בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום ראשון, 30 בינואר 2011

מצרים 2

הנה סברת הכרס של אבא שלי לגבי מה שקורה מאחורי הקלעים במצרים. כדי להיות פופריאני כדבעי אני כותב את הפוסט עכשיו, ונראה אם מאורעות הימים הקרובים יאוששו או יפריכו את התיאוריה. למען הסר ספק - התיאור שאני עומד לתאר לא מבוסס על ידע ספורדי בלבד, והרבה על ניחושים והערכות; אל תתנו לטון הפסקני לבלבל אתכם.
למעשה, בשנים האחרונות מובארק עצמו כבר שכיב מרע; מצב בריאותו רופף והממשל מתנהל במידה רבה של אינרציה על ידי גורמי כוח שונים מאחורי הקלעים, כמו בימי בגין וקדיאשאי או וודרו ואדית ווילסון. החזק מבין גורמי הכח האלה עומר סולימאן, בעוד שגמאל מובארק סומן כיורש המיועד.
המפגינים אפוא לא היו מודעים לכך אבל הם תפסו את המשטר באחת מתקופות החולשה שלו, ולכן לקח לממשל זמן להגיב והוא הגיב בהיסוס ובחוסר הבנה את עוצמת המתרחש. ביום ששי, כאשר החל להתברר שלא מדובר בהפגנות שגרתיות אלא בסף מהפכה, עומר סולימאן החליט - בלשונו הציורית של רם עמנואל - לא לתת למשבר טוב להתבזבז, ולנצל אותו כדי להשתלט בצורה מלאה על השלטון ולסלק את גמאל מובארק. לכן הוא נתן למהומות להמשך, ובמשך כמה שעות מתוחות בערב יום ששי, שבהן מובארק לא יצא אל הטלויזיה למרות שהבטיח (מה שנראה כמו סימן לכך שיתכן שהוא כבר בדרך לסעודיה) למעשה נשא ונתן סולימאן עם מובארק על מנויו לסגן נשיא - ובמשתמע לנשיא בעתיד הקרוב ביותר - אחרי שהראה לכל שאר גורמי הכח שאין להם ברירה אלא לפנות אליו, וסילק את גמאל מהזירה (גמאל ומשפחתו כבר בלונדון). בשבת מינה מובארק את סולימאן לסגן נשיא, ומאז הגלגל החל להתהפך; בין השאר, דובר הצבא הכריז אתמול בטלויזיה - בתמונתו ובקולו, לא בהודעה - שהצבא ינקוט ביד קשה כלפי מפירי חוק, ואתמול בלילה אף החלו קרבות יריות באש חיה סביב משרד הפנים ושתי תחנות משטרה (והשוו זאת להשתלטות הקלה של מפגינים על תחנות משטרה בימים האחרונים).
ולכן התחזית שלי/של אבא שלי היא שבימים הקרובים סולימאן יתפוס פיקוד על העניינים והמהומות ישככו. מובארק יפרוש - עכשיו או בכמה חודשים, הוא בכל מקרה בסוף חייו - והשלטון יעבור לסולימאן (הוריאציה היחידה שאני לא יודע לחזות לגביה היא אם הצבא ידכא באלימות את המהומות או שפשוט ייתן לגל הביזה והאנרכיה להתפשט עד שהמהומות ישככו מעצמן והאזרחים יקראו לצבא להשליט סדר ברחובות). תבוא המציאות ותשפוט, וירחב ליבו של קרל פופר.
(טוב או רע לנו? אני מניח שטוב; בטוח טוב יותר מהשתלטות של האחים המוסלמים, שאגב עד עכשיו הסיפור הזה מציג אותם כמאוד מאוד חלשים - הם לא הצליחו לתפוס פיקוד על האופוזיציה או אפילו להתפס כגורם כח במאבק הנוכחי, גם כאשר אתמול ושלשום למשל נראה שאם רק היתה מנהיגות מוסכמת ומסודרת לאופוזיציה השלטון היה באמת נופל)

יום שבת, 29 בינואר 2011

מצרים

אין לי דברים חכמים לומר על מצרים,בעיקר כי אני לא יודע מספיק על מבנה החברה ומה שאמת קורה שם. אולי אלחנן יכתוב בקרוב. זה מפחיד למדי, ולכן נותר רק לצטט את משינה "נקוה שיהיה שקט, ועכשיו לפרסומות".
אבל הסיקור של המהומות והתגובה האמריקאית להן כן יכול להדגים כמה דברים מעניינים על התקשורת ועל ארה"ב.
קודם כל התקשורת - די מדהים שפחות או יותר המקור היחידי למה באמת קורה במצרים הוא אל-ג'זירה (שהיא שחקן מאוד אינטרסנטי). מילא פוקס, שלא מתעניינים במיוחד בחדשות חוץ (הכתב שלהם גילה רק כשהגיע למצרים שיש שם גם קבוצה בשם "האחים המוסלמים"), אבל CNN מחזיקים כתב בקהיר - בן וידרמן - ובמשך כל אתמול הוא שידר בשידור ישיר - ממרפסת המלון שלו, שהיתה די מרוחקת מהאירועים, ובעיקר דיווח שהוא לא ממש יודע מה קורה כי אין אינטרנט וטלפונים סלולריים.  אני מניח שדי מסוכן להכנס לאיזור ההפגנות, אבל בכל זאת, אתה כתב- בשביל זה שלחו אותך לשם.
חוסר ההבנה של התקשורת במה שאמת קורה היה די מרשים גם לאורך כל יום אתמול: המהומות די תפסו אותם בהפתעה (למרות שמדברים על הפגנות, ויום זעם ביום שישי, כבר שבוע), ולכן הייתי מצפה שהלקח הראשון יהיה קצת צניעות, אבל צפייה בכל הרשתות הזרות נתנה את התחושה שההפיכה כבר כאן, ושמוברק למעשה כבר בחוץ (לזכותם של השידורים הישראלים יאמר שהסיקור שלהם הרבה יותר אמין בעניין). ואז הפלא ופלא באמצע הלילה מובארק נאם, ומתברר שהוא כאן ולא מתכוון ללכת לשום מקום. אז לא ברור עדיין איך זה יגמר, אבל ההספדים היו קצת מוקדמים מדי (ואם למישהו זה מזכיר את איראן, זה באחריותו...)

אבל הכי מרשים היה לראות את רוברט גיבס, דובר הבית הלבן, מתפתל בניסיון לתת תגובה מסודרת של הבית הלבן לכתבים, ונראה לי שההתלבטות שלו די מובנת. מצד אחד, ממשל אובמה לא יודע איך כל הסיפור הזה ייגמר ולא מעוניין לנכר את מובארק אם בכל זאת הוא ישתלט על העניינים, והממשל גם חושש לאינטרסים חיוניים שלו במצרים - הסכם השלום עם ישראל, תעלת סואץ - במקרה של הפיכה, ומצד שני הממשל לא יכול שלא לעמוד לצד המפגינים. וזה נובע לדעתי מקו מאוד עמוק באופי האמריקאי: מתדרך ישראלי היה יכול ומר משהו בסגנון "אנחנו מאוד נשמח אם מצרים תתקדם לדמוקרטיה, ובלבד שהאינטרס העיקרי שלנו - הסכם השלום - ישמר; מובארק יכול להבטיח זאת ולכן תמכנו בו אבל הפיכה עלולה לסכן את ההסכם ולכן אנחנו חוששים". אולי זה לא דיפולמטי, אבל זו בפירוש תפיסה שהיתה מתקבלת בציבור הישראלי (למעשה, אני מניח שזו התפיסה הרווחת בציבור הישראלי). גיבס לא יכול לומר דבר כזה כי בעיניו האמריקאיות, בהכרח דמוקרטיה טובה יותר לאינטרסים האמריקאים. תפיסת "אין שתי מדינות שיש בהן מקדונלס הנלחמות ביניהן" טבועה מאוד עמוק, והאמריקאים בטוחים כי אם כל העמים יחיו תחת שלטון דמוקרטי ובשגשוג, הם יהפכו לפרו-מערביים. הסיבה העיקרית בעיניים אמריקאיות שעם יהיה נגדם זה אם הממשל האמריקאי תומך בממשלים דיקטטורים שנואים, ולא נתפסת בעיניהם האפשרות שהיה מדינה עם משטר דמוקרטי יציב ולגטימי שתהיה בכל זאת אנטי מערבית במובהק (לכן קשה להם כל כך להתמודד עם גל המדינות האנטי-אמריקאיות באמל"ט כמו ונצואלה ובוליביה שמנהיגיהם נבחרים בבחירות דמוקרטיות למהדרין).
אחד הספרים הכי מעניינים שקראתי הוא "דיפלומטיה" של הנרי קיסינג'ר. קיסינגר פורס בספר סקירה היסטורית רחבת יריעה של ההיסטוריה המערבית מהמאה 16 ועד המאה העשרים, כשהתמה העיקרית היא שלכל אורך ההיסטוריה מה שהביא ליציבות ולשלום הוא מאזן כוחות בין כוחות פחות או יותר שווים בכוחם, ללא עכבות אידיאולוגיות; הדרך הכי טובה לדעתו לקדם את השלום הוא לשמור על גושים יציבים ופחות או יותר מאזנים זה את זה. אלא שהתפיסה האמריקאית לא מסוגלת בכלל להתסכל כך על העולם. האמריקאים, טוען קיסינג'ר, הם ווילסוניאנים בנשמתם, והם נגשים אל העולם מתוך אידיאליזם, ולכן לא עולה על דעתם שערעור של היציבות לכיוון דמוקרטיה עלול בכלל לפעול לדעתם; יש בזה הרבה מעלות (מנהיגות אמריקאית יותר פרגמטית ייתכן שהיתה נותנת לנאציזם להשתלט על אירופה) אבל זה גם מטשטש ומעוור את תפיסתם - ואני חושב שהבלבול בממשל אובמה לכל אורך יום אתמול הוא דוגמה מדהימה לכך (ובלי קשר, לכך שאובמה הוא נשיא איום ונורא במדיניות חוץ).

