בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 30 באפריל 2011

שבוע הסטורי

ראשית אבקש מחילה מכם, שכן ברשלנותי החמצתי ולא עדכנתי אתכם בזמן אמת בהתפתחות המרכזית של השבוע. הסכם פיוס חמאס-פתח? הגזמתם. ברק אובמה מחליף את כל צוות הבטחון הלאומי שלו? מה פתאום. בן ברננקי, הנגיד האמריקאי, מכנס לראשונה בהסטוריה מסיבת עיתונאים? מה פתאום. החתונה המלכותית? נו באמת. אנחנו מדברים על דברים רציניים. ביום רביעי בבוקר קרה אשר שחיכינו לו כה, וברק אובמה פרסם את תעודת הלידה הרשמית שלו.
אז הנה, גבירותי ורבותי, ברק אובמה אכן נולד בהוואי ב1961:
וזה סוף הסיפור הזה, בודאי. אלא אם אתם אחד מ10% מהאמריקאים, ו18% מהרפובליקאים, שחושבים שהתעודה מזוייפת. או שאתם ממגישי רשת החדשות פוקס ביזנס שמקדמים את תיאוריות הזיוף. דולנד טראמפ, שאחרי שיצא במסע תקשורתי אדיר מימדים ששיאו בהכרזה "I have investigators on the ground, you're not going to believe what they are finding", לא נסוג עם הזנב בין הרגליים, אלא הגיב בשתי דרכים: ראשית לטעון שהוא מאוד גאה בעצמו על הצלחתו (במה בדיוק?) ושנית, לפרוץ במסע הקונספירציה הבא: שברק אובמה היה תלמיד גרוע בתיכון ולכן לא ברור לו איך הוא התקבל להרוורד (הנימה הגזענית לא ממש מתחת לפני השטח, היא ממש כמע על פניו, שהרי לא יכול להיות ששחור סתם כך יתקבל להרוורד). או שאתם אריק קנטור וג'ון ביינר, מנהיגי הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, שסרבו בעבר לגנות את תיאוריות הקונספירציה, ופתאום נאלמו כדג (לפחות ראנד פול מתנער מהן).
בקיצור, מה שעצוב פה הוא לא כך העובדה שיש אנשים שתומכים בתיאוריות קונספירציה - כאלה תמיד יש בארה"ב - כמו העבודה שתיאוריות הקונספירציה הצליחו לתפוס מקום מרכזי באלקטורט הרפובליקאי עד כדי שמנהיגי המיינסטרים הרפובליקאים לא זורקים אותם לשולי הדרך כפי שהיו רוצים.
ומכל מקום, מה עוד קורה בעולם?
1. כתובות הIPV4 (כתובות IP עם ארבעה בתים) הולכות ונגמרות - זה ידוע כבר זמן. גם ידוע כבר זמן שהנסיון להתמודד עם הבעיה - להחליף את פרוטוקול IP לIPV6 - בינתיים נכשל. וגם ידוע שחלוקת כתובות הIP מאוד מאוד לא שוויונית, כך שחלק מהאוניבריסטאות בארה"ב למשל מחזיקות כל אחת יותר ממרחב הכתובות של כלל סין. אז ההגיון הכלכלי התחיל להכנס לפעולה: גיבורתי ורבותי, השוק לכתובות IP מתחיל להתפתח.
2. לפי הערכות מעודכנות, כלכלת סין הולכת לעקוף את את הכלכלה האמריקאית וליהפך לגדולה בעולם כבר בעוד ארבע שנים.
3. ואם אלה לא הספיקו, עוד משהו שיגרום לכם להרגיש זקנים.
4. עוד מסימני ההתפתחות המהירה שהחברה האמריקאית עודרת בנושא נישואים חד מיניים: סדרה של סקרים לאחרונה (למשל כאן) הראתה שציון הדרך המשמעותי נשבר, וכעת יותר אמריקאים תומכים בנישאוים חד מיניים ממתנגדים; אבל מה שיותר מרשים הוא שהתנגדות לנישואים כאלה הפוכת לפחות ופחות נעימה ומקובלת: וכך, אחרי שמשרד המספטים בהנחית אובמה החליט שהוא לא מוכן להגן על החוק הפדרלי שאוסר נישואים חד מיניים בבתי המשפט, בית הנבחרים שכר משרד עו"ד וושינגטוני גדול - קינג וספלנדינג - להגן על החוק. אלא שלאחר כמה שבועות המשרד ויתר על התיק, אחרי שלקוחות אחרים שלו - בעיקר כנראה קוקה-קולה - איימו עליו שהם יעזבו אותו אם הוא יגן על החוק בגלל יחסי הציבור הגרועים שזה יעשה להם. המשרד ויתר על התיק, והתובע הכללי הרפובליקאי של וריג'יניה בתגובה פנה למשרד והכריז שמדינת וירג'יניה מפטרת אותו מכל תיקיה. אלא שלמשרד זה לא מזיז - הלקוחות האחרים יותר חשובים. ובאמריקה, בה הכסף מדבר יותר מכל - אין הוכחה טובה מכך לגבי הכיוון שאליו הנושא הולך.
5. מה שטראמפ לא העריך כשהוא התחיל להעלות קונספירציות על אובמה הוא שפוליטיקה היא רחוב דו-סטרי, וגם עליו יכולים להתחיל למצוא פרטים מביכים. למשל, שהוא התחמק משירות בויאטנם.
6. מוקדש במיוחד לניצן, שהדירוג השבועי במוסף הארץ של כל מה שטוב ורע בעולם מדהים אותה ביומרתו כל פעם מחדש: מתברר שהארץ בכלל לא המציאו את זה.
7. צריך קצת רקע בכלכלה על מי אלה קיינס והאייק אבל בקיצור נמרץ, קיינס הוא אבי התיאוריה הכלכלית שמאלית של ימנו (בזמן מיתון צריך להוריד את הריבית ולהזרים כסף לכלכלה כדי לעודד את הצריכה) בעוד שהאייק הוא מאבות המתנגדים (בטענה שהורדת הריבית רק תגרום להשקעת כסף נוסף בתחומים  שממילא אין להם כרגע ביקוש, ותגרום רק למשבר רחב יותר), וזה כבר מספיק כדי להנות מזה (מוקדש, כמובן, לאלנה קגן. זה חלק ב', חלק א' הוא כאן).
8. ואם כבר אנחנו בענייני כלכלה, אריאל רובינשטיין - כלכלן והמועמד הישראלי הקרוב ביותר כרגע כנראה לפרס נובל (ומי שאולי יגאל את אונ' תל אביב ממצבה כיום, בו לעברית לוייצמן ולטכניון יש נובל ולה לא) - גם כותב מדי פעם בענייני ציבור (למרות שללא כל התיימרות לידע על בסיס מחקריו הכלכליים); המאמר הזה למשל הוא מהמוצלחים.
9. בעולם התוכנה (אני מניח שגם בעולמות אחרים) אחד האמצעיים השיווקיים של חברות להראות בטחון במוצרים שהם מוכרות הוא להראות שהן עצמן משתמשות במוצריהן: VMWare מחזיקה את שרתיה על מכונות וירטואליות של  VMWare, צ'קפוינט מאבטחת את עצמה עם צ'קפוינט, וכו' (אחד מהבדיחות הגדולות על מייקרוסופט היא הטענה שהם מעולם לא הצליחו להעביר את הדואר שלהם לשרת exchange). אז מה חילופי המכתבים הללו אומרים על ישראל היום?
10. לינקקתי בזמנו לקליפ המשעשע על איך היתה נראית יציאת מצרים בזמננו. אני חייב להוריד את הכובע לדן אלהרר - או למי שכתב את הפוסט הזה ודן קישר אליו - שבדשק מה באמת כתוב שם בהחירוגליפית...

יום שבת, 23 באפריל 2011

כל אילין זנין יהודאין

(אזהרת נתן זהבי: זה פוסט שיעסוק בישראל, אבל אני מקוה שלא יהיה נדוש)

אם עוקבים קצת אחרי הפוליטיקה האמריקאית ומשווים לזו הישראלית, עולות שאלות רבות אבל בין השאר עולה תהיה איך אין בישראל שום קריאה להורדת מסים. בארה"ב, מסים הפכו לקללה אמיתית ואף פוליטיקאי לא יעז לרמוז על העלאת מסים; אבל לא צריך להקצין עד לשם, עדיין אין כמעט שום גורם ציבורי כלשהו שקורא להורדת מסים. לא הייתי מצפה שכולם יסכימו לכך, אבל הייתי מצפה שלפחות מישהו יעלה את האפשרות (פרט לנתניהו, אבל נגיע אליו מיד), במיוחד שנטל המס בישראל יכול להגיע לרמות לא נמוכות בכלל.
חשבתי על זה לא מעט עד שמאמר מאיר עיניים בדה מרקר נתן קצת נתונים שמסבירים בבירור את התמונה: הסיבה שלא קוראים להורדה במס הכנסה היא שפשוט יחסית לעולם מעט מאוד מהציבוןר משלם בכלל מס הכנסה. לא פחות מ50% מהשכירים מסשכרים פחות מהסף המינימלי לתשלום מס. זה נשמע כמו פתיחה לטיעון מאוד ימני כלכלית, אבל למעשה זו פתיחה לטיעון מאוד שמאלי כלכלית: הסיבה לכך שיחסית מעט משלמים מס הכנסה היא לא ששיעור הסף לתשלום בישראל חריג בגובהו; הסיבה היא שמבנה השכר בישראל מוטה בצורה קיצונית כך שכמות גדולה מאוד מהמשק משתכרת משכורות נמוכות, בעוד כמות מועטה מאוד משתכרת משכורות גבוהות בצורה קיצונית. אם תרצו, עוד נתון המדגים זאת: כדי להגיע לעשירון העליון בישראל צריך להשתכר לא יותר מ18,000 ש"ח.
ואם כל כך מעט יחסית מהציבור משלם מס הכנסה, מאיפה ההכנסות ממסים? או, ששני מאמרים (כאן וכאן) משלימים את התמונה: ישראל היא שיאנית שלילית בתשלום מסים ישירים - רק בארבע מדינות משלמים פחות מסים ישירים מבישראל, ואפילו בארה"ב הקפיטליסטית משלמים יותר; אבל ישראל גם שיאנית במסים עקיפים - מס קניה ומע"מ - מסים שמוטלים על הצריכה ובהתאם הם מאוד רגרסיביים. ובאמת, העלאות מע"מ או מס על הדלק זוכות לביקורת ציבורית רבה, כי באמת כל הציבור משלם אותם.
ושיא השיאים הוא מס החברות: בישראל מס החברות הוא מהנמוכים בעולם, ובאופן מדהים למרות הצמיחה המרשימה בשנים האחרונות למעשה שיעור הכסף המוחלט שנגבה ממס החברות ירד. ונתניהו עוד רוצה להורידו עוד יותר.
ולמה המאמרים האלה יפים בעיני? כי אני ממש מתעב דיונים כלכליים פופוליסטיים - ביקורת על שכר הבכירים שלא מסתמכת על שום דבר, או קריאה ש"העשירים ישלמו יותר" שמסתתרת מאחוריה סתם קנאה באנשים שהצליחו. אבל כשמתסכלים על הנתונים, אפשר לגבות במספרים את התחושה שמשהו לא תקין במבנה המשק - לא סתם כי מעצבן שמנכ"ל בנק הפועלים משתכר הרבה, אלא כי כנראה משהו לא תקין במבנה השכר אם 50% מכוח העבודה נמצא מתחת לסף המס; ואפשר לראות איפה נתניהו תומך בעשירים לא רק בגלל שאם הוא ישן על חשבונם במלונות על סך למעלה מ10,000 ש"ח ללילה אז בטח הוא תומך בהם איכשהו אלא כי אפשר לראות בבירור איפה: אין כל סיבה להוריד את מס החברות אם לא כדי להקל על אילי המשק.
באמת אין? והרי, יטען הטיעון הימני-כלכלית הקלאסי, ישראל צריכה להתחרות במשק הגלובלי, ולשם כך היא צריכה מסוי אטרקטיבי. אלא שנתון קטן בשולי המאמר השני בדה-מרקר נותן את כל התמונה: מתוך חמשת הענפים במהווים את מירב ההכנסות ממס חברות, רק אחד - התעשיה - מופנה ברובו לייצוא. חמשת האחרים הם בפיננסים, בנקים, מסחר ותקשורת - כולם ענפים שמרויחים מהשוק המקומי והשוק המקומי בהם סובל ממונופול או מהעדר תחרות ממשית. ואם תסתכלו היטב, רוב "הטייקונים", המככבים בעיתוני הרכילות הכלכלית ומתחככים עם פוליטקאים - רוב עושרם בא מהענפים הללו, שהכנסותיהם מהשוק המקומי, יש בהם תחרות מועטה או לא קיימת, או תחומים שעושרם בא ישירות מהמדינה: תשובה (דלק, יבוא רכב, חיפושי גז, הוט); דנקנר (כלל, שופרסל, סלקום,  מפעלי נייר חדרה, נשר, נטויז'ן), שרי אריסון (בנק הפועלים, תעשיות מלח, שיכון ובנוי) ועוד ועוד.
ותוסיפו לכך עוד נתון מדהים: בחלקים ניכרים מהחברות הללו, הטייקון בכלל לא קנה את רוב החברה. אלו הן פירמידות השליטה המפורסמות (הנה דוגמה אחת) ובהן בעצם את רוב המניות מחזיק הציבור, אבל מכיוון שבעל מניות פרטי מחזיק כמות מספקת של מניות כדי למנות דירקטורים מטעמו, בעוד שהדירקטורים מטעם הציבור בדרך כלל חסרי שניים - הוא מחזיק בשליטה אפקטיבית, למרות שלמעשה הוא בכלל לא מחזיק ברוב החברה.
בקיצור, כולם עשו את עושרם ביושר, והונם לגיטימי. ועדיין, רוב הטייקונים מרויחים מתשלומי הציבור ומחזיקים בשליטה בחברותיהם בעצם באמצעות הון הציבור. אז לא צריך לצאת לרחובות עם דגל אדום ושריפה בעיניים, אבל קצת רגולציה בישראל כנראה במקום, כי כמו שאמר ר' פנחס בן יאיר לרבי - כל אילין זנין יהודאין.

יום ראשון, 17 באפריל 2011

להתראות, גלן בק, ברוך הבא, דונלד טראמפ

אין ספק שאחד האנשים שהשפיעו על רוח הפוליטיקה האמריקאית בשנתיים האחרונות הוא גלן בק. שדרן הרדיו, אלכוהוליסט לשעבר, החל לשדר תוכנית יומית בפוקס ניוז למחרת השבעתו של ברק אובמה, ומיומו הראשון תקף באופן בלתי-פוסק את אובמה ואת הדמוקרטים והליברלים בכלל. מה לא אמר עליו? שהוא סוציאליסט, חסר אלוהים, שונא אמריקה, בעל מחשבות "פוסט קולוניאליסטיות", וכמובן, שרעיונותיו דומים לאלה של הנאצים. למעשה, בק הרבה כל כך להשוות גורמים בשמאל האמריקאי לנאצים, שג'ון סטוארט הגיע למסקנה שהוא סובל מHitler Toret. התוכניות שלו - מסע קסום של קישורים מופרכים, חצאי אמיתות עד כדי שקרים ממש ושכתוב ההסטוריה - היו מופת של מוכנת תעמולה של איש אחד. משום מה אהבו לצטט אותו בארץ כאשר הוא תמך בנו, אבל כישראלי אחד הדברים שהכי העליבו אותי הוא שאלה הם תומכינו, ואנחנו עוד שמחים בכך.
אבל הוא היה פופולארי. מאוד מאוד פופולארי, במונחי תוכנית כבלים - בשיאה צפו בו כמעט שלושה מליון אמריקאים מדי יום. ומאביב 2009 החל בק לתרגם את הפופולאריות שלו לפעולה פוליטית: הוא רתם את הכעס שהחל להתעורר בעקבות אישור חבילת התמריצים לסדרת הפגנות שלאחר מכן הפכו להפגנות הtea party - הן הן תחילתה של התנועה הידועה. הוא הפך לספורסטאר בקרב הימין השמרני, ותוכניתו הפכה לכלי משמעותי בגיוס הימין נגד תוכניות הדמוקרטים. אחת מהקריאות הידועות באספות האימים של סנטורים דמוקרטים באוגוסט 2009, שבהם התרעם האלקטורט (או לפחות זה הימני) כנגד נציגיו וחוק הבריאות שהם עומדים להעביר, היה "Listen to Glen Beck!". שיאה של התופעה היה במצעד הגדול שארגן בוושינגטון באוקטובר 2010, the rally to restore honor.
אבל שם גם מתחילה הדעיכה. במצעד הופיעו כ100,000 איש, פחות אנשים מהמצופה. ובחודשים האחרונים התיאוריות של בק בתוכניות שלו הפכו להזויות יותר ויותר, במקביל לירידה דרמטית ברייטינג (ירידה של למעלה משליש). הנפילה הגדולה החלה לאחר המהפכות בעולם הערבי - תיאוריות הקונספירציה שלו הלכו ותפחו, עד כדי טענה שניפלת מובראק היא מזימה של קומוניסטים בינ"ל בשיתוף האחים המוסלמים, עם רמיזה לקונספירציה יהודית בראשות ג'ורג' סורוס; הזהרת צופיו לא להשתמש בגוגל כי כלי החיפוש נמצא "במיטה עם הממשלה"; ותיאור שלל המהפכות בעולם כסדרה של שנויים דרמטיים עם רמיזות לאפוקליפסה של יוחנן (ובקרב אמריקה, לפחות חלקה הפונדמנטליסטי, רמיזות כאלה אף פעם לא חומקות מהעין). בק עדיין פופולארי אבל הרבה פחות, והוא החל להיות מביך אפילו לפוקס ניוז (מה גם שכמה פרסומים לאחרונה על הטיה פוליטית מכוונת האירו את הרשת באור לא מחמיא) אז הם חליטו להפרד כידידים.
למה זה קרה? יתכן שיש כאן מעגל קסמים צפוי: כדי להמשיך למשוך את צופיו בק היה צריך לפנות לתיאוריות קיצוניות יותר ויותר, עד שאפילו הימין החל להתקשות לקבל אותו. דיויד וויגל טוען שיש כאן יותר - שאדם כמו בק היה נחוץ בשנתיים של 2008-2010, בהם הרפולביקאים היו לחלוטין מחוץ לשלטון, כדי לעשות דמוניזציה מספקת לדמוקרטים ול"אג'נדה של אובמה" כדי לעורר את הימין, אבל משעה שהרפובליקאים זכו לרוב בבית הנבחרים זה קשה יותר, שכן קצת קשה לטעון שהעולם הולך לאבדון והממשלה היא זו שמביאה אותו לכך כאשר לפחות בחלקה הממשלה נשלטת על ידי רפובליקאים. מכל מקום, אי אפשר להפרד מבק בלי ההומאז' היפהפה של ג'ון סטוארט - כאן, כאן כאן, וכאן (אם יש לכם כתובת IP שמקורה בארה"ב אתם יכולים לצפות בפרק המלא)

אבל אם חשבתם שזה סימן שעזיבתו של בק היא סימן לכך שהאלקטורט הרפובליקאי התבגר, נכנס לבמה דונלד טראמפ. טראמפ הוא איל נדל"ן (הוא עשיר למדי, למרות שיש לו נטיה להגזים בעושרו) הידוע בין השאר בכך שהוא מקפיד לכלול את שמו בכל פרוייקט ופרוייקט שלו ומחיבתו לצפויי זהב בבנייניו, ומוכר בשנים האחרונות בעיקר בגלל תוכנית הריאליטי "המתמחה", ומשפט המחץ שלו בכל פרק הדחה: "אתה מפוטר". הוא פלרטט עם הפוליטיקה כבר שנים ארוכות, ולמעשה כבר ב2000 ניסה לרוץ לנשיאות אבל לבסוף החליט לותר. בשבועות האחרונים הוא עושה קולות משמעותיים של כניסה לפריימריז הרפובליקאים והוא עושה זאת בגדול - לפי סקרים אחרונים הוא לא פחות ממוביל. צריך לקחת בעירבון מוגבל מאוד את הסקרים הללו סקרים כלל ארציים (לא לפי מדינות) וכל כך מוקדמים - לפי סקרי אפריל 2007, בבחירות 2008 היו מתמודדים הילרי קלינטון ורודי ג'וליאני; כמו כן, לא צריך להיות מופתעים מכוח הסלבריטאות, שכן אחת הבעיות הראשונות של פוליטיקאי שרוצה לפרוץ לרמה הלאומית הוא שבכלל ידעו מי הוא (מה שקוראים בעגה האמריקאית name recognition) ולטראמפ יש שתרון גדול בכך; גם סביר להניח שכאשר יריביו של טראמפ יתחילו להצביע על הלדים בארונו - חיי המשפחה ה-איך נאמר - לא יציבים שלו, תמיכתו בעבר במועמדים דמוקרטים שונים ואפילו החטא החמור ביותר, תמיכתו בשלב מסויים בהעלאת מסים לעשירים. הסיבה שזה מדהים היא יותר מהאפיזודה עצמה, האג'נדה שהוא מוביל. טראמפ נכנס למירוץ כשהוא מדגיש דבר אחד: את קריאתו לחשיפת תעודת הלידה של ברק אובמה.
נסביר: אחת מתיאוריות הקונספירציה העקשניות בקרב הימין האמריקאי היא שברק אובמה כלל לא נולד בארה"ב, אלא בקניה, ומשום כך נשיאותו לא חוקתית (לי החוקה רשאי להיות נשיא רק מי שנולד בארה"ב). התשובה הכי בסיסית היא כמובן "הוא עבר את כל האימותים כדי לקבל דרכון ולהצביע, זה צריך להיות מספיק לכם" אבל אובמה כבר במהלך הקמפיין החליט לחתוך את העניין ופרסם אישורים ללידתו בהוואי - כולל "הודעות לידה" בשני עיתונים מהתקופה, עדויות של הרופא ותעודת לידה מקוצרת (צריך לזכור שארה"ב אין סטנדרט פדרלי לרישום לידה, כמו שאין תעודת זהות. אדם זכאי ללדת בביתו ולא לרשום את ילדו בשום מקום עד שירצה להרשם כאזרח לביטוח לאומי). אבל הקונספירציה מסרבת לדעוך - וכעת הדרישה היא שיציג תעודת לידה "בנוסחה הארוך" - דבר שספק אם רוב האמריקאים עצמם טורחים להחזיק ושהרשויות לא מוסמכות לפרסם. אובמה החליט שדי זה די והפסיק לשתף עם זה פעולה, והאמת שגם רוב הממסד הפוליטי, כולל הימין. כי בכל זאת, זה די שטויות (אם אתם רוצים הפרכה מסודרת, הנה אחת של דייויד ויגל. אגב, באופן אירוני, אם יש מישהו בבחירות 2008 שעבורו העניין הזה הוא לא פשוט הוא דווקא ג'ון מקיין שכן הוא נולד בבסיס הצי האמריקאי בפנמה - אמנם איזור בשליטה אמריקאית אבל לא בריבונות אמריקאית, והפרשנות החוקתית בנושא לא מובנת מאליה).
בקיצור, ברמה הלאומית כולם די עזבו את זה. ברמה המדינתית, למשל, לא: בית המחוקקים של אריזונה, שהיה ימני והפך ב2010 לעוד יותר ימני, וידוע למשל בחוק המהגרים שלו, העביר לאחרונה חוק שכל מי שרוצה להופיע בפתק ההצבעה לנשיאות באריזונה צריך להציג תעודת לידה בנוסח ארוך, כולל שם שני ההורים, מיקום בית החולים ושם הרופא המיילד שכן תעודת הלידה שאובמה הציג כללה רק את שם אימו ושם בית החולים. למותר לציין שאף אחד מהמועמדים הפוטנציאלים לא הציג תעודה כזו. ובעצם, ברמה הלאומית כמעט כולם עזבו את זה, ליתר דיוק כולם חוץ מטראמפ, שממשיך לפמפם את הנושא (ובאופן אירוני משהו, כשהציג לראשונה את תעודת הלידה שלוט, בבחינת "אם אני יכול למה אובמה לא יכול", הוא הציג מסמך שלא עומד בדרישות שלו עצמו. רק לאחר מקצה שיפורים העניין הסתדר). זה די מביך את הממסד הרפובליקאי (כנראה שאין דבר שהדמוקרטים יותר מייחלים לו בבחירות 2012 מאשר בהן תהיינה על תיאורית קונספירציה הזויה) אבל האלקטורט הרפובליקאי מת על זה: באותו סקר שציטטתי לעיל, לא יותר מ38% מבוחרי הפריימריז הרפובליקאים הצהירו שהם מוכנים להצביע עבור מישהו ששולל לחלוטין את קונספירציות הלידה של אובמה, בעוד שלא פחות מ23% טוענים שהם מוכנין להצביע *רק* למי שתומך בקונספירציה כזו.

