בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 27 ביוני 2011

The Times They Are a-Changin'

בשנות ה2000 לא היה אדם נערץ ו/או שנוא יותר בפוליטיקה האמריקאית מקרל רוב. רוב, יועצו הקרוב של ג'ורג' בוש, מי שניהל את הקמפיינים של בוש עוד מימיו כמושל טקסס, נחשב גאון פוליטי; למעשה עד היום בפוקס ניוז מכנים אותו "הארכיטקט" בבחינת ארכיטקט הניצחון. העוצמה של רוב לא היתה רק היכולת שלו לנצח את שתי מערכות הבחירות עבור בוש; העוצמה שלו היתה בדרך שעשה זאת, בעיקר בבחירות 2004. התזה שעימה בא רוב לבחירות הללו היתה שאמריקה בבסיסה היא מדינת מרכז-ימין, ולכן באופן בסיסי לימין יש בה רוב. ומכאן שמועמד ימני לא צריך לפזול לכיוון המרכז כדי לנצח בבחירות - כפי שעשו כל המועמדים, משני הצדדים, מאז ומעולם. מועמד ימין יכול לנצח אם יביא מספיק בוחרים מבסיס הבוחרים שלו. ואכן בוש בא לבחירות 2004 במצב לא קל - עם כלכלה לא משהו, מלחמה שמתחילה להיות לא פופולארית, עם אופוזיציה ששונאת אותו ובטוחה שהוא גנב את הבחירות עוד ב2000; ועדיין בוש לא עשה כל מאמץ לחתוך למרכז. התימות המרכזיות של הקמפיין היו הכפשות מסיביות של ג'ון קרי, הדגשות תימות בטחוניות, והדגשת נושאים משמעותיים עבור הבוחרים הימניים ביותר שיביאו אותם אל הקלפיות. והכלי המרכזי של התימה השלישית היה נישואים חד מיניים: רוב ניצל פסק דין של בית המשפט העליון של מסצ'וסטס שהכשיר נישואים חד מיניים כדי להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי והבא לכך שבלא מעט מדינות (כולל מדינות המפתח מיזורי ואוהיו) נוסף לפתק הבחירות גם משאל עם על הוספת איסור נישואים חד מיניים לחוקת המדינה. משאלי העם הללו הוציאו לקלפיות המוני מצביעים אוונגליסטיים, שבמקומות כמו אוהיו יתכן שאף הטו את הכף (וקולותיה של אוהיו היו כל מה שג'ון קרי היה צריך כדי לנצח).
נזכרתי בכך כמובן בשל החוק שעבר בסוף השבוע במדינת ניו יורק, המסדיר נישואים חד מיניים במדינה. יסוד מוסד הוא שניו יורק איננה אמריקה ככללה, וברור שהיא ליברלית הרבה יותר, אבל עם זאת זו בכל זאת מדינה עם ציבור מצביעים רפובליקאי לא קטן, והחוק, יש לזכור, עבר בבית מחוקקים רפובליקאי. מכל מקום, יותר מעצם החוק בניו יורק, העברת החוק שופכת אור על השנוי הדרמטי בעמדת הציבור האמריקאי בנושא: רק ב2009 נפל חוק זהה בניו יורק, ושישה מהסנטורים שהצביעו נגדו ב2009 הצביעו בעדו שלשום. בדעת הקהל השנוי עוד יותר דרמטי - כיום במדינת ניו-יורק תומכים בנישואים חד מיניים 58% לעומת 37% לפני שבע שנים בלבד. בניו יורק השנוי דרמטי יותר מבארה"ב בכללה, אבל גם בכלל האוכלוסיה הקו הקריטי של 50% נחצה השנה, והתהליך רק הולך ומתגבר.
לאחר 2004 קרל רוב טען שהוא הצליח ליצור מערכת פוליטית חדשה, עם רוב רפובליקאי ארוך שנים. התחזית הזחוחה הזו התבדתה כבר ב2006 כאשר הרפובליקאים איבדו את שני בתי הקונגרס ובודאי ב2008 כאשר אובמה ניצח בהפרש הגדול ביותר עבור מועמד דמוקרטי מאז 1964. אבל לדעתי מבחן ההסטוריה יהיה אכזרי אף יותר עבור רוב: 2004, שנת הישגו הגדול ביותר, תתברר כנצחון פירוס כאשר בעתיד המאוד לא רחוק, גיוס מצביעי הימין נגד נישואים חד מיניים יראה פתטי כמו עמידתו האיתנה של מושל אלבמה וואלאס ב1963 על זכותה של מדינתו לשמור על הפרדה גזעית בחינוך, וקריאתו  segregation now, segregation forever.
