בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שלישי, 30 בנובמבר 2010

על דתיים בארץ ויהודים באמריקה

קראתי לאחרונה שני מאמרים מעניינים - לא בדיוק מאמרים, יותר ראיון ופוסט - שיש לי מה לומר עליהם אבל לא הרבה, אז נצרף אותם ביחד לפוסט. אבל אל תנסו למצוא קשר בין השניים, כי אין.
א. ד"ר חנן מוזס מבר אילן ערך לאחרונה מחקר מקיף בו הוא ניסה למפות את עמדות תת הקבוצות השונות בציבור הסרוג בארץ בכל מיני תחומים - שמירת הלכה, יחס למדינה, יחס לסוגיות הבוערות של המגזר כמו מעמד האישה, הומוסקסואליות, מעמד הרבנים , ועוד ועוד. לא הצלחתי למצוא את המחקר עצמו באינטרנט אבל קראתי ראיון איתו ויש שם כמה דברים מאוד מעניינים: קודם כל המספרים. הוא מחלק את הציבור הדתי - לפי מאפיינים של מקום מגורים, מערכת חינוך וכד' -  ל"תורנים לאומיים" או חרד"לים, שהם 20%, בורגנות דתית שהם 70% ודתיים מודרניים - קיבוצניקים, הרטמניסטים וכדומה - שהם לא פחות מעשרה אחוזים. זה הפתיע אותי, כי לי תמיד הייתה התחושה שהדתיים המודרניים זה גטו שבין רחוב עזה לדרך חברון, וכנראה שיש כמה מאות אלפים כאלו (בחישוב מהיר, אם ציונים דתיים הם בערך 12% מהאוכלוסייה היהודית, ומתוכם 10% דתיים מודרניים - זה בערך 50,000-60,000 איש).
ומיד לאחר מכן הפתיעה אותי ההתאמה החד-חד ערכית: לכל ארוך השאלון, בכל נושא, התורניים היו יותר "ימינה" מהבורגנים שהיו יותר ימינה מהדתיים המודרניים; ואף מעבר לכך: מוזס ביקש מהנשאלים להגדיר את עצמם, באחת משבע הגדרות החל ב"חרד"לים" וכלה ב"אורתודוקסים מודרניים"; הגדרות העצמיות לא חפפו בדיוק את ההגדרה מקורית - היו אנשים שמוזס הגדיר כבורגנים דתיים שהגדירו את עצמם "תורנים לאומיים" למשל - אבל גם בתוך קבוצת האנשים שהגדירו את עצמם באותה הגדרה, באופן עקבי לכל אורך השאלון התורניים היו ימינה מהבורגנים שהיו ימינה מהדתיים המודרניים, וכן בתוך הקבוצות, מי שבחר בהגדרה עצמית "ימנית" יותר היה "ימני" יותר בכל תשובותיו. זה לא מאוד מפתיע אבל הטוטאליות של העניין בכל זאת קצת מפתיעה - אין מורכבות, אין אנשים שבתחום מסויים חושבים משהו אחד ובתחום אחר חושבים משהו אחר, יש משבצות ומשמת עצמך במשבצת זה מכריע את כל השקפתך (שלא תבינו לרגע שזו ביקורת, שהרי אני שנים ארוכות הייתי הדוגמה למשבצת של אורתודוקס מודרני. אבל זה עדיין מעניין).
גם מקומה של האובססיה המינית לא נפקד: כאשר נדרשו הנשאלים לדרג שישה ערכים: מסירות ללימוד תורה, הקפדה על קיום ההלכה, קרבת אלוהים, חופש פנימי, צניעות וערכי המשפחה, וצמיחה רוחנית - התורניים דרגו במקום הראשון שמירת ההלכה ובמקום השני (!!) "צניעות וערכי המשפחה". יותר מלימוד תורה (שהליטוואקים מבין חמשת קוראי יזדעזעו) ויותר מקרבת ה' (שהחסידים יזדעזעו).
ויש עוד פנינים כמו יחס לסירוב פקודה (לא פחות מחצי מהדתיים הימניים -כולל דתיים מודרניים - תומכים בסירוב כזה במקרה של התנתקות נוספת) הפער בין הציבור למנהיגות, ועוד ועוד. תקראו, זה מרתק לדעתי. והשיא הוא בפיקנטריה - על דבר אחד, בלבד, כולם כולם מסכימים. כולם אוהבים מנייני קרליבך (ציון 1.8 מבסולם שבין 1 ל5). הרב קרליבך - שמת בחוסר כל לאחר שנודה מהציבור הדתי בארץ - יכול להתהפך בנחת בקברו.

ב. וולטר רסל מיד מאבחן את אחת האבחנות היפות לדעתי על הכשל הלוגי שבבסיס פעילותו של ג'יי-סטריט. ג'יי סטריט הוא ארגון לובי יהודי שקם בקונטרה לאייפאק, בתפיסה שאייפאק, בתמיכתה במדיניות ימין ישראלית - לא באמת מייצגת את עמדות יהודי ארה"ב, שתפיסתם בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני שמאליות הרבה יותר. ג'יי סטריט שם לעצמו למטרה לייצג את התמיכה היהודית בתפיסה השמאלית לפתרון הסכסוך היהודי פלסטיני, כדי לחזק תמיכה בבתי הקונגרס בעמדות אוהדות לעמדתו (למשל, בלחץ על ישראל להתפשר במו"מ). בין השאר, ג'יי סטריט מפרס מדי פעם בפעם סקרים המראים כי הציבור היהודי נמצא הרבה יותר שמאלה מהארגונים המייצגים אותו - ארגון הנשיאים, אייפאק - בנושא ישראל. ומה הכשל? שמיד טוען שבניגוד לתפיסת ג'יי סטריט, הקונגרס תומך בעמדות אייפאק לא כי אייפאק חזק או היהודים תומכים בהן אלא כי הציבור האמריקאי תומך בעמדות האלה. בפשטות, זה לא שתמיכה בישראל פופולארית בארה"ב כי אייפאק חזק, זה שאייפאק חזק כי תמיכה בישראל היא עמדה פופולארית בארה"ב, וכאשר אייפאק מנסה לתמוך בעמדה לא פופולארית (למשל - בשחרור פולארד) - הוא מתגלה במלוא חולשתו. זה לא מיוחד לאייפאק, אגב, גם הNRA - שדולת הרובים, שמקובל להגדיר כשדולה החזקה ביותר בקונגרס - חזקה בשל הפופולאריות של העמדות בהן היא תומכת ולא להיפך. וכך גם שדולות אחרות (הNAMBLA - North American Man-Boy Love Association - כנראה לעולם לא יהיה חזק גם אם יתרום כסף רב להרבה מועמדים) ולכן כל הסקרים שבעולם על עמדות היהודים לא ישנו - כי עמדות היהודים במקרה זה לא רלוונטיות (למעשה, בחירות הביניים הוכיחו את התפיסה הזו בצורה יפה: ברק אובמה נקט עמדה לעומתית למדי כלפי ממשלת ישראל והציבור היהודי נשאר איתו; אמנם הנושא לא היה משמעותי ברוב המירוצים אבל במירוצים שהוא עלה - למשל בבחירות לסנט בפנסילבניה שם פאט טומי הרפבליקאי האשים את המועד הדמוקראטי ג'ו ססטאק שהוא אנטי ישראלי - זה התברר כנושא מנצח לרפובליקאים למרות שהיהודים נשארו לתמוך בדמוקראטים). זה מזכיר לי מחקר שסיפר לי עליו פרופ' אנגלרד בבית הכנסת, שעשו על אפקטיביות של ועדות חקירה ממלכתיות באנגליה. במחקר התברר שהקריטריון העיקרי לאפקטיביות של ועדת חקירה היא כמה המסקנה שאליה הגיעה ועדת החקירה היתה פופולארית בציבור ממילא: ועדות חקירה שהמליצו המלצות שהיו פופלאריות בציבור נתפסו כמשמעותיות והיה סכוי שהמלצותיהן תיושמנה; ועדות חקירה שהגישו המלצות לא פופלאריות נשכחו. וצריך רק לחשוב על ועדת אגרנט מול ועדת אור למשל כדי לראות שאנחנו לא כ"כ שונים.

