הקרב על מדיסון נמשך, ומביא אותי לחשוב קצת יותר לעומק בעד מי אני בסיפור הזה. אז את תקציר הפרקים האחרונים כתבתי כאן, ומה קרה בינתיים?
אז הסנטורים הדמוקרטים הנעדרים עדיין קופצים להם ממוטל למוטל ברחבי אלינוי (כדי שהתקשורת לא תמצא איפה הם ותעשה עליהם אמבוש); הבית התחתון העביר את החוק בהצבעה לילית (סצנת היציאה של חברי האספה אחרי ההצבעה פשוט מאלפת. תתחילו לצפות בערך מחצי דקה לתוך הסרטון, זה נותן משמעות חדשה לבטוי walk of shame), והחוק עבר לסנט שם כאמור אין עדיין נוכחות מספקת (quorum) מכיוון שהסנטורים הדמוקרטים נעדרים, למרות שהמספרים הם כאלה שמספיק שאחד מתוך הארבעה עשר יימצא ברחבי וויסקונסין ויובא לסנט וזה יספיק. נסיון של חברי הסנט הרפובליקאים ללחוץ על הדמוקרטים - למשל על ידי הבאה להצבעה של נושאים אחרים הקרובים לליבם של הדמוקרטים כגון דרישה להצגת תעודות זהות בהצבעה, חקיקה שתפגע במצביעים דמוקרטים בעיקר - לא צלחה בינתיים. מאידך, גם מתחילים דיבורים על recall - אפשרות הקיימת בחוקת וויסקונסין להגיש כמות מסויימת של חתימות שתביא ל"החזרתו" של הנציג ולבחירות חדשות; האיומים הם משני הצדדים אבל הרפובליקאים פגיעיםן יותר שכן הדמוקרטים מייצגים מחוזות דמוקרטיים ביותר בעוד שתשעה מתוך תשעה עשר הרפובליקאים מייצגים מחוזות דמוקרטיים דרך כלל (וייסקנסין, אחרי הכל, היא מרכז ושמאלה, והצביעה עבור המועמד הדמוקרטי בארבע הפעמים האחרונות).
השנוןי העיקרי הוא בתחום הסנטימנט הציבורי שם נראה שהוא נוטה מעט לכיוון הדמוקרטי; אם קודם השאלה העיקרית היתה "כמה זמן הדמוקרטים יחזיקו מעמד" כעת השאלה היא יותר נייטרלית בסגנון "מי ינצח"; מושלים רפובליקאים של מדינות אחרות שגם ניסו להגיש חקיקה שתבטל את זכות המשא ומתן הקיבוצי של עובדי הציבור כמו דניאלס באינדיאנה וסקוט בפלורידה נסוגו בינתיים; ולווקר היתה תקרית תקשורתית מביכה כאשר בעוד מנהיגי הפלג הדמוקרטי בסנט טוענים שהוא לא עונה להם לטלפונים, כתב של עיתון מבאפאלו התקשר לאחוזת המושל והציג את עצמו כדייויד קוך, אחד מהאחים קוך - אנשים עסקים עשירים ביותר שהקימו ותמכו בשורה של מוסות ומעמדים מאוד שמרנים - בין השאר לקמפיין של ווקר - והם מהאנשים היותר שנואים באמריקה, והועבר למושל ודיבר איתו 20 דקות, שבמהלכן בין השאר ווקר תיאר תוכנית לרמות את הסנטורים הדמוקרטים על ידי כך שיזמין אותם לשאת ולתת ומרגע שייכנסו לבניין הקפיטול זה ייחשב כאילו יש quorum. תוכן השיחה לא כל כך נורא כמו העובדה שהיא התקיימה, ולאורך 20 דקות ווקר ממשיך לשמוע הצעות פרובוקטיביות יותר ויותר של המתחזה כנגד המפגינים; ווקר לא מסכים איתן אבל הוא גם לא מתנגד בצורה חריפה ל"קוך", הוא פשוט מנסה להסיט בעדינות את השיחה. כל המאורע מעיד בצורה בולטת על הפער בנגישות למושל בין בעלי האמצעים לבין העובדים. בינתיים הצדדים מתחפרים בעמדותיהם: ווקר מדגיש שהוא לא יתפשר על החקיקה ולא מוכן לשאת ולתת; האיגודים כבר הודיעו שהם מוכנים לדרישותיו של ווקר בנושאי פנסיה ותשלומים לביטוח בריאות אבל לא מוכנים בשום אופן לוותר על הזכות למשא ומתן קיבוצי בעתיד.