יום חמישי, 27 בינואר 2011

הבטחתי לכתוב כשנסעתי, ולא כתבתי מזמן

קצת הזנחתי את הבלוג בשבועות האחרונים. אין לי כל כך איך להמשיך את המשפט הזה בצורה שאיננה מתרצת ואינה נדושה (וסביר להניח שגם וגם), אז רק נותר לומר שאם אתם לקוחות מרוצים של אלגוסק, אז הfirewall analyzer שלכם עומד להשתדרג בקרוב לגרסה חדשה ומגניבה, 6.0, מלאה בפיצ'רים משובחים, שיוצאת לבטא בימים אלה ממש. ואם אין לכם firewall analyzer, אז נותר לי רק לצטט את הגששים: אז תקנה, אידיוט.

ולענייננו:
1. באיחור אפונתי של חודש, הדבר הזה עדיין משעשע.
2. בעבר לעגתי בכיף ביחד עם האתר הזה  לבורותם של האמריקאים, אבל xkcd מראה שהם גם יכולים להגיב.
3.  לא כל כך התעמקתי בנאום מצב האומה שנישא השבוע; הטענה הכללית היא שהוא עשה טוב לאובמה. הוא נשא נאום טוב - כי הוא יודע לשאת נאומים טובים - עם חזון לעתיד ואופטימיות, שזה דבר שהאמריקאים תמיד אוהבים. הרפובליקאים שנשאו נאומי נגד נראו קטנוניים, רגזניים וdowners באופן כללי, וגם די מפוצלים ומסוכסכים בינם לבין עצמם, במיוחד שחבר הקונגרס פול ראיין נשא את תגובתם הרשמית לנאום אבל גם מישל בקמן - חברת קונגרס מחביבות הtea party - נשא נאום משל עצמה. אובמה גם הצליח להותיר את הדיונים בהצעות החוק של השנתיים האחרונות - שבהם הדמוקרטים הפסידו את אהדת הציבור (למרות הצליחו להעביר את החקיקה שרצו) - מאחוריו, ולהציג את הרפובליקאים שמתעקשים למשל לנסות לבטל את רפורמת הבריאות שלו כאנשים השקועים בעבר. הנקודה שרציתי לציין עם זאת היא יותר אנקדטולית - אובמה השקיע חלק לא קטן מנאומו בשיר הלל לאנרגיה החליפית (הוא העמיד חזון גרנדיוזי משהו שעד שנת 2035 80% מהאנרגיה של ארה"ב תבוא מאנרגיה חליפית) והביא כדוגמה עסק קטן לייצור פאנלים סולאריים במישיגן. הבחירה בטכנולוגיה הזו כדי להדגים לא מאוד מפתיע, כי הטכנולוגיה הפוטו-וולטאית היא באזז חם היום (בצדק או שלא בצדק) אבל המיקום די מפתיע - רובן המכריע של החברות המשמעותיות בטכנולוגיה סולארית נמצא בקליפורניה, למה להביא דוגמה ממשיגן הקרה והחשוכה דווקא? בא בלוג smart politics של אוניברסיטת מינסוטה, ופותר את התעלומה: חמש הדוגמאות שאובמה הביא בנאום (בחלק הזה ובחלקיו האחרים) כולם היו של אנשים ממדינות מתנדנדות שהוא ניצח בבחירות 2008 - מישיגן, קולורדו, צפון קרוליינה, אורגון ופנסילבניה. קילפורניה פשוט בטוחה מדי לדמוקרטים. 
4. וטום פורדום רואה תועלת אחרת בנאום: הנאום אמנם לא הציב מטרות שאינן בקונצנזוס, אבל אובמה חזר והדגיש את תרומתו של החינוך והידע לעתיד ארה"ב, וזכה למחיאות כפיים ממושכות כל פעם שהזכיר זאת. אם בכך הצליח אובמה להציב גם את מי שזוכה ביריד המדע לצד כוכב נבחרת הפוטבול בתור הדמות הנערצת, אומר פורדום, ולשפר מעט את מעמדו של החנון בחברה - דיינו.
5. וpolitical wire יצר ענן מילים מהנאום, לפי מספר ההופעות של כל מילה. אובמה כנראה אוהב אנשים, מקומות עבודה וחידושים, אבל גם שנים ו"לעשות" מככבות שם.
6. לפני שבועיים התקיים טקס גלובוס הזהב, והנחה אותו ריקי ג'רבייס, כוכב הגרסא הבריטית של המשרד. קטעי ההנחיה שלו היו רצף של בדיחות מרושעות במיוחד (אם כי מצחיקות למדי) על כוכבי הוליווד - כבר במונולוג הפתיחה הוא מספיק לרדת על תא הכתבים הזרים שמקבל שוחד בתמורה לפרסים, ועל שלל כוכבים אחרים - כך שנראה שהוא לא ינחה עוד טקסים בזמן הקרוב (היתה טענה שאפילו בטקס עצמו מנעו ממנו להמשיך להנחות משלב מסויים, אבל הוא הכחיש בתוקף). קצת חבל שהוליווד לוקחת את עצמה כל כך ברצינות; בכל מקרה גם ג'רבייס כנראה קצת נלחץ, כי הוא התראיין בתוכנית שהחליפה את תוכניתו של לארי קינג בCNN במיוחד כדי להדוף את הביקורת.
7. אחד מרצפי הטיעונים החזקים והסדורים נגד חתונה ברבנות (ודוק: לא נגד חתונה אורתודוקסית, שאותה דווקא הכותב - וגם אני - מאוד אוהבים, אלא נגד חתונה עם קשר לרבנות). מילה בסלע. 
8. ובאותו הקשר - הנה תמונה שראוי להדפיס ולתלות.
9. פוקס ניוז היא רשת חדשות לא אמינה, וכבר כתבתי על זה כמה פעמים (למשל כאן) ובכן, מתברר שאי אפשר לשקר לכולם כל הזמן - או לפחות לעשות את זה ושעדיין יאמינו לך; כיום יותר אמריקאים לא סומכים על פוקס מאשר כן סומכים (46% אל מול 42%). ברור ששמרנים סומכים על הרשת וליברלים לא סומכים עליה באופן גורף; מה שחמור יותר מבחינת פוקס הוא שאנשים המגדירים עצמם "מתונים", כלומר אנשי מרכז - לא מאמינים לרשת ברוב של 60%-48%. 
10. וולטר ראסל מיד כותב מסה מנומקת על כך שצריך לשדרג את המודל החברתי של הליברליזם האמריקאי, שמתאים לאמצע המאה ה20. זה דיון עמוק ומאוד מעניין, וחבל לנסות לתמצת אותו; אם יש לכם זמן פשוט קראו אותו. הסיבה שאני מלנקק היא קצת יותר אנקדוטלית; פשוט די משעשע שמכל התמונות באינטרנט, התמונה שמיד מצא כדי להדגים פקקי תנועה היא של איילון צפון החביב שלנו.
11. ברמה מסויימת, אמריקה התקדמה מאוד בתחום השוויון הגזעי מאז שנות ה60. אין אלימות ממוסדת נגד שחורים, אין נסיון מכוון למנוע את מימוש זכויותיהם הפוליטיות, אין הפרדה חוקית, ויש הרבה יותר אנשים במעמד הבינוני השחור. אבל באספקטים אחרים ההתקדמות היא איטית, ואולי אף נסיגה: מתברר שבשל מעמד כלכלי של השכונות השונות, דה פקטו בתי ספר כיום בארה"ב יותר מופרדים גזעית מבשנות ה60 (ליתר דיוק, ילד שחור כיום לומד בממוצע עם פחות ילדים לבנים מאשר המקביל לו לפני 50 שנה). אפשר לחשוב על הרבה סיבות לכך, אבל זה נושא לפוסט נפרד.
12. יעקב אריאל, שמואל אליהו, שלמה אבינר וחבר מרעיהם (וגם כל מי שלא מגנה אותם או כל גבאי שמכניס את האשפה שלהם לבית הכנסת) מתעקשים להפוך את תורת ישראל לפמפלט נאצי. קראו את מאמר המערכת, ובפרט את הקטע האחרון; בפחדנותם כי רבה, הם אפילו לא חותמים בשמם על המאמר (לכן אני מניח שמדובר בשלושתם, אחרי הכל הם המערכת של העלון).
13. האם כלכלנים יאמצו קוד אתיקה? (וזה אפילו טיזר לפוסט שמחכה לי בראש, אז אולי אכתוב אותו בקרוב).

יבול יחסית רב, כפיצוי על ההזנחה. שבת שלום!

יום שבת, 22 בינואר 2011

And like that, he's gone

רציתי לתת איזוהי כותרת שקשורה בסוף, אבל חששתי שתחשבו, חמשת עד עשרת קוראי היקרים, שהבלוג בא אל קיצו ולא כך היא; אז בחרתי לצטט את התיאור של קווין ספייסי ב"חשוד המיידי" כיצד קיזר סוזה נעלם - כאן, בדקה 2:30. בקיצור, הכותרת היא <שקר כלשהו> שקשור בסוף. ולענייננו.

יש מצבים בהיסטוריה, בהם השאלות העומדות על הפרק קשות מדי להתמודדות, וגורמות אפילו למפלגת השלטון להתפרק - כך למשל, המפלגה הוויגית בארה"ב שלחה ב23 שנות קיומה ארבעה נשיאים לבית הלבן (אם כי שניים מתוכם מתו או פרשו מאוד מוקדם, כך שבעצם נשיאיאה שלטו רק 8 שנים), האחרון שבהם פילמור בשנים 1849-1853 - לא הצליחה להתמודד עם שאלת העבדות, ובעיקר לא הצליחה לגבש הסכמה לגבי השאלה האם להתיר עבדות בטריטוריות החדשות במערב; המחלוקת בסוף פירקה את המפלגה והחלק האבולושניסטי (כלומר, המתנגד החריף לעבדות) בהנהגת לינקולן פנה להקים את המפלגה הרפובליקאית, וניצחה בבחירות 1860 וירשה את מקומם של הוויגים.
לפעמים, מאורע הסטורי דרמטי מחיש את העלמותה של מפלגה עם שורשים היסטוריים עמוקים שלמעשה נמצאת בדעיכה כבר זמן; כך מרד אלג'יריה, פניית צרפת לדה-גול והקמת הרפובליקה החמישית על ידיו הביאה לכך שמפלגתו הגוליסטית למעשה ירשה את המפלגה הנוצרית דמוקרטית הצרפתית, הMRP, שהיתה הבסיס של הימין הצרפתי מאז 1870.
ולפעמים מפלגה ויתקה ביותר, שנחשבת לחלק בלתי נפרד - גם אם אופוזיציוני - מהמערכת הפוליטית, לא משכילה להתמודד עם המצב ההסטורי החדש ופשוט נעלמת מעצמה. בבחירות האחרונות באיטליה המפלגה הקומוניסטית - שבמשך שנים רבות החזיקה קרוב לחצי משמושבים בפרלמנט, שהיתה חלק מהשלטון מיד לאחר מלחה"ע השנייה ושכל כך הדאיגה את האמריקאים, שדחיקתה מחוץ לשלטון היתה חלק ממטרות תוכנית מרשל - לא עברה את אחוז החסימה. לא קרה משהו ספציפי עכשיו; קרה משהו ספציפי לפני 20 שנה ומאס המפלגה הקומוניסטית לא הצליחה להתמודד עמו, ודעכה עד שפשוט נעלמה.
למי מאלה דומה מפלגת העבודה? היא מפלגת שלטון לשעבר עם שורשים עמוקים - כמו הMRP הצרפתית, ואולי אף יותר; היא מוצאת את סופה יותר בשל מחלוקת אישיות וחוסר יכולת תפקוד מול המצב מאשר בשל חוסר רלוונטיות, כמו הוויגים, ובמשך עשור היא פשוט לא מסוגלת להתמודד עם המצב ההסטורי החדש שנוצר, ודועכת לה לאיטה עד שסופה בא בחטף אך לא כל כך בהפתעה. כך שיש בה מכל אלה, ויש כמובן גם הבדלים - מפלגת העבודה היה המפלגה שהקימה את המדינה, זכות שאף אחת מהמפלגות לעיל לא יכולה לתבוע.
ומה הפואנטה של כל זה? לא יודע בדיוק. כנראה שהיא מסתכמת ב"לפעמים מפלגות מתות". היי שלום, מפלגת העבודה, היה נחמד. (ורק בהערת אגב, אני חושב שדי נעלבתי שבתור המתפקד היחידי למפלגה מתחת לגיל 40 לא פנו אלי אישית...)

ואם בענייני סופים, שני סנטורים דמוקרטים הודיעו השבוע שהם לא ירוצו לכהונה נוספת ב2012, קן קונרד וג'ו ליברמן. ליברמן הוא כמובן הסיפור הצבעוני יותר: הוא היה דמוקרט מן השורה, כל כך מיינסטרימי במפלגה הדמוקרטית שהוא היה המועמד לסגן הנשיא של אל גור ב2000, והיה מרחק הבנה של עוד כמה זקנות מפאלס ביץ' את פתקי ההצבעה מסגנות הנשיא. אלא שהמלחמה בעיראק טרפה את הקלפים - ליברמן, שנשאר בסנט, תמך ביציאה למלחמה לעיראק ב2003, כמו, אגב, סנטורים דמוקרטים רבים באותו הזמן כולל הילרי קלינטון (הסיבה העיקרית שאובמה לא הוכתם בתמיכה במלחמה הוא שהוא נשא תפקיד ציבורי מאוד זוטר - מחוקק באילינוי - באותו הזמן, ולא נאלץ להצהיר על עמדתו בנושאים לאומיים). אלא שליברמן היה תומך מעט יותר נלהב מהמיינסטרים הדמוקרטי ובעיקר לא נסוג בתמיכתו כשהמלחמה נהייתה פחות ופחות פופולרית. עד לשנת 2006, המלחמה בעירק נהייתה רדיואקטיבית, וכל מי שתמך בה נפגע; ליברמן, שעמד לבחירה מחדש, זכה לכבוד מפוקפק - נד למונט, דמוקרטי ליברלי מקונטיקט, רץ נגדו בפריימריז וניצח - מהלך מאוד נדיר. ליברמן לא אמר נואש, התמודד כעצמאי וניצח; בסנט הוא תמך לרוב במצע הדמוקרטי (בשנים 2006-2008 הוא היה הקול ה51 בעד הדמוקרטים, כך שהוא היה קריטי) אבל דם רע רב החל לשרור בינו לבין המפלגה; ב2008 הוא תמך בג'ון מקיין ובמהלך קרב רפורמת הבריאות בשל 2009 הוא לא פספס אף הזדמנות לעצבן את הדמקורטיןם, שנאלצו להיעתר לדרישותיו ולקפריזות שלו מכיוון שהוא היה הקול ה60 החיוני לשבור את הפיליבסטרים הרבים שהרפובליקאים השיתו. כך עצבן ליברמן מאוד את הבוחרים הדמוקרטיים, עד כדי כך שהישגו הגדול במושב האחרון של הקונגרס, כאשר דחף בכח את ביטולה של מדיניות "לא נשאל, אל תספר" לאפליית הומוסקסואלים בצבא, לא עומד לזכותו בקרב הבוחרים הדמוקרטים. מאידך, לבסוף, כמעט בכל חקיקה חשובה ליברמן הצביע עם הדמוקרטים - רפורמת הבריאות, הרפורמה הפיננסית, תוכנית התמריצים; הוא אף עמד מאוחרי המאמצים לחוקק חוק למסוי על פליטת פחמן, חוק שהוא סדין אדום בעיני הרפובליקאים; עם הירידה החריפה בפופולריות של הדמוקרטים בבחירות האחרונות איבד ליברמן את תמיכתו גם בקרב בוחרי הימין. כך נותר קירח מכאן ומכאן וסקרים ראשוניים של הבחירות ב201 מראים שהוא הולך להפסיד הפסד צורב, מקום שלישי, מול רוב המועמדים הדמוקרטיםפ והרפובליקאים נגדו. כך שפרישתו היתה מהלך צפוי, למרות שלפני עשר שנים היא היתה נראית כתסריט די בידיוני.
אז ליברמן הוא הסיפור הצבעוני, אבל מעבר למימד האישי אין בכך הרבה משמעות מכיוון שקונטיקט היא מדינה כחולה למדי ודי בודאות יחליף את ליברמן סנטור דמוקרטי. קן קונרד לעומתו בא מצפון דקוטה, מדינה רפובליקאית למדי, ואותו סביר שיחליף רפובליקאי, וישחוק עוד יותק את הרוב של הדמוקרטים בסנט. כך שלמרות שבחירות 2012 עוד רחוקות, בדרך כלל כאשר בנטרוים וחברי קונגרס מהצד שלך פורשים, זה סימן לא טוב. אבל נחכה ונאה, אני עומד עדיין מאחורי החזוי שלי שאובמה יעשה קאמבק מרשים.

יום שבת, 15 בינואר 2011

עולם כמנהגו נוהג והולך.

1. מסתבר שבחרתי במקצוע הנכון (וגם מה שסביר להיות שהיו הבחירות הבאות שלי - מתמטיקאי או הסטוריון - נמצאות במקומות שני ושמיני בהתאמה). מצד שני, המקצוע שלי אולי מוצלח, אבל יש לו את האתגרים משלו.
2. כשראוי לתת קרדיט  -גם לג'ורג' בוש - יש לתת אותו: בתקופה הקרובה ממשלת ארה"ב הולכת להנפיק מחדש את חברת הביטוח AIG, אותה הלאימה למעשה תוך סיוע של מיליוני דולרים בשיא המשבר הכלכלי ב2007. בזמנו המהלך גרר ביקורת, אבל מי שהוביל אותו בנחרצות - למרות חוסר ההחלטיות של חברי הקונגרס - היה הנשיא בוש, והיום מתברר שזו היתה הצלחה מסחררת. עוד פרטים כאן (ותודה לדוד).
3. גלן בק כנראה ממש ממש מעריך את שרה פיילין, מין אחוות מטורפים שכזו (אני לא בארה"ב ואין כנראה אף אמריקאי שקורא את הבלוג, אז לי אין כל צורך להוריד את הטון המתלהם...). העצה שהוא נתן לה בעקבות ההתנקשות בחברת הקונגרס גבי גיפורדס היא לשמור על עצמה ועל משפחתה כי פגיעה בה "תביא לנפילת הרפובליקה"
4. יש לכך הסברים מוצדקים, אבל הניחוש שלי הוא שלג'ון ביינר כנראה פשוט אין רגישות לסמליות, ולכן הוא כנראה לא הבין שבחירתו לא להצטרף לנשיא לטקס הזכרון בטוסון, ובמקום זאת ללכת לאירוע מפלגתי רפובליקאי, לא תיראה כל כך טוב.
5. הרפובליקאים הולכים להאבק בדמוקרטים כנגד הגדלת תקרת החוב של הממשל האמריקאי - אבל הRNC, הארגון הארצי של המפלגה הרפובליקאית, עומד להגדיל את תקרת החוב שלו עצמו. בניגוד, לכל הדוגמאות המטופשות בשירה של אלאניס מוריסט, זה באמת אירוני.
6. עוד אבן דרך בהתקדמות המחשבים לעבר עליונות על המין האנושי: לראשונה מחשב ניצח אדם במשחק הטריוויה האהוב עלי, "מלך הטריוויה" (או ליתר דיוק בגרסתו האמריקאית המקורית, jeopardy).
7. זה לא אונס, אבל גם לאמריקאים יש פוליטיקאים מושחתים בליגה משל עצמם: השבוע נגזר על טום דיליי, מי שהיה מנהיג בית הנבחרים (ואגב, הספיר להופיע בינתיים בגרס האמריקאית של רוקדים עם כוכבים), עונש מאסר על הלבנת הון.
8.כתב של הניו יורק טיימס מצא סוף סוף ערך בשטרות הכסף המאבדים מערכם במהירות של זימבאבווה - השבוע התחילו לקנות אספנים מרחבי העולם את השטרות החדשים, בסך מאה ביליון (ביליון ישראלי, כלומר 100,000,000,000) דולר זיומבאבווי, כפריט אספנות - זה שטר הכסף עם הספר הרב ביותר של ספרות בהסטוריה העולמית (אגב, נכון ללפני קצת פחות משבועיים השטר היה שווה חמישה דולרים אמריקאים, כיום כנראה פחות).
9.  וקצת ג'ון סטוטארט לסיום: השבוע ראיין סטוארט את טים פולנטי, מושל מינסוטה לשעבר ומומעד מסתמן בפריימריז הרפובליקאים לנישאות ב2012. פולנטי הוא מועמד די מתון ומאוד לא מתלהם, והדיון ביניהם היה מרתק. והקטע היפהפה הוא כשסטוארט מנסה לטעוון את הטענה / שאלה הבאה: מעבר לטענות על ההשפעה של הלהט בדיון הפוליטי על נסיון הרצח של ג'יפורדס - ברור שהרוצח היה משוגע שלא הושפע מרטוריקה פוליטיתף אז בוא נשאיר את זה בצד - ומעבר לשאלות על הטון עצמו, בוא נשים את אלה בצד, אומר סטוארט לפולנטי; האם לדעתך ההיסטריה הרפובליקאית בשנתיים האחרונות נכונה מצד האמת? כלומר, הרפובליקאים טוענים ברמות הולכות וגובהות של להט שאובמה מדרדר את אמריקה לרודנות; אבל למה צעדים דומים שעשה בוש (והוא מביא דוגמאות) לא זכו לאותה ביקורת? האם לכן אתה חושב שהביקורת הזו כנה, שהם באמת חושבים שאובמה מדרדר את אמריקה לרודנות. במשך עשרים דקות פונטי מתפתל ולא מצליח לענות. הקטע מדהים, צפו בו.

ובסיום לכותרת - כל שנותר הוא לקוות ששוטים שקלקלו עתידים לתת את הדין.

יום חמישי, 13 בינואר 2011

Speach! Speach!

ל"בית הלבן" היו שבע עונות אבל רק ארבע מתוכן כתב ארון סורקין, התסריטאי המבריק של הסדרה, והעונה האחרונה שכתב, העונה הרביעית, היתה, בהתאם למצופה, שיא של תסריטאות. ומתוך העונה הזו הכי אהבתי את הפרק הראשון, הכפול, ששמו "20 שעות באמריקה"; בקצרה, שלוש מהדמויות - ג'וש, טובי ודונה - מפספסות את השיירה הנשיאותית באירוע בחירות באינדיאנה ובמשך 20 שעות מנסות להגיע חזרה לוושינגטון, כשכמובן קורות להם אינספור תקלות בדרך (מהפרק הזה למדתי - עובדה שהיא כמובן נכונה - שבכל אינדיאנה אין שעון קיץ פרט למחוז אחד בו יש. האמריקאים פשוט פסיכים); מכיוון שמדובר בשיאו של מסע הבחירות לכהונה השניה במהלך המסע הזה הם לומדים די הרבה על הפער בין התפיסה שלהם מוושינגטון למה חושבים וצריכים אנשים שם בחוץ. מהתיאור שלי זה נשמע כאילו מדגבר בשילוב של קיטש וקומדיה של טעויות אבל זה לא, אז בקיצור תראו את הפרק. מכל מקום, באחד השלבים בפרק מפוצצת פצצה באולם השחיה של האוניברסיטה הפיקטיבית "קינסינגטון סטייט" ונהרגים 44 סטודנטים; המצלמה עוברת לצילום של תדריך דוברת הבית הלבן, סי-ג'יי, של ראש הסגל ליאו צופה במה שוקרה במשרדו, של ג'וש, טובי ודונה מגלים פתאום את החדשות בכניסתם למוטל תוך גשם שוטף, ושל האירועים עצמם, לצלילי "tell me why I don't like monday" וא עוברים לנאום של הנשיא כמה שעות אחר כך, שהוא פשוט תסריטאות יפהפיה (וגם משחק יפהפה של מרטין שין) לטעמי:
...restoring abundance amid an economic shortfall, securing peace in a time of global conflict, sustaining hope in this winter of anxiety and fear. More than any time in recent history, America's destiny is not of our own choosing. We did not seek nor did we provoke an assault on our freedom and our way of life. We did not expect nor did we invite a confrontation with evil. Yet the true measure of a people's strength is how they rise to master that moment when it does arive. 44 people were killed a couple of hours ago at Kennison State University. Three swimmers from the men's team were killed and two others are in critical condition. When, after having heard the explosion from their practice facility, they ran into the fire to help get people out. Ran into the fire. The streets of heaven are too crowded with angels tonight. They're our students and our teachers and our parents and our friends. The streets of heaven are too crowded with angels, but every time we think we have measured our capacity to meet a challenge, we look up and we're reminded that that capacity may well be limitless. this is a time for American heroes. We will do what is hard We will achieve what is great. This is a time for American heroes and we reach for the stars. God bless their memory, God bless you and God bless the United State of America. Thank you.
 אבל לפוסט דהאידנא אני מעוניין בפרק הבא, college kids, התרחש כמה ימים לאחר מכן. הנשיא הולך לנאום בעצרת בחירות (אחרי הכל הבחירות בעוד כמה שבועות), על חינוך, לפני קהל של מורים - מהתומכים המובהקים של הדמוקרטים (ובין השאר לכן הדמוקרטים תומכים תמיד הגדלת תקציבי החינוך). ויש לו בעיה - הוא לא יכול מצד אחד בנאום לא להזכיר את הפיגוע, מאידך כל איזכור של הפיגוע ייראה כניצול ציני שלו לצרכי בחירות. בסוף זורקים את הנאום המוכן והנשיא מאלתר (בטח, זה מה שקורה בחיים האמיתיים). ושוב מדובר בפנינה תסריטאית:

Thank you very much. Thank you. "Joy cometh in the morning," scripture tells us. I hope so. I don't know if life would be worth living if it didn't. And I don't yet know who set off the bomb at Kennison State. I don't know if it's one person or ten, and I don't know what they want. All I know for sure, all I know for certain, is that they weren't born wanting to do this. There's evil in the world. There'll always be, and we can't do anything about that. But there's violence in our schools, too mu mayhem in our culture and we can do something about that. There's not enough character, discipline, and depth in our classrooms. There aren't enough teachers in our classrooms. [applause] There isn't nearly enough, not nearly enough, not nearly enough money in our classrooms, and we can do something about that. We're not doing nearly enough, not nearly enough to teach our children well. And we can do better, and we must do better, and we will do better. And we will start this moment today! They weren't born wanting to do this.

ולמה נזכרתי בכל זה? כי אתמול ברק אובמה עשה את אחד המהלכים היותר מרשימים בקריירה שלו, והראה שיעור במנהיגות. במשך שבוע שלם הדיון הציבורי בארה"ב רועש גועש - דמוקרטים מחד מאשימים את הרפובליקאים בדיון ציבורי חסר עכבות שהביא לרצח  גבי גיפרודס (אני טענתי טענה דומה בפוסט הקודם, ואני עדיין די מסכים עם עצמי בנושא הזה, גם אם הרוצח בסוף התברר כחולה נפש ללא קשר למניע פוליטי - עצם העובדה שניתן היה בשעות ובימים הראשונים להתבלבל ולחשוב שיש כאן מניע פוליטי, והרוב שוברי הימין שתקו בימים הראשונים עד שהתברר ללא ספק שמדובר בחולה נפש, מעידה על כך שהרטוריקה הלוחמנית עברה גבולות), הרפובליקאים מאידך טוענים שמדובר ברוצח מטורף ללא קשר לרטוריקה פוליטית מסביבו ומקפידים לציין שגם השמאל השתמש ברטוריקה מתלהמת, ובאופן כללי נותרה תחושה חמצמצה ומכאיבה של חוסר כיוון, בלבול, וחוסר טעם, כאילו חברת קונגרס כמעט נרצחה וזה רק הוביל ליותר רעל בחיים הציבוריים. ואז בא ברק אובמה ונואם נאום גדול. בדרך כלל אני לא מעריך יותר מדי נאומים, וברק אובמה בוודאי האמין הרבה יותר מדי ביכולות הנאום שלו כתחליף לעבודת ממשל יגעה, אבל לעתים צריך כזה נאום גדול, שיתעלה לכבוד האירוע, שיעלה מעל לריבים הקטנוניים וייתן תחושה של כיוון ומטרה מתוך הבלבול - וברק אובמה עשה זאת בצורה מרשימה.
הוא נשא נאום מאחד, שמשווה את הרוע של הרצח לייסורי איוב ומקפיד להתנער מהאשמות ומדרדור נוסף של הדיון הציבורי; אחד הציטוטים היפים הוא "they are part of an americn family, 300 milion strong". הוא התייחס לגיבורים הקטנים כביכול של האירוע - המתמחה של גיפורדס, רק חמישה ימים בעבודה, ששמע יריות וחש לעזרתה וכנראה הציל את חייה, ואישה בת ששים שעצרה את הרוצח מלהמשיך לירות; והוא נשא פשוט נאום מרגש וקתרטי. וזה גם חשוב, מאוד: קנדי למשל הצליח בנאום אחד ("it is my mission that by the end of this decade we will put a man on the moon") לרתום את כלל האומה האמריקאית למירוץ החלל למשך עשור, ואותו קנדי הצליח בנאום אחר - אני ברלינאי - לעצור את החשש בכלל העולם החופשי מול מה שנראה בהתקדמות דרמטית של הגוש המזרחי. אני לא חושב שהנאום הזה הוא בליגה הזו, אבל אולי הוא כן יצליח לעשות את מה שעשה נאומו של קלינטון אחרי הפיצוץ באוקלהומה סיטי ב1995 (בנסיבות פוליטיות דומות) - לשכך את ההתלהמות הפוליטית, לשקם את מעמדו של הנשיא ולאפשר לו נשיאות מוצלחת.
אני באמת חושב אגב שאובמה נשא את הנאום הזה מתוך כנות - אם מתוך נאיביות או מתוך מגלומניה (וכנראה ששניהם) אובמה מאמין באמת ובתמים שצריך לשנות את אופי הדיון הפוליטי המפלגתי החריף בארה"ב ושהוא זה שיעשה זאת. בשנתיים הראשונות זה לא כל כך הלך לו, אבל ייתכן שעכשיו הוא יצליח קצת יותר. מכל מקום, קרה לו מה שקורא הרמב"ם "מאמין באמת מפני שהיא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה" - כתופעת לוואי חיובית מבחינתו של אובמה, הנאום שיקם את תדמיתו בצורה מרשימה, והעמיד אותו בדרגה אחת מעל כל שאר השחקנים הפוליטיים היום (בעיקר השוו לשרה פיילין - שבחירתה לפרסם הצהרה מצולמת בתפאורה שנראית כמו נאום נשיאותי היום מזמינה את ההשואה - שנשאה הצהרה שכולה לוחמנות והתלהמות כנגדת התקשורת והשמאל). וייתכן שכאן ראינו את תחילת הקרמאבק של אובמה. ואולי גם לא.

שבוע הבא אשתדל להיות קצת פחות רציני ומלא פאתוס, שהרי אחרי הכל החיים לא כל כך קשים - כנראה שלא ליהודים, שכן מתברר שהיהודים הם הקבוצה האתנית / דתית הכי מאושרת בארה"ב, ובודאי שלא לטיגריסים ולכלבי ים, שמאז המצאת הויאגרה, סיכוייהם לחיות גדלו באופן משמעותי.

יום ראשון, 9 בינואר 2011

הקונגרס ה112 מכונס בזאת!

לא כל כך הלך לו, לג'ון ביינר, המנהיג החדש של בית הנבחרים החדש; פתיחת המושב ה112 של הקונגרס בינתיים לא הולכת מי יודע מה. את הקונגרס רצו הרפובליקאים לפתוח בהקראה חגיגית של החוקה, ואכן כינוסו של הקונגרס נפתח במושב מיוחד בו נקראה החוקה על ידי חברים רבים של הבית, מימין ומשמאל. אלא שבדיעבד התברר שלא כל החוקה הוקראה, שכן אחד החברים דילג בטעות על דף. למרבה המבוכה, גילו זאת רק לאחד יום ומהר רץ אחד החברים הרפובליקאים למליאת בית הנבחרים להקריא את הקטע החסר, כדי שבפרוטוקול יכתב שהוקראה כל החוקה. וזה עוד לא הכל; התברר שמהמושב החגיגי נעדרו שני חברי קונגרס רפובליקאים ועל כן לא הושבעו (ולמעשה באותו הזמן שהו באירוע התרמת כספים בשטח הקפיטול, דבר האסור על פי חוק), אך העובדה שרשמית הם עדיין לא חברי קונגרס לא הפריעה להם להצביע בהצבעה יום לאחר מכן.
אלה כמובן מעידות קטנות; מעמד הקראת החוקה נשא בתוכו מחלוקת יותר עמוקה והיא עקב החלטתם של הרפובילקאים להקריא את החוקה "בצורתה המתוקנת". נסביר: בחוקה האמריקאית ישנו מנגנון לתיקונים: ניתן העביר תיקון לחוקה ברוב מיוחס של שני בתי הקונגרס או באישור של בתי המחוקקים של שלושת רבעי המדינות, אם אני זוכר נכון. מכל מקום, לאורך ההסטוריה היה שימוש במנגנון הזה, ולמעשה עשרת התיקונים הראשונים התקבלו כבר עם קבלת החוקה - והם מכילים את מגילת הזכויות, אוסף הזכויות המובטח לכל אזרח אמריקאי. המנגנון הזה גם אפשר לבטל סעיפים שבמהלך השנים הפכו ללא מקובלים, והדוגמה המובהקת לכך היא סעיף 1.2.1:

המסים הישירים יוקצו למדינות השונות שייכללו בברית זו בהתאם לגודל אוכלוסייתן, שיחושב על ידי סכום מספרם הכולל של בני החורין, לרבות אלה המחויבים לעבודות שירות למספר שנים קצוב, ולהוציא את האינדיאנים שאינם חייבים במסים וכן שלוש חמישיות ממספר האנשים האחרים
בפשטות, הסעיף קובע שמבחינת ממשלת ארצות הברית, אדם שחור, שהיה כמעט תמיד עבד באותם שנים, שווה 3/5 מאדם רגיל (בהערת אגב, את הסעיף הזה רצו להכניס דווקא מדינות הצפון, שכן הוא היה ממעיט ממשקלן של מדינות הדרום - שבהן היתה אוכלוסיית עבדים גדולה - במוסדות הפדרליים נקבעים לפי גודל האוכלוסיה, בעיקר בית הנבחרים). הסעיף הזה בוטל בתיקון ה14 לחוקה, שהתקבל לאחר מלחמת האזרחים ובין שאר הקביעות המשמעותיות שלו שבראשן "כל מי שנולד או התאזרח בארצות הברית, ונתון לשיפוטה, הינו אזרח ארצות הברית והמדינה שבה הוא גר", ביטל גם את שיטת החישוב הביזארית הזו, וקבע "נציגים (לבית הנציגים)  ימונו במדינות השונות,  בהתאם לגודל אוכלוסייתן, שיחושב לפי מניין האנשים בכל מדינה, להוציא אינדיאנים שלא נגבה מהם מס".
אז מה היתה המחלוקת? הרפובליקאים קבעו שיקראו את החוקה כפי שהיא משתקפת לאחר התיקונים, כלומר ללא סעיף 1.2.1 המביך. הדמוקראטים דווקא רצו להקריא את הסעיף. ולמה? מכיוון שהדמוקראטים מעוניינים להדגיש את אופיה של החוקה כמסמך נטוע בנסיבות הסטוריות ונתון לפרשנות ושנויים עם הזמן בעוד הרפובליקאים מציגים אותה מעט ככתב קודש: מסמך אחוד, מחייב, ברור ונגיש לכל; אין משמעות להתפתחות הסטורית בהקשר לחוקה, שכן אין שום התפתחות בהבנת משמעותה מ1791 ועד היום (מגדיל לעשות בהקשר זה השופט העליון אנטונין סקאליה, שטוען בתוקף שיש לפרש את החוקה כפי שגברין אנגליים בעלי רכוש ובחלקם בעלי עבדים מסוף המאה ה18 יפרשו אותה).
כל זה טוב ויפה, ואף מעניין, אבל למה זה קשור לפתיחה הלא מוצלחת של מושב הקונגרס ה112? מכיוון שהקראת החוקה, כמו גם הסירוב להתייחס להתפתחותה ההסטורית, וההקשר החוקתי שהדגישו הרפובליקאים באופון קיצוני בשנתיים האחרונות, מכילים סאבטקסט משמעותי: החוקה ברורה ומובנת לכל, והיא מובנת לכל כפי שאנחנו מבינים אותה. ולכן המדיניות של הדמוקרטים בהכרח איננה חוקתית - וממילא איננה לגיטימית. הויכוח הפוליטי הופך מויכוח על מדיניות - אם היא טובה או לא, או אפילו מוסרית או לא - לויכוח על עצם הלגיטימיות של המדיניות. ובאופן קבוע לכל אורך הויכוחים הפוליטיים של השנתיים האחרונות הרפובליקאים טענו בתוקף שהמדיניות הדמוקרטית לא לגיטימית.
וכשמתחילים במדרון החלקלק של חוסר לגיטימיות, הסכנה גדולה מאוד. ההתחלה היא בסאב טקסט מעודן, אבל ההמשך מיד מגיע לטענה כי אובמה נשיא לא לגיטימי שכן לא נולד בארה"ב; להשוואות בלתי פוסקות בין הדמוקררטים לנאצים על ידי גלן בק; לונדליזם של עשרות משרדים של חברי קונגרס שמוקרטים בשיא הלהט של הויכוח על רפורמת הבריאות בקיץ 2009; לקריאה כמו של שרון אנגל, המועמדת הרפובליקאית לסנט בנוודה ש"בדרך שהקונגרס הזה הולך, אנשים מתחלים לפנות לפתרונות נוסח התיקון השני [התיקון המתיר החזקת כלי נשק]";  לקריאה כמו של שרה פיילין "אל תסוגו, תטענו מחדש [את הרובה]" (באנגלית זה נשמע יותר טוב, don't retrat, reload) ולכרזות כמו זו, בה פיילין מציינת את המחוזות בהם היא תומכת במועמד רפובליקאי כנגד מועמד דמוקרטי מכהן, על ידי ציון מטרת רובה על המפה; אחת המטרות מסמנת באופן מצמרר על מחוזה של חברת הקונגרס הדמוקרטית גבריאל גיפורדס באריזונה, שנורתה אתמול במהלך אירוע פוליטי של פגישה עם המצביעים בחניון של סופרמרקט בטוסון ומצויה כעת בבית החולים במצב קריטי; באותו אירוע ירי גם נרצחו לפחות עוד שישה אנשים, בהם שופט פדראלי וילדה בת תשע.
כמובן, פיילין, אנגל וכל השאר לא אשמים ברצח. כנראה שאת הרצח ביצע אדם שהיה די בבירור מעורער בנפשו. אבל בכל הסיקורים החדשותיים מארה"ב - אפילו מפוקס הימניים - מתייחסים לכך שהאוירה הפוליטית הפכה קיצונית בצורה בלתי נסבלת; וברור שאם משחקים מספיק זמן על אמירות שהן בקו הדק שבין התקפה חריפה להסתה לאלימות, אז איזה משוגע באמת ייקח את האמירות האלה ברצינות (ועוד לא אמרנו כלום על זה שבאריונה גם חולה נפש יכול לקנות רובה באופן חוקי לחילוטין. אבל זו ארה"ב).
ולכן הבעיה לאו דווקא מתחילה באמירות הקיצוניות ממש - ברור שאם לוחצים את פיילין או את אנגל לקיר הן יטענו שמדובר במטאפורה. הבעיה מתחילה בטיעונים מסוג טיעוני החוקה שבאים מלב ליבו של המיינסטרים הרפובליקאי; השיח שעושה באופן בסיסי דה-לגיטימציה לצד השני מתחיל בג'ון ביינר, ולצערנו נגמר ברצח באריזונה.

אנחנו כמובן יודעים מה התוצאה של דיון פוליטי חסר אחריות ודה לגיטימציה שיוצאת משליטה. לכן כל שנותר לי הוא לצטט את המאמר הטוב ביותר שכתב לדעתי דורון רוזנבלום, והוא מתוארך ל - שימו לב - ספטמבר 1995:

הפנסיונרית בעלת המוח האנליטי מאוניברסיטת בר-אילן, שהכריזה באחרונה על רבין כעל "סכיזואיד" - ועוד במסגרת "דיאגנוזה פוסט-פאקטום", שכמוה אפשר לעשות, כדבריה, "למשל למנהיגים נאצים" - אינה הראשונה וכנראה גם לא האחרונה בשורת העדים-המומחים, שמגייס הימין לניגוח הממשלה. אין-ספור בעלי מקצוע - "ספציאליסטים", מגרשי שדים, ידעונים, משפטנים, בעלות-אוב, רבנים, חוקרים (חלקם הניכר מאותו בית יוצר אקדמי) - התייצבו בשלוש השנים האחרונות במסדרונות הימין. איש איש ואמתחתו, איש איש וכלי מלאכתו, התגייסו כדי לגרש את הדיבוק המוזר שנכנס למשרד ראש הממשלה: השד הסמוק, הנוגחני וירוק-עין, ששמו תוצאות בחירות 1992.
מרחק רב עבר הליכוד מאז אותה ישיבת סיעה ראשונה באופוזיציה, שבה הציע ח"כ עוזי לנדאו להפסיק לשלם את אגרת הטלוויזיה. כמה מהוססות, כמעט חינניות, נראות בדיעבד פעולות מרי ראשוניות אלה! שהרי לאחר הסכם אוסלו, שהבהיר את המשמעות האמיתית של המהפך (שעד אז הוגדר בפי יצחק שמיר כ"תקלה") - התפרץ גם אופיה האמיתי של האופוזיציה.
כמו בשיר הילדים הידוע "יש לנו תיש" - התחילה זו לחבוט בממשלת רבין בכל "מה שבא ליד": "במקל, בסרגל", בבג"ץ, בבד"ץ, באמצעות מאגיה, תיאולוגיה, זואולוגיה, פסיכולוגיה. היש טריק שלא ננקט? היש קונץ, מהלך, נימוק ותרגיל שלא נוסה, תוך כדי הליכה עד סף חוקי המשחק הפוליטי וגם חצייתו? המרדת חיילי צה"ל, ריקוד ציני על הדם בפיגועים, התססתם של יהודי אמריקה, גיוס חוגי רבנים גלותיים, חתירה נגד ההסכם עם סוריה בקונגרס האמריקאי, אפילו טרפוד תוכניות ההפקעה בירושלים - הכל הולך. וכל זאת לאכדי לגבש אלטרנטיווה לממשלה - אלא פשוט כדי "להפיל אותה מיד": למוטט בכוח ממשלה נבחרת, כדרך שמפילים מבנה לא-חוקי, מטלטלים כתבת מעל ניידת שידור או מעיפים רוכב מסוסו. למשך זמן-מה - מיד לאחר שהופשטה מהם האיצטלה ה"ביטחוניסטית" - עוד עטו המתנחלים את הארשת ה"חוקתית", את גלימת המשפטן המפד"לניק: הם פנו לשופטי בג"ץ כמעט בכל עניין, בתקווה שהללו "יגידו לרבין". כאשר בג"ץ זרק את כל הפניות הנואלות הללו דרך החלון, עבר הימין המתנחל בבת אחת מדקדוקי הלגליסטיקה - לדה-לגיטימציה גמורה: גם אם מהלכי הממשלה "חוקיים" - היא כלשעצמה אינה חוקית.
כשלא עזרו פסקי הלכה, שבועות רבנים, ואפילו דחיפת שרה מעל במה - עבר הימין לדמוניזציה: הממשלה היא "ממשלת דמים". בשיאו של גל הטרור טען נתניהו ש"המרצחים מקבלים איתותים מהממשלה: להרוג יהודים ביהודה ובשומרון זה בסדר". כשנפסק הטרור לזמן-מה - טען שיש מזימה להתאפק עד הסכמי הביניים. אחר-כך הפיצו פתאום המתנחלים שמועה - ספק "אחראית", ספק מאיימת - שיש תוכנית להתנקשות בחיי רבין.
באווירה אפוקליפטית עכורה ומבוימת-היטב זו, לבשה ההתנגדות לממשלה צביון של פסיכודרמה או פולחן ביזארי, שהליכוד לוקח בו חלק פעיל: זה בזה מתערבבים שביתות רעב (עם "אכילה כזית"), ישיבת "שבעה" בפרהסיה, איום בהקמת צבא חלופי, איום על הממשלה במשפטים נוסח נירנברג, פעולות חבלניות משונות לשיבוש זרימת התנועה, לשיבוש אספקת החשמל (באמצעות "הדלקת כל מכשירי החשמל סימולטנית"), התחזות לארגוני רצח - הכל תוך כדי שכנוע עצמי של כיתות איזוטריות שהן "רוב העם", בעוד שהממשלה הנבחרת היא "כת של מיעוט".
קיום "משאל-עם פרטי" מטעם המפד"ל (אולי בדרך ל"בחירות פרטיות" מטעם הליכוד) היה איפוא רק שאלה של זמן - בעיקר כשאזלו גם טריקים כגון הצגת פינוי של מתנחלים כ"פגיעה בחוק יסוד: זכויות האדם" או "הפרת המנדט של חבר הלאומים". ותמיד אפשר לחזור ל"שיכרות של רבין" (שהתפתחה בינתיים ל"סימפטום לפתולוגיה סכיזואידית").
אפילו לפוליטיקה יש חוקים ספורטיוויים. לאחר הפרישה מממשלת שמיר אמר רבין ש"עכשיו יש לתת לליכוד צ'אנס ליישם את המדיניות שלו". אבל הוא עצמו לא קיבל אפילו רבע צ'אנס מהימין הפרוע, שזה שלוש שנים מערער על שפיותו, מניעיו, כוונותיו וגרוע מכל - על עצם הלגיטימיות של שלטונו.
אומרים שהמהפך הפוליטי הראשון ב-1977 היה מבחנה המוצלח של הדמוקרטיה הישראלית. זו טעות: המבחן האמיתי הוא בעיכול המהפך הנגדי של 1992. תוצאות מבחן זה אינן ידועות עד היום, שכן במלחמת הגרילה נגד ממשלת רבין טרם נורתה הירייה האחרונה.


יום שישי, 7 בינואר 2011

פינת נתן זהבי #1

אלי ישי כל כך עצבן אותי הבוקר שהוא הביא אותי לפתוח פינה חדשה.

הבטחתי כבר בפוסט הראשון "[להשתדל] להיות מקורי ולא להכנס לטיעונים שדופים על הפוליטיקה המקומית" (איזה ניסוח. אני  חייב לצטט את עצמי יותר), ועד עכשיו ניסיתי לעמוד בכלל שאם אני כותב על פוליטיקה ישראלית זה כדי לטעון טיעון שלדעתי מעניין ושלא שמעתי עד עכשיו. אבל אלי ישי פוצץ לי את הוריד הבוקר, ולכן הגעתי לפשרה חדשה: כשאני כן רוצה לכתוב טיעונים שדופים על הפוליטיקה המקומית, אני אכתוב אותם רק בפינות נתן זהבי, ואני מבטיח לא לשנות את הכותרת, וכך אתם, עשרת קוראי הנאמנים, תוכלו לדלג על הפוסטים האלה אם הם משעממים אתכם.

בקיצור, אלי ידי ירד הבוקר לרמה חדשה. על הטענה שמתנכלים לו כי הוא חרדי וספרדי כבר שמענו, עכשיו הוא יוצא להאשים את אהובה תומר בכך שפתחה את הכביש לבית אורן, ולכן היא אשמה בתאונת אוטובוס הסוהרים. אני לא רוצה להכנס לדיון עצמו אבל גם אם אלי ישי צודק, אהובה תומר עמדה מאחורי החלטתה ולקחה אחריות, וכשראתה שיש צרות גם מיהרה למקום כדי לסייע. על כך כנראה שילמה בחייה. איפה היה אלי ישי במהלך השריפה? בין אם היה פה מחדל או לא (ואני בכלל לא בטוח שהיה), ובין אם יש לו אחריות על כך או לא, אין עוררין שבמהלך השריפה עצמה הוא נעלם לחלוטין, והוא בכל זאת אחראי על שירותי הכבאות. אז שיעשה לכולנו טובה וימשיך בשתיקתו בנושא (ואם אפשר, אז גם בעוד כמה דברים), זה הדבר הטוב ביותר שהוא יכול לעשות.
ואם כבר, אז גם קצת על מה שכתבתי אתמול:
1. בעצם, מצאתי שתי מילים לומר על הרבנים שחשו למשפחתו של אבי כהן כדי לשכנעה לא לתרום את איבריו: דין רודף.
2. ארגוני השמאל מתרעמים בצדק רב על ועדת החקירה של הכנסת, אבל בפרקטיקה זה לא יביא לשום דבר. הכנסת גם הקימה ועת חקירה פרלמנטרית על שיקומם של מפוני גוש קטיף - מישהו שמע על זה משהו? ועדה כזו היא חסרת שיניים וסמכות ממשית; ההשפעה היחידה שיכולה להיות לה היא אם האווירה הציבורית תומכת בה (כך אגב היה גם עם מקארתי - הועדה לחקירת פעולות אנטי אמריקאיות לא נשאה סמכויות ממשיות; האווירה הציבורית הייתה כזו שעצם ההוקעה על ידי הועדה נשאה משמעויות כמו פיטורים, אבל זה בגלל התמיכה הציבורית לא בגלל הועדה עצמה). האווירה הציבורית ביחס לארגוני השמאל השונים מקובעת ממילא, ודני דנון וגברת איך שלא קוראים לה מישראל ביתנו נראים בעיקר כקריקטורה, לא ממש כמנהיגים שיכולים לעצב איזושהי אוירה ציבורית. אם יש נזק לדמוקרטיה שהועדה תגרום זה בעיקר לבזות את הכנסת, אבל נו, כמה כבר אפשר לבזות את הכנסת יותר ממה שהיא מבוזה ממילא?