יום שני, 29 בנובמבר 2010

Nickels and Dimes

עוד פוסט רציני ראוי לשמו יגיע בקרוב. אבל בינתיים:
1. לפעמים ויזואליזציה היא דבר מדהים. תראו את הסרטון הזה, ותבינו בדקה אחת את הפוליטיקה הנשיאותית האמריקאית של המאה ה20. טוב, לא בדקה אחת, אולי תצטרכו לקרוא את ההסבר. אבל זה עדיין יפהפה.
2. קצת שאריות מחג ההודיה: הממשל הפדראלי הציל את GM כאשר למעשה הלאים אותה לפני למעלה משנה כשעמדה בפני פשיטת רגל, ומסתבר שהמהלך היה מוצלח, כי GM חזרה לרווחיות והונפקה החודש מחדש במחיר שיא. אז GM רוצה לומר תודה למשל המסים שהציל אותה, ואולי הם לא כ"כ יודעים לייצר מכוניות אבל הם יודעים לייצר פרסומות מעולות.
3. ברכות לאורן צור מהאונ' העברית שאלגוריתם שפיתח, לזהות סרקזם בטקסטים, הגיע למקום ה14 ברשימת 50 ההמצאות של 2010 של טיים. הבחור מצטנע, אבל זה מאד מרשים.
4. וזה סתם מאוד מאוד חמוד. (הקרדיט למוטי).

יום חמישי, 25 בנובמבר 2010

לך על זה, חיים משה

למשל פה.

מה אתם חושבים שזה אומר, עלינו ועל האמריקאים, שהם מקדישים את החג העיקרי שלהם לאמירת תודה, ואנחנו לבקשת סליחה? (ובאותו הקשר, מה זה אומר שכאשר אמריקאי מסיים את ההמנון המשפט הבא שבא לו באינסטינקט הוא "play ball", בעוד שהמשפט הבא שמגיע אינסנקאיבית אחרי "וירושלים" הוא "תם הטקס"...)
אז מבלי לגרוע מיופיים של החגים היהודיים (לא בציניות, הם באמת יפים), אפשר לאמץ דברים יפים מהאמריקאים, והאוכל של החג הזה כל כך נורא (פאי דלעת? באמת? ולמה להרוג בשר יבש מילא בשעות בתנור?) אז נותרנו עם התודה. וברצינות, לדעתי יש משהו יפה בלהקדיש יום לבקש תודה על מה שיש לך. אין מה להיות קיטשי יותר מדי, אבל תודה רבה לכל אחד ואחד. וגם לכם, חמשת עד עשרת קוראי הנאמנים!

יופי, ועכשיו אפשר לחזור לרשעות הרגילה. בעל האתר politicl wire הודה לפוליטיקאים האמריקאים הכי ביזאריים ששעשעו אותו השנה: קריסטין אודונל שהוציאה פרסומות בטלוויזיה על כך שהיא לא מכשפה, ראנד פול, הסנטור החדש מקנטקי, שהיה מעורב בכת בעברו, דייל פיטרסון שהתמודד לאיזו משרה זוטרה באלבמה ופרסם את עצמו סטלויזיה עם רובה ביד, ופיל דיווידסון, עם הנאום הגרוע ביותר שצולם אי פעם כנראה.
ואני רק אוסיף את תודתי לזוג מפלורידה שכבר למעל משבוע עושה קמפינג מחוץ לחנות בסט ביי כדי לתפוס ראשון את מבצעי black friday, יום הקניות הראשון שלאחר חג ההודיה, כלומר מחר, ובו מסורתית מתחילים המבצעים שלפני חג המולד. כי הזוג הזה מלמד אותנו משהו מאוד עמוק על ארה"ב, והוא שלפעמים המדינה הזאת פסיכית. אל ברך את אמריקה.

יום שני, 22 בנובמבר 2010

Nickels and Dimes

כן, שוב הגיע הזמן להחליף את כותרתו של הפוסט השבועי המכיל דברים מכאן ומשם. הרעיונות לשמות חדשים הולכים ואוזלים לי (ולכן נזקקתי לביטוי אמריקאי) אז הצעות תתקבלנה בברכה...
1. הפוסטר הזה אמנם מרושע, אבל הוא תופס בצורה מדויקת את כל מה שמגוחך ברפואה אלטרנטיבית...
2. בזמן האחרון מתנהל בארה"ב דיון פוליטי על אש קטנה במדיניות don't ask don't tell. זו מדינייות שהתקבלה בתחילת שנות ה90 כפשרה בין ממשל קלינטון - שרצה להתיר באופן גורף להומוסקסואלים לשרת בצבא ארה"ב, לבין ראשי הצבא דאז ותומכיהם הרפובליקאים שהתנגדו; לפי המדיניות הזו מי שמכריז במפורש על נטייתו המינית ההומוסקסואלית משוחרר מהצבא, ללא זכויות (מה שמכונה dishonorably dischaerged), אבל הצבא לא ישאל באופן מפורש את החיילים על נטיותיהם. אולי זה היה סביר כפשרה אבל הגיחוך שבמדיניות הזו נראה לעין (נראה לי שקשה באמת לתת לה הסבר מתקבל על הדעת שלא מעוגן בסוף בנימוקים דתיים אנטי-הומוסקסואליים), ואכן עם השנים ועם השנוי החברתי ביחס להומוסקסואלים בארה"ב (שכתבתי עליו בעבר), כמו גם הצורך הגובר בחיילים לאור העובדה שארה"ב נלחמת כרגע בשתי מלחמות פעילות, המדיניות הזו נראית יותר ויותר מגוחכת; ואכן ראשי הצבא כמו גם רוב מוצק בציבור האמריקאי (58% כנגד 34%) תומכים בביטולה. אבל הרפובליקאים נגד, ובפרט ג'ון מקיין - שיצא לו במשך השנים שם של סנטור עצמאי ומתון בנושאים תרבותיים-חברתיים - יוצאים במלחמה דון קישוטית לשמר את המדיניות הזו. את ג'ון סטוארט וכוכבי הדיילי שואו ניצלו את קמפיין it gets better (שגם עליו כבר כתבתי) להגיש את אחת הביקורות הטובות, הקטלניות והמדוייקות ביותר שראיתי.
3.  שאריות בחירות אחרונות: ליסה מורקווסקי זכתה במירוץ לסנאט באלסקה; זו הפעם השניה בכל ההסטוריה של ארה"ב שמועמד זוכה כמועמד write in.
4. בפינת הרפובליקאי הצבוע, חבר קונגרס רפובליקאי אולטרא-ימני טרי טרי מהבחירות האחרונות, שרץ בין השאר על התנגדות נחרצת - והבטחה לבטל - את הרפורמה במערכת הבריאות שתביא בין השאר לביטוחם של 30 מיליון אמריקאים לא מבוטחים, וקרא לניסיון לערב במשהו את הממשל במערכת הזו "השתלטות סוציאליסטית", מתפוצץ מכעס כשמתברר לו שפוליסת הבריאות בביטוח המנוהל על ידי הממשל הפדראלי, המגיעה לו מתוקף היותו חבר קונגרס, תכנס לתוקף רק כחודש לאחר השבעתו.
5. וזו הכריכה של הספר האחרון של גלן בק - מגיש הטלויזיה האולטרא-שמרני עם תסמונת טורט-היטלר (כלומר, הוא פשוט מכנה המון תופעות כנאציות וכמעט את כל מי שלא מסכים איתו כהיטלר). יש שם משהו שנראה קצת creepy.
6. הנצרות לא מתה. היא פשוט מתחדשת בעולם השלישי: כיום אפריקה ואסיה מהוות 40% מהעולם הנוצרי, ועד 2025 הם יהיו רוב; עד 2050 רק 20% מהנוצרים יהיו לבנים לא היספאניים; המחוז הגדול ביותר הכניסה האנגליקנית הוא בכלל ניגריה. עוד נתונים מדהימים (וגם פרשנות, אבל זה כבר יותר נתון לויכוח) כאן.