ומעבר להתפתחויות המעניינות כשלעצמן, מי פה הטוב ומי הרע? באינסטינקט ראשוני, אני כמובן בעד הדמוקטים והאיגודים המקצועיים. העמדה הרפובליקאית - המבטלת לחלוטין כל זכות למשא ומתן קיבוצי של עובדי ציבור חוץ משוטרים וכבאים (במקרה המקצועות שהאיגודים שלהם תמכו בווקר) היא די קיצונית בקנה מידה של כל מדינה מערבית פרט לארה"ב. בנוסף, המפגינים הם מאוד סימפטיים: לאנשי המערב התיכון יש תדמית של חברותיים ונעימים ונראה שלפחות המפגינים המתראיינים - כמו גם עדויות מכתבים מהשטח, גם שמרניים - זה מאוד נכון. (ואם נהיה גם ציניים משהו, שהעובדה שמדובר בוויסקונסין, בה שיעור המיעוטים נמוך ביותר וממילא שיעורם בקרב המפגינים נמוך, כנראה עוזרת. לא נעים להודות, אולי גזעני, אבל מה לעשות, נכון). ההפגנות לא בוטות ובודאי לא אלימות (הסרטון שהראיתי לעיל הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל) והמפגינים נראים כמו אנשים מן הישוב; בנוסף, צריך לזכור שבגלל המעורבות הקטנה יחסית של הממשלה בחיי הכלכלה האמריקאים המגזר הציבורי מכיל כמעט רק מקצועות שקשה שלא להזדהות איתם: מורים, אחיות, שוטרים, פועלי זבל, וכד'. וברוב המקצועות האלה השכר נמוך ביותר והדיל הוא שבתמורה יש יותר בטחון בעבודה ויותר זכויות נלוות כגון פנסיה וביטוח רפואי זול. ולבסוף, בעיקר בארה"ב בה אין כל מימון ציבורי למפלגות, ומאז פסיקת בית המשפט העליון לפני כשנה אין גם שום מגבלה על יכולתם של תאגידים לתרום למועמדים פוליטיים - וההשפעה שתרומות כאלה כמובן יוצרת (למשל במקרה של פסאודו דייויד קוך שדיברתי עליו) נשמע די בריא שיתאפשר קיומם ושגשוגם של איגודי עובדים כדי לאזן קצת את המשוואה.
מצד שני, ברור לי שאם זה היה קורה בארץ הייתי בודאות בצד האוצר ולא בצד ההסתדרות. באינסטינקט, ההנחה שלי היא שכשההסתדרות יוצאת לשביתה ברוב המקרים היא טועה; האוצר אמנם ארוגנטי אבל בדרך כלל צודק יותר. אז נכון שההסתדרות כאן שונה מארגוני העובדים שם, אבל הדמיון יותר גדול משנדמה: גם ברה"ב ארגוני העובדים החזקים ביותר הם של המגזר הציבורי, שאין לו תחרות משמעותית (שהרי המשכורות באות ממשלם המסים) וגם שם האיגודים הביאו לחוקי העסקה שהפכו את המערכת למסואבת ומאובנת. ארגוני המורים במיוחד, שכן הם כיום הארגון החזק והמשמעותי ביותר - הביאו לחוקי העסקה בהם למורים יש קביעות עד לפרישה, דרגות שכר קבועות ותנאים סוציאלים נדיבים, ולכן אין שום אפשרות לפטר מורים גרועים או אפילו לתגמל יותר את המורים הטובים ביותר. במקביל - בין אם בשל העובדה הזו ובין אם בשל גורמים אחרים - רוב רובה של מערכת החינוןך הציבורי בארה"ב במצב רע מאוד; בפרברים החינוך הציבורי לא רע אבל בערים הוא לרוב קטסטרופלי, ולכן