יום שבת, 16 באפריל 2011

נקוי פסח

לא כתבתי זה זמן, אז קבלו את התנצלותי הקלישאתית. פסח הוא הזדמנות אפוא לנקות את כל הלינקים שהצטברו.
1. אין ספק, קשה לדבר באופן רציונלי על ישראל בחו"ל (זהירות, פוליטיקה. הקרדיט לאתר שלום עכשיו)
2. עוד סימן לתהליך נפילת האימפריה. (הקרדיט לגיל)
3. צריך להיות די קשה להתנהל בלטינית.
4. אוסף כל היציאות הדרמטיות באמצע הראיונות של "60 דקות"
5. קראתי בבלוג המצוין הזה (הקרדיט לאמא) את התמצות היפהפה של העיתונות האנגלית:
The Daily Mirror is read by people who think they run the country; The Guardian is read by people who think they ought to run the country; The Times is read by people who actually do run the country; the Daily Mail is read by the wives of the people who run the country; the Financial Times is read by people who own the country; The Morning Star is read by people who think the country ought to be run by another country; and The Daily Telegraph is read by people who think it is.
ניסיתי לתרגם לישראל אבל לא כל כך הלך לי עם קוראים, אבל עם כותבים קצת יותר טוב:
ב"ידיעות" כותבים מי שחושבים שהם מנהלים את המדינה, ב"מעריב" כותבים מי שחושבים שאם הם רק יכתבו כמו בידיעות הם ינהלו את המדינה, ב"ישראל היום" כותבים מי שמנהלים את המדינה, ב"הארץ" כותבים מי שחושבים שראוי שהם ינהלו את המדינה, ב"יום ליום" כותבים מי שחושבים שראוי שהרב עובדיה ינהל את המדינה, וב"מקור ראשון" כותבים מי שחושבים שכותבי "הארץ" מנהלים את המדינה.
6. אפשר להתוכח על הישגיו של ברק אובמה, אבל אין ספק שבתחום אחד הוא הצליח בצורה מרשימה: תדמיתה של אמריקה השתפרה פלאים; מספיק להסתכל על הגרף הזה (של סקר שנעשה בקרב מדגם של אוכלוסית העולם) כדי להבין.
7. לא ברור לי באיזה תוקף החליטו מנציחיו של מרדכי אליהו שהוא "אביהם של ישראל". לטעמי הוא מקסימום אבא של שמואל אליהו ולפי ההד הציבורי של אליהו (אסור להשכיר דירות בצפת לערבים) ג'וניור, לא היתה לו הצלחה מי יודע מה בתחום. מכל מקום, עכשיו הם גם עוברים לשלב הקומיקס לילדים, ובוחרים להבליט, מכל הנושאים, את הזלזול ברפורמים. תומר פרסיקו מסכם את זה הרבה יותר מוצלח משאני אוכל לנסח.
8. כחלק מההסכם הקולאיציוני בין השמרנים לליברל-דמוקרטים, בעוד כשלושה שבועות יתקיים בבריטניה משאל עם על החלפת שיטת הבחירות מfirst past the post לשיטת alternative vote, בדומה לנהוג באוסטרליה (הסברתי על זה בזמנו כאן  וכאן). כשיתקרב יותר משאל העם אכתוב על זה יותר אבל בינתיים הנה דעה אחת של אחד התומכים ב"קול החלופי".
9. זה ממש עצוב. ובאותו הקשר, זה ממש מצחיק. או גם עצוב בעצם (הקרדיט לעידו קינן)
10 כשהוכחה מתמיטית יכולה להסתכם בשתי שורות זה סדרך כלל סימן שהיא יפהפיה.
11. והנה הסבר יפה להתהנגויות די מטופשות שעדיין כולנו עושים.

הפוסטים הבאים יהיו על דברים חשובים באמת כמו דונלד טראמפ וגלן בק, אז השארו במתח. בינתיים נפרד ברוח פסח:
א. לכל המחמירים, תנוחו; די לאכול פחות מחצי מצה בליל סדר (בהזדמנות אכתוב על למה חוסר הבנה בסיסי של החזון איש במתמטיקה שיגע את כלל עולם היהדות).
ב. וכנראה שכך היתה נראית יציאת מצרים בעידננו.

חג שמח!

יום שבת, 9 באפריל 2011

טוב, אולי לא

ברגע האחרון הגיעו לעסקה, והשבתת הממשלה נמנעה (למעשה קצת האחרי הרגע האחרון, ההצבעות מתרחשות עכשיו, 12:30 שעון וושינגטון כך שטכנית בשעה זו הממשלה מושבתת). מה שמוכיח (בפעם השניה) מה התחזית שלי שווה. הפרטים בגדול הם שיהיו קיצוצים של 39 מיליארד דולר (יותר כאמור מההצעה הראשונית של הרפובליקאים בפברואר, אם כי פחות ממה שנציגי הtea party רצו וגם רצו עליו בקמפיין שלהם); תהיינה הצבעות בסנאט על ביטול חוק רפורמת הבריאות - מה שיכול להיות מאוד בעייתי פוליטית לסנטורים דמוקרטים ממדינות ימניות שעומדים לבחירה ב2012 כמו בן נלסוןם מנברסקה וקלייר מקסקיל ממיזורי; רוב ההסתייגויות שאינן קשורות ישירות לתקציב כמו ביטולך המימוןם לPlanned parenthoof, לNPR ולEPA לא יעברו. בגדול זה נראה כמו ניצחון אדיר לרפובליקאים, מה שמוכיח שלעולחם אין לזלזל ביכולתם של הדמוקרטים לחלץ תבוסה ממלתעות הניצחון.
(בעצם, יש לי תאוריה למה זה קרה אבל על כך גם כשאהיה פחות עייף) 

יום שישי, 8 באפריל 2011

Then shut it down

הלילה זה קורה. אם לא תהיינה התפתחויות של הרגע האחרון, הממשל האמריקאי מוריד את השאלטר.
טוב, בתקווה לא לתמיד, אבל לפי כל התחזיות הממשל הפדראלי יכנס להשבתה זמנית, shutdown. למה,אתם שואלים? אז ככה:
התקציב לממשל הפדראלי בדרך כלל מועבר באיזור נובמבר-דצמבר. השנה, הדמוקרטים לא העבירו אותו לפני הבחירות ובמושב הקצר שבין הבחירות לכינוס הקונגרס החדש העבירו הרבה דברים, אבל לא תקציב לשנת 2011, רק המשך של תקציב 2010 עד לסוף פברואר. ובאמריקה, כמו באמריקה, אין חוכמות: אם אין לממשל תקציב, הוא מושבת. ולכן צריך להעביר תקציב  לשנת 2011.
אלא שאז הגיע קונגרס חדש לוושינגטון, ובית הנבחרים עבר לידיים רפובליקאיות. הרפובליקאים, ברמה מסויימת של צדק, טענו שהבחירות מבטאות רצון של הבוחר האמריקאי לשנוי בסדרי העדיפויות ולקיצוץ בתקציב, ולכן הציעו הצעה ראשונית עם קיצוצים לא מעטים. נציגות הtea party דרשה לקצץ 100 מיליארד דולר, והמנהיגות הרפובליקאית של בית הנבחרים דרשה לקצץ כ30+ מיליארד דולר. בית הנבחרים - שהוא הראשון בתהליך החקיקה - העביר תקציב ברוח זו וג'ון ביינר אף אפשר דיון פתוח יותר מבדרך כלל, ואפשר הוספת הסתייגויות לחוק. התהליך הזה מחד אפשר לדמוקרטים להוציא קיטור, אבל במקביל נציגים מהצד הימני של המפלגה הרפובליקאית דחפו לחוק התקציב הסתייגויות שמהותן לא תקציבית אלא הן עמדות אידאלוגיות בשלל נושאים: ביטול כל מימון פדרלי לNPR, רשת השידור הציבורית, הנתפסת בימין כשמאלנית; ביטול כל מימון פדרלי לplanned parenthood, ארגון לתכנון משפחה שתומך גם בהפלות (כבר כיום המימון הפדרלי לא יכול לממן הפלות, אבל ההסתייגות מבטל כל מימון לארגון, גם לפעילויות אחרות); ביטול הסמכות של הEPA, סוכנות הפיקוח על הסביבה, לנטר ולקנוס על פליטות פחמן (שהרי בית הנבחרים לא מאמין שיש התחממות גלובלית כלל; הסתייגות סמלית המכירה בהתחממות גלובלית הובסה) וכיוצא באלה.
אלא שחוק צריך גם לעבור בסנט - הנשלט בידי הדמוקרטים, ולהחתם עלידי הנשיא. ולכן עם עמדת הפתיחה הזו באו נציגי בית הנבחרים הרפובליקאי למשא ומתן. כמובן, שהסאגה לפיה המשא ומתן נמשך עד לדקה ה90 ממש ואף לאחריה היא לא המצאה ישראלית, והמשא ומתן התמשך ולכן הקונגרס העביר שתי החלטות מעבר, מה שקרוי continuing resolution או בקיצור CR, המממנות את הממשל לתקופה קצרה של שבוע-שבועיים; הCR הראשונה לא קיצצה כלל ובשניה כבר קוצצו 10 מיליארד דולר. אלא שלמרות ששתי הCR היו כתוצאה מעסקה בין הצדדים, הCR הראשונה עברה ברוב גדול אבל לCR השניה כבר התנגדו למעלה מ50 חברי קונגרס רפובליקאים (למרות שכאמור היא נתמכה בידי ביינר עצמו) ובעצם יצרו לחץ גדול על ביינר לחתוך עוד ועוד ימינה במשא ומתן.
תוקף הCRים הוא עד להיום בערב, והמשא ומתן תקוע. יש פחות או יותר הסכמה על כמה יקוצץ - בערך 30+ מיליארד, כמו שרצתה במקור ההנהגה הרפובליקאית שבינתיים העלתה את דירשותיה בעקבות הדחיפה ימינה מהשטח, וכנראה שיכולים להגיע להסכמה פחות או יותר מאיפה: הרפובליקאים דורשים שכל הקיצוצים יבואו ממה שקרוי non-defense discretionary spending, כלומר תקציב שאיננו תקציב הבטחון ושאיננו תשלום מחויב מתוך תוכניות הרוחה הגדולות - ביטוח לאומי, מדיקייר (ביטוח רפואי לזקנים) ומדיקאייד (ביטוח רפואי לעניים). זה משאיר משהו כמו 12% מהתקציב שממנו אפשר לקצץ; הדמוקרטים לא מקבלים את ההגבלה הזו ודורשים לשים הכל על השולחן כשהמחשבה היא כזו: תקציב הבטחון יקר לרופבליקאים ופחות לדמוקרטים, ולכן הם רוצים לקצץ גם בו אם צריך לקצץ; וקיצוצים בתוכניות הרווחה צפויים להיות מאוד מאוד מאוד לא פופולריים והדמוקרטים רוצים להכריח את הרפולביקאים להשית חלק מהקיצוצים שהם דורים גם על התוכניות האלה כדי שאחר כך יוכלו ךצאת כנגדם בתשדירי בחירות מאיימים: "פלוני אלמוני הרפולביקאי רוצה לקצץ לך במדיקייר". ולמרות זאת כנראה שיכולים להגיע לפשרה מאיפה בערך יקצצו. אבל על ההסתייגויות שנוספו לחוק - מה שקרוי הpolicy riders - לא מצליחים להגיע להסכמה, ונכון לעכשיו נראה שהמשא ומתן מתפוצץ והולכים להשבתה (ספיני ההאשמות כבר משתוללים במלוא עוזם).
וכמובן, עיניהם של כולם גם פוזלות למאבקים הגדולים הבאים: ההצבעה על הגדלת תקרת החוב בסוף מאי, והצבעה על תקציב 2012; פול ראיין, חבר הקונגרס הרפובליקאי שנחשב הנציג הבכיר של הרפובליקאים לענייני תקציב, פרסם השבוע הצעת תקציב ל2012 עם הרבה דחיפת אצבעות לעיני הדמוקרטים (כמו נסיון לחנוק מימון לכל החוקים הגדולים שהעבירו במושב הקודם)  והצעות רפורמה מרחיקות לכת בתוכניות הרווחה, שבעיקרן יפריטו את מדיקייר, ביטוח הבריאות הממשלתי לזקנים מעל גיל 65, ופחות או יותר יחסלו את מדיקאייד, ביטוח הבריאות הממשלתי לעניים. צריך לתת לראיין קרדיט על אומץ, שכן אלה הצעות שצפויות להיות מאוד לא פופולאריות: מדיקאייר פופולארית בטירוף בקרב רוב קהל המצביעים ובעיקר המבוגרים מביניהם, שהם גם קהל מצביעים יותר רפובליקאי. נסיון להפריט את התוכנית עלול לעלות לרפובליקאים ביוקר אלקטורלי.