יום שבת, 20 בנובמבר 2010

חוקרים את איך אנחנו חוקרים

השנה רציתי להתחיל תואר שני בהסטוריה, טהלכתי ליועצת האקדמית של החוג להטוריה באונ' העברית. מכיוון שאני כנראה אכתוב תיזה בהסטוריה חדשה (נחשו של איזו מדינה) היא הציעה לי לבדוק גם קורסים במדע המדינה או ביחב"ל, אולי יש קורסים בתחומים נושקים למה שמעניין אותי. אז פתחתי לתומי את השנתון, ולפניכם רשימת הקורסים שמציע החוג למדע המדינה לתלמידי הMA שלו:


תפקיד התקשורת בסיכסוכים פוליטים
תכני בידור ודרמה והשפעותיהם הפוליטיות
דת ופוליטיקה
דת ופוליטיקה בהיבט היסטורי: חלק א'
רטוריקה חזותית וחלקה בדיון הצבורי
דת ופוליטיקה בהיבט היסטורי: חלק ב,
רב-תרבותיות ומדיניות ציבורית בדמוקרטיות שסועות
קבלת החלטות במדיניות ציבורית

הסימבולי: מדורקהיים ועד בורדייה
השפעת תכני תקשורת על דעת קהל
רפורמות במינהל הציבורי
מחשבתם הפוליטית של היסטוריונים ופילוסופים ביוון העתיקה
אזרח ומדינה בעידן המידע
צדק אחרי רולס
סמכות והשתתפות - חלק א'
דמוקרטיות: מארג המוסדות
סמכות והשתתפות - חלק ב'



פוליטיקה ישראלית במבט השוואתי
יסודות הקומוניזם במזרח אסיה
פוליטיקה בריטית בת זמננו
מלחמות ישראל בפרספקטיבה מחקרית
בחירות כלליות ובחירת מועמדים: שיטות והשלכותיהן
רטוריקה פוליטית בישראל
מלחמות אזרחים מ-1946 ועד היום



גישות ותאוריות במדע המדינה
מתודולוגיה של מחקר פוליטי
פוליטיקה השוואתית: קורס יסוד לתלמידי מחקר
מחשבה מדינית: קורס יסוד לתלמידי מחקר
נורמות, זהות ותרבות בתיאוריה ובמחקר היחב"ל
שמרנות וחדשנות במחקר והוראת הפוליטיקה העולמית
אוריינות מחקרית למתקדמים
מחקר היסטורי במדעי החברה: גישות חדשות
הדמוקרטיה בין מודרניזם ופוסט-מודרניזם
פוליטיקה ומדיניות ציבורית
תקשורת פוליטית במערכות בחירות - היבטים תיאורטיים
פיענוח אי השיוויון: כיצד ממשיגים, מסבירים וחוקרים פערים חברתיים?
גישות ותיאוריות בחקר טרוריזם פוליטי
גישות ותיאוריות בחקר קונפליקטים חברתיים
סדנה מחקרית: בין תיאוריה, אידיאולוגיה ומדיניות
דימוי הכח - כח הדימוי



כמובן, אני סידרתי מחדש את השנתון, וחילקתי את הקורסים לשלוש קבוצות, לפי מה שהצלחתי להבין על הקורס מהשם שלו: 18 הקורסים הראשונים דנים בתחומים כלליים מדע המדינה. הם דנים בתחום אבל בתימות כלליות. שבעת (רק שבעת) הקורסים שלאחר מכן  דנים במה שהייתי מצפה שיהיה עיקר המחקר וההוראה במדע המדינה: מערכות פוליטיות של מדינות. ולא פחות מ17 הקורסים שלאחר מכן בכלל לא דנים בתחום המחקר כשלעצמו אלא באיך אנחנו חוקרים, לא במבנה פוליטי של מדינה, או יחסים בין המבנה הפוליטי או מה שלא יהיה אלא באיך אנחנו חוקרים את התחום הזה. 
תשוו למשל לסטנפורד:



International Relations Theory, Part 1 
International Relations Theory, Part II 
Foundations of Political Economy
Democracy, Development, and the Rule of Law 
Democracy and the Constitution 
Justice 
International Conflict: Management and Resolution
Classical Seminar: Origins of Political Thought
The Dialogue of Democracy 
Graduate Seminar on Equality 
Justice at Home and Abroad: Civil Rights in the 21st Century 
Political Methodology II 
Research in International Relations 
Positive Political Theory and the Law 
The Politics of Education 
Politics and Collective Action 
Introduction to Global Justice 


China in World Politics 
Challenges and Dilemmas in American Foreign Policy 
The Presidency
Topics in American Political Behavior 
Political Economy of Development 
Middle Eastern Politics 
Comparative Political Economy: Advanced Industrial Societies 
Chinese Politics: The Transformation and the Era of Reform 
Decision Making in U.S. Foreign Policy 
American Political Institutions 


Approaches to the Study of American Politics 
Theories in Comparative Politics 
 Political Methodology I 
Wealthy Hellas 
Methods in Comparative Politics 
Approaches to Chinese Politics
Design and Analysis of Experiments 
Theories of Civil Society, Philanthropy, and the Non-Profit Sector 
Political Methodology III 




17 קורסים תיאורטיים,  עשרה על המטריה עצמה ורק תשעה על המחקר. כמה פרימיטיבי מצידם.
ברור שזו סטטיסטיקה של רופאים, ואני גם לא מכיר לעומק מה אומר כל קורס, אבל אם אתם רוצים דוגמה לאינטואיציה שהפוסט מודרניזם איבד את זה - קחו את רשימת הקורסים הזו. אנחנו כבר לא מדברים על הדבר, רבותי, הרבה יותר מעניין לדבר על איך אנחנו מדברים על הדבר (וחכו, גם "איך אנחנו מדברים על איך אנחנו מדברים על הדבר יגיע. הרוקרסיה הזו יכולה להמשיך עד אינסוף).
אחד השיעורים הטובים ביותר שהיו לי בתואר היה שיעור בשנה ב' במהלך קורס של אבינועם רוזנק על פילוסופיה של ההלכה. אני לא זוכר איך הוא הגיע לזה אבל הוא הניח שתלמידים יודעים משהו על אחד ההוגים המרכזיים בפילוסופיה המערבית, וכמובן שהוא טעה (בכל זאת, מדובר בחוג למחשבת, החוג עם הכי פחות תובענות כלפי הסטודנטים שלו. כל כך חבל). אז הוא נתן תקציר, בשעה וחצי, של כל הפילוסופיה המערבית מהפרה-סוקרטיים עד ימנו. זה נשמע יומרני אבל זה ממש עבד. הוא התחיל מהסופיסטים, לפני סוקרטס, שטענו שידיעת האמת עצמה אינה חשובה, וחשוב רק לדעת לדבר יפה כדי לשכנע אחרים בעמדתך, ואיך נקודת המוצא של הפילוסופיה המערבית היא מלחמתו של סוקרטס, הטענה כי יש ערך לידיעה, לאמת, ולנסיון להבין אותה. ולאחר שעה וחצי הגיע אבינועם לפוסט מודרניזם, ובמשפט אחד סיכם: ואז הגענו כבר לא לדבר על הדבר אלא על איך מדברים על הדבר - והשלמנו מעגל שלם חזרה לסופיסטים.

יום רביעי, 17 בנובמבר 2010

הדבר הויראלי הבא

רק ביומיים האחרונים ראיתי שני סרטי אנימציה מאותו בית יוצר, הראשון לועג למדע המדינה (שבלוגים פוליטיים קישרו אליו בהתלהבות) והשני לועג לתיאוריה של מדעי המחשב (שכמובן קושר על ידי כוכב חדש ומבטיח במחלקה למדמ"ח של האוניברסיטה העברית החל מהשנה הבאה).
יש לי תחושה שזה ה"סרט התרגום המשעשע של היטלר בבונקר" הבא. אבל זה עשוי מאוד מוצלח, אז אם אתם רוצים ללעוג למקצוע שלכם, צרו סרט כזה בעצמכם, לפני שזה נהיה נדוש. עכשיו זה הזמן!


יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

חוטים ושרוכי נעלים

1. כבר לינקקתי בעבר למפה היפהפיה של תולדות המדע בסגנון מפת האנדרגראונד של לונדון. אז מבית מדרשו של אותו בחור, תרשים זרימה כיצד לבחור את הטיפול האלטרנטיבי המתאים לך.
2. והפוסט הזה מוקדש לכל חברי במהלך הפוסט-דוק שלהם. וגם סתם לכל מי שפינטז על חיי האקדמיה.
3. אחד הסיפורים / אגדות אורבניות הידועות על מקדונלדס הוא שהמבורגרים של מקדונלדס לא נרקבים גם לאחר 12 שנה, בגלל המלח, החומרים המשמרים ומה לא. אלא שמתברר, שגם המבורגר רגיל שהוכן בבית לא נרקב.
קצת חלש היום. אבל יש לי בדרך פוסט על כל מה שגרוע במדע המדינה בארץ ברשימה אחת, ועל j-street, ומה לא. אז שווה לחכות.

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

מימוש איומים

איימתי שעוד אכתוב על חבירות אמצע הקדנציה, והבטחות צריך לקיים. אז מה יש עוד לומר על הבחירות הללו?
קודם כל, שהנצחון הרפובליקאי לא כל כך גדול כמו שנדמה. מייק הקאבי - מושל ארקנסו לשעבר, מהמועמדים לפריימריז הרפובליקאים לנשיאות והיום (איך לא) פרשן בפוקס ניוז, השווה את התוצאות לא סתם לרעידת אדמה, אלא לרעידת האדמה האדירה במיזורי באמצע המאה ה19, שגרמה למיסיסיפי להפוך את כיוון זרימתו. אז הקאבי צריך להרגע (או לרדת מהחשיש - בכל זאת, הצעת הלגליגציה בקליפורניה לא עברה...) אמנם הרפובליקאים זכו ללמעלה מ60 מושבים מהדמוקראטים בבית הנבחרים, אבל הנתון הזה מטעה. אם מסתכלים על מספרים מוחלטים, לרפובליקאים יהיו בקונגרס הבא עלינו לטובה בין 239 ל245 מושבים מתוך 435. זה רוב של 55-56%, או במונחים שלנו קואליציה של 66 ח"כים. רוב מכובד אבל לא מטורף - לדמוקראטים בקונגרס הקודם למשל היה רוב משמעותי יותר (255). זה נראה מאוד גדול בגלל השנוי המשמעותי ביחס לבחירות הקודמות, אבל לא בטוח שזה המדד הנכון - אבל על כך בהמשך.
בסנט הרפובליקאים אמנם זכו בשישה מושבים - הישג יפה אבל ממש לא חסר תקדים, הדמוקראטים זכו בשישה מושבים ב2006, הרפובליקאים זכו בחמישה ב2004, (מעט אנשים שמו לב כי היו את הבחירות לנשיאות, שהיו צמודות למדי). וכמובן הם לא זכו לרוב. הם כן זכו במדינות מתנדנדות - פנסילבניה, ווינסקונסין, אינדיאנה - וזה סימן לא טוב לדמוקראטים, אבל לא היה כאן צונאמי מטורף. גם ברמת המושלים הרפובליקאים זכו בכמה מושלויות (זה לא נשמע כמו עברית נכונה) חשובות - פנסליבניה, אוהיו, פלורידה - אבל הפסידו כמה אחרות (קליפורניה) ובאופן כללי זכו לנצחון מכובד אבל לא מטורף.
אז למה חושבים שהרפובליקאים הזיזו את הלוחות הטקטוניים? ראשית, כי מכונת התעמולה של פוקס ניוז ושדרני הרדיו די טובה אבל מעבר לכך כי המערכת האמריקאית מאוד מסתכלת על התוצאות במונחים של מושבים שעברו צד: מי ניצח במושב הזה או במושב ההוא, במדינה הזו או במדינה ההיא. ובמושגים הללו הרפובליקאים זכו להישגים יפים בסנט ובמושלויות ולהישג חסר תקדים - ששים ומעלה מושבים - בבית הנבחרים. ואני חושב שוו טעות. נכון שיש משמעות גם לתנודות בין מערכת בחירות אחת לאחרת אבל יש משמעות גם לתוצאה הסופית. נצחונו של נתניהו ב2009 למשל לא נתפס ככל כך אדיר רק בשל העובדה שהליכוד זה בבחירות הקודמות ל12 מנדטים בלבד. זה נחשב לנצחון מכובד בשל העובדה שהיתה לו קואליציה מכובדת אבל לא מטורפת (בגודלה, לא בתוכנה. בתוכנה היא מטורפת למדי). באותה מידה, אם מראש בקונגרס הקודם היו לדמוקראטים 225 ולא 255 חברים, ובבחירות הללו היתה מתקבלת אותה תוצאה בדיוק היו אומרים שמדובר בנצחון יפה לרפובליקאים אבל לא מטורף. אבל כאשר מדובר ב435 מירוצים אישיים, ומדובר על חבר הקונגרס הזה והזה שלא ישוב לקונגרס, קל יותר להתפס לתפיסת השנויים ולא התוצאה הסופית.
אני חושב שהמימד האישי הוא גם מסביר חלקית את ההבדל בתוצאות בין המושלויות והסנאט לבית הנבחרים. האמריקאי הממוצע שמגיע לקלפי צריך לבחור מועמדים למשרות רבות - בראש הפתק הנשיא (אם בוחרים אותו בבחירות הללו), הסננטור (כנ"ל), חבר בית הנבחרים אבל לאחר מכן מושל, משרות אחרות ברמת המדינה כמו תובע כללי וחשב, ראש עיר, חברי מועצת עיר, מנהלני המחוז, שריף, שופטים, ועוד ועוד. כמובן שלא כל המשרות הללו עומדות לבחירה בכל שנתיים אבל בכל מערכת בחירות ישנן הרבה בחירות לבצע וככל שיורדים במורד הפתק מגיעים למועמדים אלמונים יותר ויותר. אז הבוחר הממוצע - שגם בדרך כלל לא נורא מתעניין בפוליטיקה יש לזכור - יודע במי מדובר כשמדובר בנשיא, ואולי גם בסנטור ובמושל  (בכל זאת, המועמדים למשרות הללו משקיעים די הרבה כסף בפרסומות בטלויזיה) אבל כשמגיעים לחבר בית הנבחרים ודרומה מדובר במועמדים אלמוניים למדי. הפועל היוצא הוא - זו התיאוריה שלי ואין לה אסמכתאות אבל זה נראה לי הגיוני - שבמשרות הבכירות הבוחר יכול ממש לשקול שתי אופציות, לנסות להעריך אם הוא אוהב יותר את הזה או את ההוא, אבל כשמגיעים לחבר בית הנבחרים ודרומה זה נהפך יותר ויותר לבחירה ערטילאית של "דמוקראט" או "רפובליקאי" וכאשר הדמוקראטים שולטים ברוב הרשויות מדובר יותר בבעד או נגד הדמוקראטים. הבוחרים מאוד כועסים על הדמוקראטים, ואת זה הם הראו בבחירות היותר ערטילאיות כמו בית הנבחרים אבל כאשר מדובר במירוצים שרואים ממש אלטנרטיבות שצריך  לשקול הרפובליקאים נראים פחות טוב, ובפרט מועמדים עם קמפיין לא מוצלח (מג וויטמן, קרלי פיורינה) או סתם ימנים מטורפים (שרון אנגל, קריסטין אודונל, ג'ון מילר) מפסידים. לאור העובדה שאחת המועמדות הרציניות ביותר למעומדות הרפובליקאית ב2012 היא שרה פיילין, זה אמור לתת תקוה לא מעטה לאובמה.
ומעבר לפוליטיקה - שאלה קצת יוצר עמוקה היא למה בעצם הדמוקראטים הפסידו? איך הם איבדו כל כך הרבה הון פוליטי ופופולאריות בשנתיים, ולמה? מה שורש הכשלון? אז כולם דיברו על הציפיות הלא ריאליות שאובמה יצר שבבירור יגרמו לאכזבה, אבל גם JFK עלה לנשיאות עם תקוות רבות, ולאחר שנתיים מפלגתו הפסידה רק ארבעה מושבים בבית הנבחרים ואף זכתה בחמישה מושבים נוספים בסנאט. כך שהאכזבה איננה אינהרנטית. כמובן, ישנה הטענה שכל עוד הכלכלה במצב רע אובמה לא יהיה פופולארי אבל הטינה והאכזבה מאובמה כאן כבר מקיץ 2009 (אז ירדו שיעורי התמיכה בו לסביבות ה40-50, רמתם כיום) והאמריקאים לא יכלו ליחס לו כשלון כלכלי כבר אז. וישנן כמובן כל תיאוריות החכמה שלאחר מעשה שבמקרה מחזקות את דעתו של הדובר - ליברלים שמאליים טוענים שאובמה לא הלך רחוק מספיק, מתונים יותר טוענים שהלך רחוק מדי. אבל ההסבר המעניין ביותר לדעתי הוא של וולטר ראסל מיד (ותודה אלי). הוא טוען שהאינטילגנציה הליברלית והנשיא בפרט פספסו באופן עמוק את המנדט של הבוחר האמריקאי. הבוחר האמריקאי של 2008 בחר באובמה כי הוא היה מפוחד, המשבר הכלכלי ערער את הבטחון הבסיסי שלו. הוא חיפש מנהיגות שתתן לו מחדש את תחושת הבטחון הזו - בראש ובראשונה בהתיחסות לאבטלה. האינטילגנציה הליברלית לעומת זאת ראתה בנצחון של אובמה מנדט לאג'נדה ליברלית רחבת היקף - בראש ובראשונה הרפורמה במערכת הבריאות. אז נכון שאובמה דיבר על רפורמה במערכת הבריאות בקמפיין שלו אבל זו לא באמת היתה הסיבה שהוא נבחר. ומהלכיו בתחום שעניין את הבוחרים - בעיקר חבילת התמריצים - היו מעטים מדי ומרושלים מדי. הטענה המעניינת של מיד היא שבכך אובמה והאיטנילגנציה הליברלית ערערו את הטיעון הליברלי עצמו - שטען שהבוחרים צריכים לסמוך על ממשלה גדולה, בעלת קור רוח ומומחיות, הפועלת לטובתם - בעוד הממסד הפוליטי התגלה כנסחף באופן לא רציונאלי בהתלהבות אחרי מועמד כריזמטי, ומעבר לכך מפספס באופן עמוק את הדאגה העיקרית של הציבור האמריקאי.
בהערת אגב - ההשואה הכי טובה שאני יכול לחשוב לכך היא שנניח שרון, לאחר שנבחר ב2001, היה יוצא מיד למסע הקמת התנחלויות גרנדיוזי או לפעילויות אלימות בלבנון. הוא היה מאבד את הפופולאריות שלו בשנייה. אני חושב שממשלותיו בשנים 2001-2005 היו נוראיות אבל לזכותו יאמר שהוא תפס שהציבור מחפש מנהיגות שתייצב את המצב והוא סיפק מנהיגות כזו.
ואולי לא היה כאו כשלון כלל, כפי שטוענים ליברלים אחדים. אחרי הכל, נשיא ומחוקקים רוצים להבחר כדי למשול, כדי ליישם את חזונם לגבי מה טוב למדינה, כדי להנהיג. אז נכון שאולי הבוחרים יותר התעניינו במקומות עבודה אבל המחזור העסקי יתייצב בסופו של דבר (וזה לא שאובמה התעלם מהנושא, הוא העביר ככלות הכל חבילת תמריצים גדולה). רפורמה במערכת הבריאות לעומת זאת היא מטרה שלדעת רבים מהליברלים האמריקאים חיונית (ונשיאים, כולל רפובליקאים כניקסון ו - שומו שמיים - רייגן, מבטיחים אותה בקמפיין) , ולא מצליחים להשיגה כבר עשרות שנים. אז כדברי רם עמנואל "אסור לתת למשבר טוב להתבזבז", וכדאי לנצלו כדי להשיג את הדברים הקשים באמת - גם אם יהיה להם מחיר פוליטי כבד לאחר מכן. יכול להיות שהרחבת ביטוח בריאות לעשרות מיליוני אמריקאים שווה קריירה פוליטית של כמה מחוקקים, מה גם שיש רגליים לטענה שבסופו של דבר אותה רפורמה שנואה תהיה פופולארית ביותר (אותן תוכניות ה"חברה הגדולה" בשנות ה60 שהביאו לנפילתו של ג'ונסון - כגון מדיקייר ומדיקאייד - הן פופולאריות בצורה קיצונית כיום ואיש אינו מציע לקצצן).

ומכל מקום, שני דברים בטוחים:
א. אין להספיד את אובמה כל כך מהר. אם הוא חכם, הוא ילמד וינצח ב2012.
ב. השמחה בלשכת נתניהו קצת מוקדמת מדי. אם יש משהו שכל כל המומחים מסכימים עליו הוא שכמעט תמיד כאשר נשיא ממוצב מול קונגרס עוין הוא פונה למדיניות חוץ, ובתחום הזה עומתו רבה והשפעת הקונגרס מועטה למדי.

שבוע טוב, ובשבועות הבאים גם קצת נושאים אחרים...

יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

חוטים ושרוכי נעלים

יש עוד מה לכתוב על הבחירות אבל צריך לרענן קצת. אז עוד כמה דברים שקורים בעולם:
1. לראשונה מזה 99 שנה, בית המשפט הבריטי ביטל את תוצאות הבחירות באחד המחוזות מכיוון שהמועמד שניצח טען טענות שקריות ביודעין על יריבו. אחרית הימים...
2. זה לא רק נדמה שבארה"ב העשירים עשירים יותר והעניים עניים יותר עם השנים, יש גם נתונים לגבות זאת. הנתון שהכי הדהים אותי הוא שלמעלה מ80% מהעלייה ברמת ההכנסה (וממילא ברמת החיים) ב30 השנים האחרונות הופנתה לאחוזון העליון.
3. איזה כיף! הולכים לעשות סרט על טינטין!
4. לפני מספר שבועות היתה הצטברות של שלושה-ארבעה מקרים ברחבי ארה"ב של נערים הומוסקסואלים שהתאבדו לאחר שהתעללו בהם בבית הספר. זו כנראה לא עליה חריגה אבל ריכוז המקרים - ואם נהיה קצת ציניים, העדר סיפורים חדשותיים אחרים - הביא להתעניינות תקשורתית בנושא, ובעקבות כך קם פרוייקט אינטרנטי מרגש ששמו It gets better - כל מיני אנשים - החל בברק אובמה, הילרי קלינטון והקומיקאית קתי גריפין וכלה באנשים מהשורה -  מעלים סרטים קצרים של עצמם בפניה לאותו/ה נער/ה במצוקה, בקריאה לא להתייאש ולהאמין שהמצב ישתפר. עם התרחבות הפרוייקט הוא התחיל לעסוק בפניה לקורבנות התעללות באופן כללי ולאו דווקא ספציפית הומוסקסואלים, ואז העלה עזרא קליין, פרשן פוליטי צעיר וכוכב בוושינגטון פוסט ובMSNBC - סרט עם אחת הפניות הכי מרגשות שראיתי. הוא חנון אנליטי ולכן הוא מתאר תיאור אנליטי - לא את חוויותיו הוא אלא למה, באופן הגיוני, המצב משתפר בהמשך החיים: מכיוון שככל החיים מתקדמים אדם מקבל יותר ויותר שליטה בגורלו, ויכול לדאוג לכך שהמצב ישתפר, ואותם הדברים שגורמים לאדם סבל בילדותו יכולים להיות אותם הדברים שיביאו לו אושר וסיפוק בהמשך חייו. תקשיבו לו, הוא מנסח את זה יותר טוב. וזה לינק ששווה לשלוח לכל מי שסובל בסביבתו הנוכחית.
5. לד"ר תמר עלים גינדין יש בלוג מעולה על בלשנות, על איראן ועל בלשנות איראנית, כולל סדרת פוסטים על מגילת אסתר.  והמתנה היחידה שהיא ביקשה ליום ההולדת היתה הלינקים האלו, למרות שלא הייתי בונה על תעבורת האימים שעוברת בבלוג שלי להעלות את ציון גוגל בצורה ניכרת... אבל הבלוג שלה באמת מצוין, אז אני תורם את חלקי הדל.

נ.ב. קבלו תיקון - בלוגי הצנוע נמצא במקום שני בחיפוש "פוליטיקה אמריקאית". איזה כיף!, זה כנראה רק ביוזר שלי. חבל.
נ.ב. 2 - עוד אשפוך הרבה מילים על הבחירות של לפני שבוע וחצי. הסירו חשש מלבכם.
  

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

ועוד קצת שאריות בחירות

יש כמובן הרבה מה לכתוב על הבחירות האלה, אבל את זה אעשה כשאני קצת פחות עייף. בינתיים עוד קצת פיקנטריה:
אמנם מושבי הסנט בקולורדו ובוושינגטון לכאורה לא הוכרעו אבל למעשה נראה שהם הולכים לכיוון הדמוקראטים (רוב הקולות שנותרו לספור הם ממחוזות עירוניים - דנבר וסיאטל בהתאמה - שהם עם עדיפות לדמוקראטים). אז הסנט כנראה יסגר  52-48 לדמוקראטים, כלומר בדיוק רוב נטול בעיות ליברמן/בן נלסון.
המירוץ האחרון שנותר הוא אלסקה, שם התרחשה בימים האחרונים דרמה גדולה: כזכור אלסקה היתה אחת המדינות בהן הtea party השיגו הישג בפריימריז הרפוליבקאים והביסו את הסנטורית המכהנת ליסה מרקווסקי. שרה פיילין ספציפית השקיעה הרבה במירוץ הזה, גם כי זו המדינה שלה וגם כי יש לה חשבון ארוך עם משפחת מרקווסקי. ליסה מרקווסקי לא ויתרה ויזמה קמפיין write in, כלומר קראה לבוחרים לכתוב ספציפית את שמה במשבצת ריקה. כנראה שזה עבד - לא פחות מ39% מהמצביעים טרחו לכתוב מועמד במשבצת הwrite in במקום להצביע למועמד קיים, כשדייויד מילר, המועמד הרפובליקאי, מפגר מאחוריה עם 35%. תהליך הספירה הוא כזה שקודם סופרים כמה write in יש ורק אם יש מספיק טורחים לספור מה באמת כתבו הבוחרים - וכמעט אף פעם לא מגיעים לשלב הזה; עכשיו יגעו לשלב הזה וסביר שלא מעט קולות ילכו לאיבוד למרקווסקי אבל עדיין נראה שהיא בדרך לנצחון - מקרה כמעט חסר תקדים (הפעם האחרונה שמועמד ניצח בדרך כזו היתה לפני כמה עשורים) ומכה תדמיתית לשרה פיילין.
אם הדמוקראטים בקליפורניה חשבו להתמסטל כדי להמלט מהדכדוך - גם זה לא יתאפשר - ההצעה להפוך שימוש בסמים קלים לחוקי הובסה בהפרש די משמעותי.
ואיך שכחנו את ג'ואל פולק? הוא הפסיד 61%-39%, אבל זה ההישג הכי טוב לרפובילקאי במחוז הזה אי פעם. מכל מקום - הבחור התראיין הבוקר בגל"צ, יש לו עברית די מרשימה.

ולסיום, ציטוט חביב מהפאנל של CNN, שדי ממצה את הבחירות הללו:
Panelist 1: But where did all the obama voters go? al the college kids' etc.?
Panlist 2: They graduated, and couldn't find a job. So they voted Republican.

מחשבות יותר רציניות בהמשך השבוע...

ולהלן התוצאות

בית הנבחרים - הרפובליקאים ניצחו בענק. הם הולכים להרויח למעלה מ60 מושבים, יותר מאשר ב94, ובודאי מספיק כדאי להשיג רוב לא קטן בבית הנבחרים. נצחונותיהם הם לכל אורך ארה"ב, כולל באיזורים כמו הצפון-מזרח, איזור שבשנים האחרונות היה מעוז דמוקרטי חסר פשרות.
סנאט - הרפובליקאים ניצחו בארקנסו, אינדיאנה, צפון דקוטה, פנסליבניה, ווינסקונסין, ואילינוי. הדמוקרטים נצחו בקליפורניה ונוודה, (קולורדו ווושינגטון עוד צמודות מדי. אלסקה עוד לא סגרה את הקלפיות ולא ברור מה יהיה אבל סיכוי מאוד מאוד מאוד גבוה שאו הרפובליקאי או הרפבוליקאית לעבר ינצחו) כך שהדמוקרטים בודאות יהיו עם רוב, יתכן שאפילו עד כדי 53-47 (מה שאומר שגם עריקה של אחד או שניים לא תספיק כדי להפוך את התמונה).
הרי ריד ניצח בנוודה.
היקנלופר ניצח בקולורדו, ומייז קיבל תוצאה כל כך נמוכה שבשנים הקרובות המפלגה הרפובליקאית לא תופיע בחלק העליון של פתק ההצבעה אלא בחלקו התחתון, עם שלל מפלגות ביזאריות
בראון ובוקסר ניצחו בקליפורניה.
מועמדי התה הם מעניינים: ברמת בית הנבחרים היו להם לא מעט הצלחות אבל ברמת הסנאט כל מועמדיהם בינתיים הפסידו: אודונל בדלוור, אנגל בנוודה, ובקולורדו עדיין לא ברור אבל יש סיכוי גבוה שגם שם קן באק, המועמד הרפובליקאי וחביב מפלגת התה יפסיד. לא זו בלבד שמועמדי התה לא הוכיחו יכולת לנצח במירוצים גדולים (ברמת המדינה, לא המחוז) אלא שחישוב פשוט מראה ששלושת מועמדיהם הם שגרמו לכך שהרפובליקאים לא ניצחו גם את הסנאט.

יום שני, 1 בנובמבר 2010

בחירות רבותי, בחירות

מחר הבחירות, וכל אתר פוליטי אמריקאי שמכבד את עצמו שם את נפשו בכפו (או במאמר הביטוי האמריקאי היפהפה: puts his money where his mouth is) ומנבא מה לדעתו תהיינה תוצאות הבחירות - לא בכלליות, אלא כל מירוץ ומירוץ. אז אני לא אתיימר לכתוב תחזית כזו, אבל זו כן הזדמנות לסקור מה אומרים הפרשנים על השאלות הגדולות, ומה קרה במירוצים השבועיים לילד.
מי ישלוט בבית הנבחרים? על זה יש פחות או יותר קונצנזוס שהרפובליקאים הולכים להשתלט על בית הנבחרים. השאלה היא רק כמה גדול יהיה הנצחון שלהם - הממעיטים אומרים 30-40 חברי קונגרס, המאדירים אומרים 60-70. השיא עד היום אגב הוא בחירות 94 בהן זכו הרפובליקאים ב54 מושבים. עם זאת, אל תתנו לכל הפרשנים לבלבל אתכם בטענה שזו הוכחה לכשלונו האדיר של ברק אובמה, ומהסיבה הבאה: יש בארה"ב תחום מחקר אקדמי שלא ראיתי לו מקבילות בארץ והוא political science. הכוונה לא למדע המדינה כמו שיש באוניברסיטאות שלנו (שמאוד מעצבן אותי אבל על כך פוסט אחר) אלא במחקר על המערכת הפוליטית האמריקאית: מי זוכה בבחירות, למה, מהה נושאים שמעניינים את הבוחרים, וכו'. במסגרת זו אחד המחקרים המעניינים שנעשו מצא כי עצם עובדה שאלו בחירות אמצע הכהונה של נשיא דמוקרטי, ובבחירות אמצע הכהונה מפלגתו של הנשיא בדרך כלל מפסידה מושבים, והעובדה שלדמוקראטים יש היום רוב יחסית גדול, מה שאומר שהם צריכים להגן על מושבים בעייתיים יותר מבחינתם, מנבאות הפסד של 45 מושבים, לא משנה מה ברק אובמה עשה או לא עשה. כדאי לזכור את זה כשקוראים את הפרשנים ביום רביעי...
מי ישלוט בסנט? זו כבר שאלה קשה יותר. כיום לדמוקראטים יש רוב של 59-41 (כולל ג'ו ליברמן, שמצביע איתם אבל רשמית הוא עצמאי)  כולם מסכימים שהרפובליקאים יזכו בספר לא מבוטל של מושבים אבל השאלה היא אם הם יזכו בעשרת המושבים הנדרשים (אם הם יזכו רק בתשעה יהיה תיקו ואז הקול המכריע הוא של סגן הנשיא ביידן שהוא כמובן דמוקראט). המושבים של ארקנסו, אינדיאנה, וצפון דקוטה די בוודאות עוברים מהרפובליקאים לדמוקרטים, ובסיכוי יותר נמוך אבל גם די סביר המושבים של קולורדו, פנסילבניה ווינסקונסין. המושבים של נוודה ואילינוי הם די בתיקו כרגע אבל עם יתרון קל לרפובליקאים, ואם יהיה גל רפובליקאי גדול (שכנראה יהיה) סיכוי גבוה שהם יפלו לצד הרפובליקאי. אלה שמונה מושבים. הבאים בתור מבחינת הרפובליקאים הם קליפורניה, קונטיקט, וושניגטון ומערב וירג'יניה ובכולם נראה כרגע שיש יתרון לדמוקראטים, אבל אם ילך ממש ממש טוב לרפובליקאים אז שניים מתוכם יכולים ללכת לרפובליקאים ועמם השלטון בסנט. אז זה סכיוי קיים אבל די נמוך - רוב הפרשנים (אני מצטט מלארי סבתו, אבל גם אחרים) מעריכים שהרפובליקאים יקחו בין שבעה לתשעה מושבים. קרוב אבל לא מספיק.
בהערת אגב, שני תרחישים יכולים להיות חלום רטוב של כל פרשן טלויזיה: הראשון הוא שכל שמונת המושבים שתיארנו לעיל הולכים לרפובליקאים, מערב וירג'יניה וקונטיקט הולכות לדמוקראטים ובוושינגטון ובקליפורניה המירוץ צמוד. אז צריך לחכות כל הלילה, לפי שעון החוף המערבי, לפני שיודעים משהו, וגם לא בטוח כי קליפורניה מדינה ענקית ובוושינגטון כמעט כל הקולות נשלחים בדואר - כלומר לוקח הרבה זמן לספור. התרחיש השני הוא שהתוצאות יסתיימו ב50-50. אז הדמוקראטים מחזיקים ברוב רק מתוקף העובדה שסגן הנשיא הוא דמוקראט, וכל עריקה של סנטור בודד פירושה אובדן הרוב. ואז ג'ו ליברמן - מי שבזמנו היה דמוקרט נלהב ואף מועמד דמוקראטי לסגן נשיא ב2000, תמך במלחמה בעיראק ועורר עליו את כעס הליברלים, הפסיד בפריימריז הדמוקראטים בקונטיקט ב2006, רץ כעצמאי וניצח, שמר על הרבה דם רע עם הדמוקראטים אבל עדיין התכנס איתם ולא עבר לצד הרפובליקאי, ושהרוב הדחוק של הדמוקראטים יסתמך על קולו - יהפך פתאום לאדם מאוד מאוד מאוד מחוזר.
ומה עם המירוצים שלנו?
בנוואדה, שרון אנגל אמנם קצת פסיכית, וניהלה קמפיין קטסטרופלי, אבל במידה מסוימת זה עבד לטובתה. נוצר לה שם כל כך רע, וציפיות כל כך נמוכות, שכאשר היא הופיעה בדיבייט לצידו של ריד בהופעה מכובדת, היא מיד הוכתרה כמנצחת הבלתי מעורערת של הדיבייט וכל הרקורד הבעייתי שלה הוזז הצידה. משלב זה, הפופולאריות הכל כך נמוכה של הארי ריד - מנהיג הרוב בסנט - בנוואדה (מדינה עם אחוז האבטלה הגבוה ביותר בארה"ב, 16%) פעלה את פעולתה והביאה לכך שהמירוץ ביניהם צמוד, עם הובלה קטנה לאנגל. ברור שכל מועמד נורמלי שהרפובליקאים היו מעמידים היה מנצח את ריד בהליכה אחורה עם ידיים קשורות אבל כפי שזה נראה כעת, גם לאנגל עצמה יש סכוי, ולמעשה יש סכוי יותר גבוה שאנגל תנצח מאשר שריד ינצח. נראה שזה יהיה אחד המירוצים הכי מותחים במהלך הבחירות הללו; ובפוליטיקה כמו בפוליטיקה, כאשר מריחים את הדם יש כבר דיבורים על מי יחליף את ריד כמנהיג הרוב בסנט (בהנחה, הסבירה, שהדמוקראטים שימרו על הרוב בסנט) כשההימור הנוכחי הוא על צאק שומר, יהודי טוב מניו-יורק.
מרוץ המושל בנוואדה הרבה יותר ברור: שם סנדובל הרפובליקאי הולך לנצח בגדול את רורי ריד (הבן של) למרות אי אילו טעויות בקמפיין.
במירוץ למושל בקולורדו, הרפובליקאים אמנם בחרו מועמד נוראי, דן מייז, והביאו לכך שטום טנקרדו, ממנהיגי המאבק במהגרים יכנס למירוץ ויביא לפיצול קולות הימין, אבל נראה שטנקרדו צבר מספיק מומנטום כדי שהרוב המכריע של מצביעי הרפובליקאים ינטשו את מייז ויעברו אליו והוא לאט לאט מדביק את היקנלופר, המועמד הדמוקרטי. אז כרגע נראה שהיקנלופר עדיין ינח, אבל לא כל כך בקלות כמו שנראה היה בהתחלה.
באוסטרליה הבחירות כבר נגמרו... אמרתי כל מה שיש לי לומר עליהם (בינתיים) כאן וכאן.
קליפורניה נראית כמו אחת מנקודות האור הבודדות של הדמוקראטים בבחירות הללו. אמנם נראה היה כי גם המרוץ לסנט וגם המירוץ למושל נהיים צמודים, אבל בשבועות האחרונים המועמדים הדמורקראטים - הסנוטרית ברברה בוקסר והמושל לשעבר (ואולי לעתיד) ג'רי בראון מצייבים פער לאע גדול אבל יציב בסקרים, והרוב מעריכים שהם ינצחו. במקרה של המירוץ למושל, ניתן לאתר את נקודת המפנה בפרשת העוזרת של מג וויטמן (שהביאה אותה לפינתנו) למרות שגם הפרסומת  המעולה הזו של ג'רי בראון נתנה פוש אחרון וחביב למועמדותו; במקרה של המירוץ לסנט זה פחות ברור, ונראה כי ההחלטה האסטרטגית של קרלי פיורינה, המועמדת הרפובליקאית, לרוץ כמועמדת מרנית ביותר ולא לרוץ למרכז (כמו שוויטמן עשתה) פגעה בה במדינה כל כך דמוקראטית כמו קליפורניה.
ומעומדי התה? לקריסטין אודונל בדלוור אין כל כך סכוי, אבל באלסקה קרה מהלך מרתק: ליסה מורקווסקי, הסנטורית המכהנת שהובסה בפרימריז השיקה קמפיין write-in, שמשמעותו היא זו: באלסקה בוחרים יכולים לבחור אחת מהאפשרויות המצוינות בטופס ההצבעה או לכתוב של של מועמד שהם רוצים (ולזה קוראים write in). מורקווסקי השיקה קגמפיין שקורא לבוחרים לכתוב את שמה. יש לה סכוי אבל אף אחד לא מעיז לנחש כמה כי מאוד קשה לסקור מצב כזה, וכי בבירור יהיו הרבה מאוד מאבקים משפטיים לאחר מכן שכן באלסקה ההנחיה היא לספור את הקולות לפי "כוונת הבוחר", ויהיו מספיק אלסקאים שיכתבו שמות לא ברורים מספיק (למשל ליסה, או ליסה מ.). מממ, האם אני מריח את ביצות פלורידה 2000?
וג'ואל פולק החביב, עם התואר המפוקפק של המועמד הרפובליקאי היחידי שאני בעדו בבחירות הללו, הולך להפסיד בענק (אלא אם תהיה הפתעה מטורפת).

פוסט ארוך ומייגע, אבל הבחירות מחייבות... בחירות נעימות!