מי שיכול להרשות לעצמו שולח את ילדיו לבתי ספר פרטיים, מה שמעיד יותר מכל על כשלון המערכת; בין אם זו אשמת האיגודים ובין אם לאו הם הגורם העיקרי הבולם כל רפורמה (לעוד מישהו קופץ לראש רן ארז?) זאת ועוד; תחילתם של ארגוני העובדים בארה"ב בגלגול מארגוני פטרונאז' של מהגרים - יהודיים, מזרח אירופאים ואיטלקים - בתחילת המאה ה20 ולא מעט פעמים הארגונים הללו היו מעורבים בפעילויות ספק חוקיות. אם התדמית של ההסתדרות בארץ היא עמיר פרץ עם המגאפון, בארה"ב היא של "בוס" איטלקי, עם כל האסוציאציה המתבקשת (כאמור, לעתים בצדק) למאפיה. ולבסוף, אפשר להוסיף את הראיה הרחבה, למשל של וולטר ראסל מיד, שטוען שאיגודים מקצועיים מהסוג המוכר - ארגוני ענק של המגזר הציבורי או של מפעלי ענק כמו מפעלי המכוניות - הם שריד של מודל חברתי ליברלי של המאה ה20, שלא תקף יותר; דעיכתם מתבקשת כדי לעבור למודל חברתי חדש, המתאים יותר לעידן המידע והתחרות הגלובלית הנוכחי, וככל שתהיה מהירה יותר כן ייטב.
ואז, מצד שני, ניתן לומר שגם אם המודל החברתי של הניו-דיל לא תקף יותר, זה לא אומר שהמודל החברתי של התור המוזהב או של שנות ה20 - של פערים חברתיים אדירים - שאליו שואפים הרפובליקאים הוא בריא יותר. יש הסכמה כללית שמעמד בינוני רחב הוא מטרה ראויה ונכונה. בקיצור, בניגוד למנהגי בקודש, אין לי דעה נחרצת. אבל אם יש לכם, חמשת עד עשרת קוראי הנאמנים - אמרו...
אז הסנטורים הדמוקרטים הנעדרים עדיין קופצים להם ממוטל למוטל ברחבי אלינוי (כדי שהתקשורת לא תמצא איפה הם ותעשה עליהם אמבוש); הבית התחתון העביר את החוק בהצבעה לילית (סצנת היציאה של חברי האספה אחרי ההצבעה פשוט מאלפת. תתחילו לצפות בערך מחצי דקה לתוך הסרטון, זה נותן משמעות חדשה לבטוי walk of shame), והחוק עבר לסנט שם כאמור אין עדיין נוכחות מספקת (quorum) מכיוון שהסנטורים הדמוקרטים נעדרים, למרות שהמספרים הם כאלה שמספיק שאחד מתוך הארבעה עשר יימצא ברחבי וויסקונסין ויובא לסנט וזה יספיק. נסיון של חברי הסנט הרפובליקאים ללחוץ על הדמוקרטים - למשל על ידי הבאה להצבעה של נושאים אחרים הקרובים לליבם של הדמוקרטים כגון דרישה להצגת תעודות זהות בהצבעה, חקיקה שתפגע במצביעים דמוקרטים בעיקר - לא צלחה בינתיים. מאידך, גם מתחילים דיבורים על recall - אפשרות הקיימת בחוקת וויסקונסין להגיש כמות מסויימת של חתימות שתביא ל"החזרתו" של הנציג ולבחירות חדשות; האיומים הם משני הצדדים אבל הרפובליקאים פגיעיםן יותר שכן הדמוקרטים מייצגים מחוזות דמוקרטיים ביותר בעוד שתשעה מתוך תשעה עשר הרפובליקאים מייצגים מחוזות דמוקרטיים דרך כלל (וייסקנסין, אחרי הכל, היא מרכז ושמאלה, והצביעה עבור המועמד הדמוקרטי בארבע הפעמים האחרונות).