ועוד יותר מרתק לראות את תגובת היהודים - בפרט, האורתודוקסים - להעברת החוק. ככלל היהודים האורתודוקסים הם כח שולי שבשולי אבל בניו יורק לא כל כך; ועדיין הם לא יצאו כמעט למאבק. נכון, הOU הוציא הודעה המגנה את החוק, אך הלשון שלה מנומסת למדי, ובעיקר מרוצה מכך שהחוק לא מחייב רבנים או מוסדות דתיים לערוך נישואים חד מיניים למעוניינים בכך; השוו זאת לקצף והתרעומת שהיו מאיימים לכלות את הכנסת מספסלי המפלגות הדתיות אם מישהו היה מעלה על דעתו חוק כזה בארץ. ויותר מכך, האורתודוקסים כמעט שלא לקחו חלק במאבק הפוליטי שלפני העברת החוק, בניגוד למשל לכנסיה הקתולית שניסתה להפעיל את מירב השפעתה נגדו. ולמה? הסבר אחד ניתן על ידי אחד מכותבי הבלוג הפופולרי הרהורים (הוא לא חתם בשמו) - ההכרה שבקרב הציבור הרחב - לפחות בניו יורק - המאבק הערכי הבסיסי הוכרע, והעמדה הזו הופכת לעמדה אי אפשר הגן עליה (ברדלי, ברדלי, מי יפקח עיניך)
ומתברר שהאורתודוקסים בארה"ב גם הם משתנים. הסערה האחרונה התעוררה בעקבות כתבה בjewish week על שכיחותה ההולכת וגוברת של שמירת "חצי שבת" - half shabbos - בקרב נוער אורתודוקסי מודני ואף פחות מודרני; ובhalf Shabbos הכוונה לשמירת שבת מלאה פרט לשליחת SMSים. המחנכים האורתודוקסים נסערים, נבוכים, ומתייעצים מה לעשות, בעיקר אל מול העובדה שרבים משומרי החצי שבת לא חשים חטא בכך; הם מודעים כמובן לכך שבנורמה ההלכתית היום זה חילול שבת אבל הם לא מסמסים כמרד, ורבים מהם רואים בעצמם אורתודוקסים טובים. וכמובן, מעל כל הדון נושבת רוח התהיה והזלזול בעוצמת התמכרות לטכנולוגיה, שלא מאפשרת לנער/ה התנתק מהסלולרי שלו ולו ל24 שעות.
התגובה הראשונית שלי היתה שמדובר בעצם בזרקנות בשמירת שבת. אבל אז חשבתי קצת יותר. ראשית, איזו מין יומרנות מטופשת זו לטעון שהנוער מתמכר לSMSים - הלא זו דרך תקשורת בסיסית, שהופכת לחלק אינטגרלי מהתקשורת הבינאישית, בפרט בדורות צעירים יותר. באותה מידה ניתן לטעון שהדורות המבוגרים יותר מכורים לשיחה (ומי ששמע פעם את אחורי בית כנסת אורתודוקסי אמריקאי ממוצע - כמו גם את הספסל שלי ושל משפחתי באוהל אהרון - כנראה יסכים עם הטענה). ואם זה אכן המצב, אני יכול גם בהחלט לראות את האינסטינקט של הנערים הללו בשמירת ה"חצי שבת". נכון, הם שומרי שבת אבל ההלכה היהודית לא אימצה את התקנון הדומיניקני ולא מצטוונו לשתוק בשבת. הבעיה עם SMS היא המדיום האלקטרוני - שבהערת אגב, האיסור עליו כמו גם על כל החשמל בשבת מבוסס על אנלוגיות לא טריויאליות של סגירת מעגל חשמלי ל"בונה" - והאינסטינקט הוא שלא סביר שההלכה תטיל איסור שמשעותו כל כך בסיסית רק מכיוון שזו טכנולוגיה חדשה שעוד לא השכלנו להביות את משמעותה וגזור עליה את ההלכה בצורה הנכונה. שיחת SMS נראית לנו בוטה מכיוון שהתרגלו לראות באיסור על שימוש בחשמל את אחד המאפיינים הבולטים של שמירת שבת, אבל יש לא מעט איזורים אחרים בהם האינסטינקט של רוב היהודים הדתיים יהיה לבצע מה שמבחינה הלכתית הוא חילול שבת - כמו למשל לכבות אש בבנין שאין בו אנשים, או להציל גוי ממות. אפשר להתוכח ויכוח עובדתי, האם SMS הפך לכלי תקשורתי כל כך בסיסי; אבל אם הוא כן (ויתכן שכן) אז אני דווקא בעד שומרי החצי שבת. מצד שני, מה אני יודע, אני שומר אפס שבת.

ושתי הערות לסיום:
1. אישור החוק בניו יורק גם היה הישג אישי מרשים של מושל ניו יורק, אנדרו קואומו, שהתחייב בקמפיין הבחירות שלו להעביר חוק כגון זה. ההישג הזה גם מהווה הזדמנות להשוות בין סגנון המנהיגות של קואומו לזה של אובמה - כפי שעושה נייט סילבר - השואה שמאירה לא מעט על הסיבות לכך שנשיאותו של אובמה לא כל כך מוצלחת.
2. כאמור ביום ששי שעבר, "בן לניסטר וגו'", ועל כן גאולה לעולם: את "משחקי הכס" - הספרים והסדרה - הכיר לי רן.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה