשותפת לכולם כיהודים היא על דרך השלילה, שהם לא נוצרים (כשאני חושב על זה עכשיו, זה קצת דומה להגדרת היהדות שמציעה חנה ארנדט בספרה על רחל וורהגן - יהודי הוא מצורע תרבותי או 'נובוריש' בתרבות, pariah או parvenu אבל לעולם לא בן בית בתרבות הרוב).
לעומת זאת, המאפיין האידיאולוגי הדומיננטי ביותר בימין האמריקאי כיום הוא המאפיין הדתי הנוצרי. התמיכה המסיבית לימין באה ממדינות הדרום הדתיות יותר, ארגונים כמו הקואליציה הנוצרית הם בעלי השפעה רבה במפלגה הרפובליקאית, בנושאים תרבותיים-חברתיים הרפובליקאים תומכים בעמדות שניתן לנמק אותן כמעט רק בנימוק דתי נוצרי כמו התנגדות לנישואים חד מיניים או לכל הפלה שהיא, והמאפיין המובהק ביותר שמנבא למי יצביע אמריקאי מסוים הוא האם אותו אמריקאי הולך לכנסיה (או בית כנסת, על כך בהמשך) פעם בשבוע או יותר (ואז סכוי גבוה שהוא רפובליקאי), או לא (ואז סכוי גבוה שהוא דמוקראט; ראו למשל כאן). וכל עוד זה המצב, יהודים יתקשו להצביע לימין מכיוון שהוא מונע ותומך באופן גלוי ומובהק בנצרות, שהיא הדבר היחידי שהם אינם.
אבל יש כאן יוצא מן הכלל, שיהונתן הסב את תשומת ליבי אליו, והוא היהודים האורתודוקסים. לא הצלחתי למצוא סקרים ממש, כנראה כי היהודים האורתודוקסים הם בכל זאת שבריר מאוד קטן מהאוכלוסייה הכללית בארה"ב (המספר המקובל הוא כ10% מהיהודים, כלומר כחצי מיליון, שזה שישית האחוז מהאוכלוסייה), אבל המקובלה היא שהיהודים האורתודוקסים נוטים להצביע הרבה יותר לרפובליקאים. זה לכאורה מפתיע, הרי לאורתודוקסים צריכה להיות הכי הרבה רגישות לגילויי נצרות; לתלמיד אורתודוקסי למשל תהיה הרבה יותר בעיה אם יגידו תפילות נוצריות בבית הספר הציבורי בו הוא לומד. אלא שזה בדיוק ההבדל; תלמיד אורתודוקסי לא ילמד (ברוב המקרים) בבית ספר ציבורי. האורתודוקסים נבדלים מספיק מהחברה   הכללית כדי שמאבקים על הצביון היותר או פחות דתי שלה לא כל כך יפריעו להם - החינוך הוא הדוגמה הטובה ביותר (פשוט, אורתודוקסים שלוחים את ילדיהם לבתי ספר פרטיים אורתודוקסיים) ומאידך נסיונות של הימין האמריקאי לטשטש את הקו המפריד בין דת ומדינה (למשל, במימון פדרלי של בתי ספר פרטיים וגם דתיים, או של תכניות צדקה המופעלות דרך כנסיות או בתי כנסת) יועילו להם. ברמה מסויימת, האורתודוקסים רואים את עצמם מספיק בגלות כדי שלא כל כך יפריע להם שהחברה מסביבם נראית נוצרית - זה מה שהם רגילים לצפות לו ואת התוכן היהודי של חייהם הם בונים בחברה נפרדת.

 ושלושה אגבים לסיום:
א. כשניסיתי לחשוב למה אני כל כך נרתע מהימין האמריקאי אני חושב שזו אולי הסיבה העיקרית; אני יכול להסכים עם חלק מהמדיניות שהם מציעים, ואמנם הם דמגוגים אבל ברוך השם יש מספיק דמגוגים גם אצל הדמוקראטים. זו הנימה הדתית הנוצרית, כמעט עד כדי מלחמה במודרנה עצמה (תחשבו למשל על המאבק ללימוד בריאתנות בבית הספר) שאני פשוט לא יכול לקבל.
ב. לא תמיד המפלגה הרפובליקאית היתה כל כך דתית. למעשה חלק ממלחמת האזרחים שמתרחשת בתוך המפלגה הרפובליקאית כימים אלה הוא סיום תהליך הפיכתה למפלגה דתית כל כך. אבל על כך בפוסט נפרד.
ג. ואנקדוטה לסיום: לפני כחודש הושבעה אלנה קגן - אז דיקנית בית הספר למשפטים של הרוורד, יהודיה כמובן - לשופטת בבית המשפט העליון האמריקאי. תהליך הבחירה שלה כלל שימוע בועדת המשפט של הסנט, ומאז ששימוע כזה הצליח לטרפד את מועמדותו של רוברט בורק בתחילת שנות השמונים שופטים פוטנציילים נזהרים לא לומר שום דבר שיכול להתפס כמעורר מחלוקת ולתת אפשרות לנציגי האופוזיציה לנשיא בסנט להביך אותם. במקרה של קגן המצב היה קיצוני שכן היא הצליחה במשך כ40 שנים של קריירה אקדמית משפטית מזהירה לא לפרסם הרבה ככלל, ולא לפרסם שום דעה או משהו שיכול להתפרש כדעה ועלול לטרפד את מנויה בפרט (תחשבו איזה תכנון מרשים זה). מכיוון שכך לא נותר לרפובליקאים הרבה על מה לתקוף אותה ולכן חלקם התחילו לרמוז ליהדותה; לא בצורה מפורשת - זה בכל זאת לא פוליטיקלי קורקט - אלא לתהות האם העובדה שהיא גדלה בניו-יורק, התחנכה בניו-יורק ומעולם לא יצאה ל"אמריקה האמתית" היא לא בעייתית - שזה כמובן יופומיזם ל"היא יהודיה מניו-יורק ולכן לא אמריקאית אמיתית". זה לא כל כך תפס; אבל יהדותה של קגן דווקא כן עלתה באופן מפורש בשימוע: הסנטור לינדזי גרהם (רפובליקאי) רצה לשאול אותה לגבי עמתה ופעולותיה ביחס למחבל שנתפס על מטוס בדרכו מאמסטרדם לדטרויט. המקרה קרה בחג המולד ולכן למחבל קוראים עד היום chrismass day bomber. גראהם התחיל את שאלותיו ב"איפה היית בערב חג המולד?" ועל כך ענתה קגן בלי להתבלבל: "כמו כל יהודיה טובה, כנראה שאכלתי במסעדה סינית".

יום רביעי, 1 בספטמבר 2010

מקרני ראמים ועד ביצי כינים


ועוד כמה דברים שראיתי השבוע באינטרנט:

1. אחד החידושים הידועים של google translate הוא שהוא לא מנסה להבין לעומק את המשפט או המילה שהוא מנסה לתרגם אלא הוא מתרגם אותו לפי סטטיסיטקה שהוא מחזיק על כל ההופעות של המשפט שהcrawlerים של גוגל מצאו באינטרנט (או הצעות לתרגום טוב יותר שהוא קיבל מהגולשים); ככזה הוא משקף לנו איך התרבות שלנו כפי שהיא מתבטאת באינטרנט. כל זה הוא הקדמה קצרה שבאה לטעון שאנחנו, ולא google translate, אשמים בכך שהוא יוצא שוביניסט...:
את הפואנטה גנבתי בלי בושה מאורן צור שגם מסביר את זה יותר טוב ממני. ואם כבר הייתי באיזור, אז מתברר שהאגדה אורבנית, לפיה אם מתרגמים את המשפט "the flesh is weak, but the spirit is strong" מאנגלית לרוסית ובחזרה לאנגלית מקבלים את המשפט "the food is bad but the vodka is good" היא רק אגדה אורבנית. חבל.
2. לוי ג'ונסטון - חתנה של שרה פיילין ודמות ראשית באופרת הסבון שהם חייה - שרץ בימים אלה לראשות עיריית וואסילה, העיירה של פיילין באלסקה, במסגרת תוכנית ריאליטי, מגדיר מה מבחינתו הכישורים הנדרשים להיות ראש עיר:
I don't think that being a mayor is about qualificaions, it's really about people liking you and believing in you"
3. גלן בק - מגיש הטלויזיה הסופר שמרני בואכה משוגע של פוקס ניוז (שמשום מה אוהבים אותו בארץ) ארגן השבוע הפגנה גדולה בוושינגטון (היו אמורים להיות כ300,000 איש, כנראה שבסוף היו משהו כמו 100,000), גד אובמה והדמוקראטים ככלל. הכוכבת השניה של ההפגנה היתה פיילין מיודעתנו; אפשר להגיד הרבה הערות מרושעות על ההפגנה או על שרה פיילין אבל כנראה שהחולצה הזו - שנצפתה בהפגנה - עושה זאת הרבה יותר טוב ממני...
4. ידעתם שיש וויקיפדיה ביידיש (7,876 ערכים)? ובלדינו (2,344 ערכים)? ובאספרנטו (133,689 ערכים)? היתה גם וויקיפדיה בקלינגונית (עד 2005) אבל סגרו אותה. שוב חבל.