השנוןי העיקרי הוא בתחום הסנטימנט הציבורי שם נראה שהוא נוטה מעט לכיוון הדמוקרטי; אם קודם השאלה העיקרית היתה "כמה זמן הדמוקרטים יחזיקו מעמד" כעת השאלה היא יותר נייטרלית בסגנון "מי ינצח"; מושלים רפובליקאים של מדינות אחרות שגם ניסו להגיש חקיקה שתבטל את זכות המשא ומתן הקיבוצי של עובדי הציבור כמו דניאלס באינדיאנה וסקוט בפלורידה נסוגו בינתיים; ולווקר היתה תקרית תקשורתית מביכה כאשר בעוד מנהיגי הפלג הדמוקרטי בסנט טוענים שהוא לא עונה להם לטלפונים, כתב של עיתון מבאפאלו התקשר לאחוזת המושל והציג את עצמו כדייויד קוך, אחד מהאחים קוך - אנשים עסקים עשירים ביותר שהקימו ותמכו בשורה של מוסות ומעמדים מאוד שמרנים - בין השאר לקמפיין של ווקר - והם מהאנשים היותר שנואים באמריקה, והועבר למושל ודיבר איתו 20 דקות, שבמהלכן בין השאר ווקר תיאר תוכנית לרמות את הסנטורים הדמוקרטים על ידי כך שיזמין אותם לשאת ולתת ומרגע שייכנסו לבניין הקפיטול זה ייחשב כאילו יש quorum. תוכן השיחה לא כל כך נורא כמו העובדה שהיא התקיימה, ולאורך 20 דקות ווקר ממשיך לשמוע הצעות פרובוקטיביות יותר ויותר של המתחזה כנגד המפגינים; ווקר לא מסכים איתן אבל הוא גם לא מתנגד בצורה חריפה ל"קוך", הוא פשוט מנסה להסיט בעדינות את השיחה. כל המאורע מעיד בצורה בולטת על הפער בנגישות למושל בין בעלי האמצעים לבין העובדים. בינתיים הצדדים מתחפרים בעמדותיהם: ווקר מדגיש שהוא לא יתפשר על החקיקה ולא מוכן לשאת ולתת; האיגודים כבר הודיעו שהם מוכנים לדרישותיו של ווקר בנושאי פנסיה ותשלומים לביטוח בריאות אבל לא מוכנים בשום אופן לוותר על הזכות למשא ומתן קיבוצי בעתיד.
ומעבר להתפתחויות המעניינות כשלעצמן, מי פה הטוב ומי הרע? באינסטינקט ראשוני, אני כמובן בעד הדמוקטים והאיגודים המקצועיים. העמדה הרפובליקאית - המבטלת לחלוטין כל זכות למשא ומתן קיבוצי של עובדי ציבור חוץ משוטרים וכבאים (במקרה המקצועות שהאיגודים שלהם תמכו בווקר) היא די קיצונית בקנה מידה של כל מדינה מערבית פרט לארה"ב. בנוסף, המפגינים הם מאוד סימפטיים: לאנשי המערב התיכון יש תדמית של חברותיים ונעימים ונראה שלפחות המפגינים המתראיינים - כמו גם עדויות מכתבים מהשטח, גם שמרניים - זה מאוד נכון. (ואם נהיה גם ציניים משהו, שהעובדה שמדובר בוויסקונסין, בה שיעור המיעוטים נמוך ביותר וממילא שיעורם בקרב המפגינים נמוך, כנראה עוזרת. לא נעים להודות, אולי גזעני, אבל מה לעשות, נכון). ההפגנות לא בוטות ובודאי לא אלימות (הסרטון שהראיתי לעיל הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל) והמפגינים נראים כמו אנשים מן הישוב; בנוסף, צריך לזכור שבגלל המעורבות הקטנה יחסית של הממשלה בחיי הכלכלה האמריקאים המגזר הציבורי מכיל כמעט רק מקצועות שקשה שלא להזדהות איתם: מורים, אחיות, שוטרים, פועלי זבל, וכד'. וברוב המקצועות האלה השכר נמוך ביותר והדיל הוא שבתמורה יש יותר בטחון בעבודה ויותר זכויות נלוות כגון פנסיה וביטוח רפואי זול. ולבסוף, בעיקר בארה"ב בה אין כל מימון ציבורי למפלגות, ומאז פסיקת בית המשפט העליון לפני כשנה אין גם שום מגבלה על יכולתם של תאגידים לתרום למועמדים פוליטיים - וההשפעה שתרומות כאלה כמובן יוצרת (למשל במקרה של פסאודו דייויד קוך שדיברתי עליו) נשמע די בריא שיתאפשר קיומם ושגשוגם של איגודי עובדים כדי לאזן קצת את המשוואה.