אלא איפוא תנאי הפתיחה לעימות הגדול שעומד להתחיל מחר. מה שיפה בעיני הוא שמעבר לעניין בפרטים זה באמת מצב נזיל שלא ברור כיצד הוא הסתיים.. אם נסתכל למשל על הרכבת קואליציה אצלנו או על נפילת ממשלה, החל מתוצאות הבחירות במקרה הראשון או כבר כמה חודשים מראש במקרה השני ברור לכולם פחות או יותר מה תהיה התוצאה. כאן לא; זה מצב מאוד נזיל עם הרבה משתנים ולא ברור כיצד הוא יסתיים, וזה מרתק בעיני. וכמובן, זה סיבה יפה לכל הפרשנים הפוליטים לתרום את הקטיושה שלהם לחזבאללה, שיקנה אותה בכסף שהאיראנים ירוויחו מהנפט שיתבזבז על ייצור חשמל כדי לקרר את כל השרתים שמחזיקים את הגיגיהם בנושא (פעם המטאפורה הראויה היתה לשפוך ערמות של דיו. זמנים משתנים). אז הייתי מלנקק, אבל למעשה כל פניה לכל אתר פוליטי אמריקאי (או סתם עיתון) מכיל דיון בנושא, אז אין טעם.
ועדיין, אם לתרום את שני הסנט שלי אני חושב שלרפובלקאים יש סכוי יותר טוב להפגע, מכמה סיבות: ראשית, לפי הנסיון ההסטורי - אין הרבה נסיון כזה ברמה הפדרלית, אבל ברמת המדינות היו כבר לא מעט השבתות כאלה - הציבור נוטה להאשים את בית המחוקקים על שני צדדיו, ואילו הרשות המבצעת יוצאת במצב משופר מהשבתה. שנית, כפי שמציין נייט סילבר, רוב הציבור לא ממש מתעניין כרגע בחדשות, ואם כן אז בחדשות חוץ כמו האסון ביפאן והמהפכות בעולם הערבי. אם תהיה השבתה, זה יצור גל של התעניינות בדיוק בתקופה שבה הרפובליקאים מציעים הצעות שעלולות להיות מאוד לא פופולריות. נכון, ההצעות של ראיין הן ביחס לתקציב 2012, והדיון הוא על תקציב 2011, אבל אני לא קשה לראות כיצד ציבור בוחרים שרובו לא יודע מי מנהיג בית הנבחרים יתבלבל, במיוחד אם ספינרים דמוקרטים יטרחו לבלבל אותו. ובהקשר הזה כדאי לזכור שהפרסומות הכי אפקטיביות של רפובלקיאים בבחירות 2010 היו פרסומות מאיימות שהדמוקרטים מקצצים במדיקייר כדי לתמוך ברפורמת הבריאות שלהם. הזקנים נבהלו ורצו להצביע לרפובליקאים, ברוב של 57-43.ולבסוף, וזו נקודה שעליה עזרא קליין עומד, לדמוקרטים די ברור מה הם צריכים לעשות: הן הבוחרים הדמוקרטים והן הבוחרים העצמאיים רוצים שיתפשרו. לרפובלקיאים לעומת זאת יש בעיה: הבוחרים העצמאיים רוצים שיתפשרו בעוד שהבוחרים הרפובליקאים רוצים שלא יתפשרו וילחמו עד הסוף. לכאורה, זה מתכון להפסד דמוקרטי, שכן הדמוקרטים יתפשרו יותר, אבל השבתה לאו דווקא נגמרת בהתקדמות איטית לעבר פתרון אלא לפעמים בסחף, כאשר צד אחד נתפס כאשם בעיני הציבור והציבור נסחף נגדו, וקל לראות סיטואציה שהדמוקרטים מנסים עוד ועוד להתפשר והרפובלקאים מסרבים, עד שהציבור תופס אותם כסרבנים כרוניים ולכן כאשמים ופונה נגדם, במיוחד כשהויכוח (למרות שביינר ינסה להכחיש זאת) איננו על תקציב ממש אלא על עניינים אייאולוגים שבהם עם הכל ולמרות הכל הרפובילקאים במיעוט בקרב הציבור הכללי. בהקשר הזה כדאי לזכור את האופן שבו הסתיימה ההשבתה הקודמת, בעימות בין קלינטון לגינגריץ' ב1995: בהתחלה הציבור תמך בעמדה הרפובליקאית אך משנמשך המשבר עוד ועוד, והרפובליקאים לא התפשרו, ובעקבות התבטאות אומללה של גינגריץ' לפיה קלינטון זלזל בו כאשר הושיב אותו באחורי המטוס הנשיאותי באחת הנסיעות, ההשבתה נתפסה לבסוף כתוצאה של גחמות הכבוד והאגו של גינגריץ' ופנה נגדו, והרפובליקאים יצאו ממנה בשן ועין. אני לא מעוניין להתנבא (או ליתר דיוק את התחזית שלי כבר חזיתי לפני חצי שנה) אבל זה ההתרחשות הכי סבירה בעיני. אבל כאמור, המצב נזיל, אף אחד לא יודע מה יקרה.
ומאיפה הכותרת הדרמטית אתם שואלים? אז כמובן שסדרת המופת "הבית הלבן" לא יכלה שלא לעבד את הדרמה של 95 לאחד מפרקיה המשובחים, shutdown. גם בפרק, יש דיוני תקציב ומנסים להגיע לCR, כאשר במעמד החתימה הלילי יו"ר בית הנבחרים (הרפובליקאי) מנסה לסחוט עוד ויתור מהנשיא, והנשיא מסרב. כאשר יו"ר בית הנבחרים מבהיר לו: אתה יודע שאתה עומד להשבית את כלל הממשל הפדרלי עונה הנשיא: then shut it down.  בהמשך, הציבור מאשים את הדמוקרטים בקפאון ולכן הנשיא מחליט לעשות צעד דרמטי וללכת בעצמו אל הקפיטול כדי להגיע לפשרה. מנהיג בית הנבחרים מחליט לנסות לנצל אתרגע הקנוסה הזה עד הסוף ומשאיר את הנשיא לחכות מחוץ למשרדו. חלק מיועצי הנשיא רואים בכל התרגיל פרסה אדירה אבל ג'וש ליימן רואה את ההזדמנות, והוא ממליץ חנשיא פשוט לקום ולחזור לבית הלבן. הציבור משנה את עמדתו ב180 מעלות בשל היוהרה האדירה שהפגין יו"ר בית הנבחרים, והדמוקרטים מנצחים בגדול. לא בטוח שככה זה יסתיים, אבל בטלויזיה תמיד הסוף טוב.
ורק הערה לבסוף: בחשבון אחרון קלינטון לא כל כך יצא מורווח מהשבתת 95. אמנם במאבק הפוליטי ההוא הוא ניצח, אבל באותו ינואר הוא פגש במסדרונות החשוכים של הבית הלבן המושבת מתמחה צעירה בשם מוניקה לוינסקי.

יום שלישי, 5 באפריל 2011

כל הכבוד לך, היילי ברבור

היילי ברבור הוא מושל מיסיסיפי, רפובליקאי כמובן, והוא לאחרונה סיים כהונה מוצלחת כיו"ר איגוד המושלים הרפובליקאים. הוא נחשב מועמד רציני לפריימריז של 2012 ומכיוון שכמעט אף מועמד עדיין לא הכריז רשמית, אז כל מועמד פוטנציאלי זוכה להרבה תשומת לב - ובפרט ברבור, מושל ממדינה דרומית עם רקורד טוב למדי, נתוני פתיחה יפים למועמד רפובליקאי. ובהקשר הזה, ברבור הופיע בכמה וכמה הופעות ציבוריות לאחרונה ובלי משים הצליח לתת תמצית של הבעיות המוסוריות הגדולות ביותר של המחנה השמרני האמריקאי. אבל נתחיל - כפי שתמיד חייבים להתחיל כשמדובר בארה"ב - במלחמת האזרחים.
לפני שבוע בראיון לאתר "פוליטיקו", הצהיר ברבור ש"העבדות היתה הסיבה העיקרית לפרישה [של מדינות הדרום]. מלחמת האזרחים היתה חיונית כדי לשם קץ לעבדות. סיום העבדות היה הכרחי, וחבל שהוא דרש מלחמת אזרחים אבל הוא דרש זאת". זו נשמעת הצהרה טריוייאלית ועדיין היא נחשבת כהצהרה נועזת מפי מועמד רובליקאי דרומי. למה?
ברמה הפשוטה ביותר, בסיס התמיכה העיקרי של הרפובליקאים הוא הציבור הלבן הדרומי, שחלק לא מבוטל ממנו עדיין קורא למלחמת האזרחים "המלחמה בין המדינות" במקרה הטוב או "מלחמת התוקפנות הצפונית" במקרה הפחות טוב, ולא מקבל כלל וכלל את ההכרה בכשל המוסרי של הדרום (מושל ויג'יניה הרפובליקאי למשל קבע את ינואר - הכולל את החג הלאומי לזכרו של מרטין לותר קינג -  כ"חודש הערכה לקונפדרציה").
אבל זו הסטוריה רחוקה, למה זה מכעיס כיום? כי זו הסטוריה רחוקה אבל לא עד כדי כך רחוקה, והיחסים בין הגזעים נשארו נושא טעון בחברה האמריקאית עד ימנו. ומעבר לכך, היחסים הבין-גזעיים הם בעייתיים במיוחד לתנועה השמרנית כי בעצם, (וזה טיעון שקראתי אצל מאט יגלסיאס, בלוגר דמורקטי פופולרי) התנועה השמרנית נושאת בחובה חטא קדמון והוא שעצם הורתה וייסודה היה כתגובת נגד לתנועת זכויות האזרח. שמרנית רבים רואים בקמפיין גולרווטר של 1964 את הבסיס להתחדשות התנועה השמרנית בימיו של רייגן ועד ימינו, וגולדווטר זכור לא מעט גם בכך שהוא הצביע נגד החוק לזכויות האזרח של ג'ונסון (שוידא את זכויותיהם הפוליטיות של שחורים במדינות הדרום). כמובן, הוא טען שהסיבות אינן גזענות, אלא עקרונות חוקתיים כמו זכויות המדינות, אבל אלה בדיוק היו הטענות של מדינות הקונפדרציה מאה שנה קודם לכן, וזו בדיקו הבעיה - שהם נאלצים להשתמש בטיעונים מטיעונים שונים כדי להצדיק עמדה שתוצאתה הבסיסית לא מוסרית בעליל. ולכן כל נושא היחסים בין הגזעים היה ונותר נקודה כאובה עבור רפובליקאים.
ועדיין, זה הסטוריה לא כל כך רחוקה, אבל עדיין הסטוריה. אני חושב שאמירתו של ברבור נועזת כי היא קוראת להסתכל אל מעבר לטיעון הפורמליסטי (פרישת המדינות) אל הסיבה האמיתית, ואם מסתכלים כך אז מה שעומד מאחורי העקרונות החשובים ביותר של התנועה השמרנית היום קצת מטריד. ומי אם לא ברבור יוכיח.
שני ציטוטים אחרים של ברבור מהשבוע האחרון היו על שני נושאים פופולריים ביותר בקהל הרפובליקאי: מסים והפלות..ברבור מתגאה בכך שהוא מתנגד להפלות או בטרמינולוגית הימין "בעד חיים", ובהקשר הזה התגאה ברבור ש"אמריקאים מאוחדים למען חיים" הכריזו על מדינתו מיסיסיפי כ"מדינה הבטוחה ביותר לילד שעדיין לא נולד". חבל רק שעבור ילדים שכן נולדו, מיסיסיפי לא משהו: היא המדינה עם שיעור תמותת הילדים הגבוה ביותר בארה"ב (מה שהביא את ג'ון סטוארט להמליץ למדינה לשים על לוחות הרשוי שלה את התואר "המחזיקה הגאה בפער הבריאות הגדול ביותר בין פנים לחוץ הרחם" (תרגום גרוע שלי, תראו את הקטע. באנגלית זה נשמע יותר טוב).
ביחס למסים, התגאה ברבור שהוא הצליח לאזן את תקציב מדינתו מבלי שהעלה מסים. אלא שכפי שעזרא קליין הראה, זה לא מדוייק: ברבור לא העלה מסים ישירים על הכנסה או על רכוש, אבל הוא כן העלה מסים. הוא איזן את תקציב המדינה באמצעות מסים על סיגריות ועל -בהן צדקי - בתי חולים לחולי נפש. כך שזה לא מדוייק שהרפובלקאים לא אוהבים מסים, הם לא אוהבים מסים שמושתים על העשירים, והם לא אוהבים הוצאות ממשלתיות כשאלה מופנות לעניים. הם מוכנים להלחם כאריות על קיצוצי המס של בוש (ולא להסכים לשום חלוקה אחרת שתעביר יותר מההקלה למעמדות נמוכים יותר) וכאשר הם מקצצים בהוצאות הממשלה - כמו למשל תוכנית התקציב שחבר הקונגרס ריאן, הנציג הרפובליקאי הבכיר בענייני תקציב, הציג אתמול - תוכניות לעניים (למשל מדיקאייד) חוטפות בעוד שתוכניות שמרויחים מהם גם עשירים (למשל ביטוח לאומי) לא. (מדינות הדרום, אגב, באופן מסורתי מבססות את רוב הכנסותיהן ממסי צריכה רגרסיביים: בתקופת ה"שיקום" שלאחר מלחמת האזרחים, בה שלט במדינות האלו למעשה כח כיבוש צפוני, הוטלו עליהן מסים פרוגרסיביים גבוהים, ומרגע שמדינות הדרום קיבלו חזרה את השלטון לידיהן הן הורידו דרסטית את מיסי העבודה והרכוש והעלו את מיסי הצריכה. הכל אצל קליין שם).
ולא מדובר בנושאים שוליים עבור רפובליקאים: הפלות ומסים הם אולי הנושאים החזקים ביותר עבור הקהל הרפובליקאי (עד כי שמחוקק דמוקרטי בפלורידה טען במהלך נאום שלו בבית המחוקקים שהוא הציע לאשתו לרשום את הרחם שלה כחברה בע"מ, כי אז הרפובליקאים לא יתערבו במה שקורה בו. בית המחוקקים - הנשלט בידי הרפובליקאים - נזף בו על שהוא השתמש בבטוי "רחם" במהלך דיון בבית המחוקקים. לא נגעתי, הכל מתועד).
אז למה כל זה קשור? כי כאן אנחנו חוזרים לחטא הקדמון: השמרנות החדשה, זו מבית מדרשו של רייגן, נולדה מגולדווטר ובעצם מהתנגדות לשנויי שנות ה60; כל הפרוייקט של התנועה השמרנית הוא נסיון לגלגל את הגלגל אחורה על שנות ה60 (בחלק מהמקרים בהצלחה, אבל ברובם לא). אז אי אפשר להיות היום ממש גזענים, אבל אפשר להתנגד לאפליה מתקנת, ואפשר לחתוך במדינת הרווחה עד כמה שזו קיימת בארה"ב, שהנהנים ממנה הם בעיקר שחורים. אי אפשר להחזיר את האישה למטבח אבל אפשר לנסות להגביל את השחרור המיני שהביא לשחרור האישה. אי אפשר לבטל את "החברה הגדולה" של ג'ונסון אבל אפשר לנסות לקצצה עד כמה שניתן. כמובן שאלה הכללות גורפות. ברור שאני לא חושב שהרפובליקאים כולם גזעניים או שוביניסטים. אבל בDNA של התנועה שלהם יש גם תמיכה ברעיונות שלא נעים לאף אחד להודות בפני עצמו שהוא תומך בהם, ולכן ההתפתלויות. ולכן, כשמושל רפובליקאי מזכיר את הפרדיגמה בהא הידיעה של חברה שהקדישה את כל המרץ האינטלקטאולי שלה כדי לצדיק עוולות, זה כן צעד משמעותי. אז ירדתי עליו הרבה, אבל כל הכבוד לך, היילי ברבור.