יום חמישי, 6 בינואר 2011

לכל שבת יש מוצאי שבת

1. כאשר יש לך נשק שנראה אפקטיבי, כי היריב שלך לא מסוגל להתמודד נגדו, יש סכנה גדולה שתמשיך להשתמש בו שוב ושוב, עד שלבסוף היריב שלך יאבד את סבלנותו ויכה בך מכה גדולה הרבה יותר ממה שציפית. אני לא מדבר על החמאס ועופרת יצוקה אלא על הרפובליקאים בסנט, שההתנגדות הקבועה לכל דבר שהדמוקרטים עושים (באנגלית מתארים זאת במילה יפיפייה - obstructionism - התנהגות של הפרעה בכל מחיר. לא מצאתי תרגום טוב לעברית) והשימוש התכוף בצורה קיצונית וחסרת תקדים בפיליבסטר הביאו לבסוף את הדמוקרטים לשנות את הכללים; ובימים אלה - עת מתכנס הסנט החדש שבו לדמוקרטים יש עדיין רוב אבל קטן יותר - מציעים שלושה סנטורים דמוקרטים רפורמה בפיליבסטר: מעתה אם סנטורים רוצים ליצור פיליבסטר הם יצטרכו באמת לבצע אותו - כלומר לעמוד ולדבר עד אין קץ, וכשהם מפסיקים נגמר הדיון ומצביעים; בנוסף המצב שבו סנטור יכול באופן אנונימי למנוע מהלכים חקיקתיים רבים - בעיקר מנויים - יפסק, לא במובן של ייפסק לחלוטין אלא שסנטורים לא יוכלו לעשות זאת באופן אנונימי; ובנוסף פיליבסטר יוכל להתבצע רק על השלב הסופי של החוק, ולא על כל מיני שלבים באמצע - אפשרות שהרפובליקאים ניצלו בוירטואוזיות והצליחו להאט משמעותית את עבודת הסנט. לא ברור מה יהיה גורלן של ההצעות, אבל הדיון בעיצומו. (למשל, כאן  כאן וכאן)
2. כאשר נבחר המחזור החדש של חברי קונגרס (שוב, לאמריקאים יש בטוי יפה - congressional class of 2010, משל היו חברי הקונגרס תלמידים בתיכון או בקולג'), הם נבחרו - בעיקר הרפובליקאים - על בסיס הבטחות אדירות וגרנדיוזיות (למשל לקצץ 100,000,000,000$ בתקציב בשנה הזו בלבד). אז אתר slate  יצא במבצע חדשני - מדד שיבדוק כמה הם עומדים בהבטחותיהם.
3. עוד אחת מהתוצאות של היפר-אינפלציה: תלמידים בזימבאבווה מאבדים את התחושה למספרים.
4. לפי רוב ההערכות, כתב האישום המרשים של ג'ון סטוארט כנגד הסנטורים הרפובליקאים על אי העברת חוק פצויי עלויות רפואיות לכבאי ושוטרי ה11/9 הוא אחת הסיבות שחוק שכזה עבר בימיו האחרונים של הקונגרס האחרון.
5. ומילה אחת לישראל ביתנו ולדני דנון: ועדת חקירה פרלמנטרית לחקירת פעילות לא פטריוטית? מילא מקרתיזם, אבל למה כל כך לא מקורי ומיושן? זה ממש פיפטיז! מה הדבר הבא? חוק להחזיר את ההולה-הופ? או את אלביס?
6. ואם יש מישהו שמעצבן אותי יותר מכולם בימים אלה הם הרבנים שחשו למשפחתו של אבי כהן כדי לשכנע אותם (בהצלחה) שלא לתרום את אביריו למרות שחתם על כרטיס אד"י. באמת, יש טמטום ורשעות שאתה פשוט לא יודע מה לומר מולם.

יום רביעי, 5 בינואר 2011

קצת שירה יפנית

קל לכתוב הייקו
אם אין בו כל הגיון.
טורקמניסטאן

או:
הייקו טוב לכתוב
ביפאן, שם כל מילה
הברה. כאן- לא.

ואם כבר:
בהייקו משפט
לא אמור לגלוש סתם כך
בין שורות. חבל.

מוקדש לאתר threadless, הקרדיט כמובן לאלון.

יום ראשון, 2 בינואר 2011

Best of the best

אנו, מנהג אבותינו בידנו, מסכמים את השנה בכ"ט באלול. אך מה נעשה שהעולם טרם תוקן במלכות שדי, וכל בני בשר טם קראו בשמו יתברך, ועל כן הגויים מסכמים ב31 בדצמבר למניינם?
כך, דיוויד ויגל מציין כמה מהפדיחות הפוליטיות של השנה; פוליטיקו ופוליטיקס דיילי מסכמים את הציטוטים הפוליטיים של השנה - כאן וכאן; CNN גם הוא מצטרף לחיפוש חמשת הפאדיחות הפוליטיות של השנה; ניו יורק טיימס מציין את חמשת הספרים הפוליטיים הכי נמכרים; הוטליין מדרג את הקמפיינים הטובים של השנה; ועוד ועוד...
כשהתחלתי לכתוב  את הפוסט הזה, חשבתי שאני אזכיר את הקטעים האהובים עלי פשוט לפי אילו קטעים עולים בזכרוני (שזה מדד טוב למדי) ובמדד הזה מככבים ג'/ון סטוארט וכתב האישום הדרמטי שלו נגד המפלגה הרפובליקאית על אי העברת חוק התמיכה בכבאי ה11/9 (הסברתי את הרקע כאן), והפרסומת האולטימטיבית של המועמדת הרפובליקאית לסנט במדינת דלוור, קריסטין אודונל, שמתחילה במלים הבלתי נשכחות "אני לא מכשפה" (זו לא בחירה מקורית, אני מודה. הרבה אתרים בחרו בה. וגם לגלגתי עליה לא מעט כבר בבלוג, אבל אם אתם לא יודעים במי או מה מדובר, אז ההסבר כאן). אבל אז עברתי על כל הסיכומים שלינקקתי אליהם, ונתקלתי בקטע מדהים, שלוקח את כל אלה.
ב30/10 הוביל ג'ון סטוארט עצרת גדולה (היו שם כמה מאות אלפי אנשים) להשבת השפיות לפוליטיקה, תחת הכותרת "The rally to restore sanity". כתבתי גם עליו בעבר.אגב, לזכותו של סטוארט ייאמר שהעמדה שלו בזכות המתינות היא די עקבית: עוד ב2002, כשביקרתי בארה"ב בטיול אחרי הצבא, השתתפתי כקהל בתוכנית crossfire של CNN - תוכנית דומה בבסיסה לפופוליטיקה, קצת פחות צעקנית אבל לא הרבה. ויום לאחר מכן התראיין שם ג'ון סטוארט (שכבר אז היה קומיקאי מצליח) ופשוט נזף שם במנחים: הוא התחיל את הראיון שלו במשפט: Please stop. You are hurting America.
מכל מקום, הנה הנאום של סטוארט בעצרת. זה פשוט שיר ההלל יפהפה למתינות פוליטית:
Look on the screen ... (which was showing traffic merging into the Holland tunnel). This is who we are. These cars -- that's a schoolteacher who probably thinks his taxes are too high. He's going to work. There's another car -- a woman with two small kids who can't really think about anything else right now. The lady's in the NRA and she loves Oprah. There's another car -- an investment banker, gay, also likes Oprah. Another car's a Latino carpenter. Another car -- a fundamentalist vacuum salesman. Atheist obstetrician. Mormon Jay-Z fan. But this is us.
Every one of the cars that you see is filled with individuals of strong belief and principles they hold dear -- often principles and beliefs in direct opposition to their fellow travelers. And yet these millions of cars must somehow find a way to squeeze one by one into a mile-long 30-foot wide tunnel carved underneath a mighty river. ... And they do it. Concession by concession. You go. Then I'll go. You go. Then I'll go. You go, then I'll go. Oh my God, is that an NRA sticker on your car? Is that an Obama sticker on your car? Well, that's OK -- you go and then I'll go.

והנה הנאום כולו:

ולסיום, אני חייב להוסיף את הלינק הזה, כדי להתחיל את השנה האזרחית עם חיוך.