מצד שני, ברור לי שאם זה היה קורה בארץ הייתי בודאות בצד האוצר ולא בצד ההסתדרות. באינסטינקט, ההנחה שלי היא שכשההסתדרות יוצאת לשביתה ברוב המקרים היא טועה; האוצר אמנם ארוגנטי אבל בדרך כלל צודק יותר. אז נכון שההסתדרות כאן שונה מארגוני העובדים שם, אבל הדמיון יותר גדול משנדמה: גם ברה"ב ארגוני העובדים החזקים ביותר הם של המגזר הציבורי, שאין לו תחרות משמעותית (שהרי המשכורות באות ממשלם המסים) וגם שם האיגודים הביאו לחוקי העסקה שהפכו את המערכת למסואבת ומאובנת. ארגוני המורים במיוחד, שכן הם כיום הארגון החזק והמשמעותי ביותר - הביאו לחוקי העסקה בהם למורים יש קביעות עד לפרישה, דרגות שכר קבועות ותנאים סוציאלים נדיבים, ולכן אין שום אפשרות לפטר מורים גרועים או אפילו לתגמל יותר את המורים הטובים ביותר. במקביל - בין אם בשל העובדה הזו ובין אם בשל גורמים אחרים - רוב רובה של מערכת החינוןך הציבורי בארה"ב במצב רע מאוד; בפרברים החינוך הציבורי לא רע אבל בערים הוא לרוב קטסטרופלי, ולכן מי שיכול להרשות לעצמו שולח את ילדיו לבתי ספר פרטיים, מה שמעיד יותר מכל על כשלון המערכת; בין אם זו אשמת האיגודים ובין אם לאו הם הגורם העיקרי הבולם כל רפורמה (לעוד מישהו קופץ לראש רן ארז?) זאת ועוד; תחילתם של ארגוני העובדים בארה"ב בגלגול מארגוני פטרונאז' של מהגרים - יהודיים, מזרח אירופאים ואיטלקים - בתחילת המאה ה20 ולא מעט פעמים הארגונים הללו היו מעורבים בפעילויות ספק חוקיות. אם התדמית של ההסתדרות בארץ היא עמיר פרץ עם המגאפון, בארה"ב היא של "בוס" איטלקי, עם כל האסוציאציה המתבקשת (כאמור, לעתים בצדק) למאפיה. ולבסוף, אפשר להוסיף את הראיה הרחבה, למשל של וולטר ראסל מיד, שטוען שאיגודים מקצועיים מהסוג המוכר - ארגוני ענק של המגזר הציבורי או של מפעלי ענק כמו מפעלי המכוניות - הם שריד של מודל חברתי ליברלי של המאה ה20, שלא תקף יותר; דעיכתם מתבקשת כדי לעבור למודל חברתי חדש, המתאים יותר לעידן המידע והתחרות הגלובלית הנוכחי, וככל שתהיה מהירה יותר כן ייטב.
ואז, מצד שני, ניתן לומר שגם אם המודל החברתי של הניו-דיל לא תקף יותר, זה לא אומר שהמודל החברתי של התור המוזהב או של שנות ה20 - של פערים חברתיים אדירים - שאליו שואפים הרפובליקאים הוא בריא יותר. יש הסכמה כללית שמעמד בינוני רחב הוא מטרה ראויה ונכונה. בקיצור, בניגוד למנהגי בקודש, אין לי דעה נחרצת. אבל אם יש לכם, חמשת עד עשרת קוראי הנאמנים - אמרו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה