בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 24 באוקטובר 2011

אחרי החגים


כמו שנאמר בכל מקום בנדושות, "אחרי החגים" הגיעו, ואפשר לחזור לשגרה.

1. "תמיד הורגים את היטלר בטיול הראשון". תודה אלון!
2. כשלינקקתי מחדש לפוסט על החילוניות, ראיתי שהבטחתי בזמנו פוסט נפרד על הטענה שהפמיניזם הוא האיום האידיאולוגי הגדול ביותר על האורתודוקסיה בימנו. אני לא בטוח שיש לי הרבה מה לכתוב על זה, כי אני חושב שזה די מובן אחרי שקוראים את הפוסט ההוא, אבל זה די מדהים לראות איך המציאות פשוט מאוששת את התיאוריה: מדהים לראות איך הזירה החדשה בה הכוחות הכי חשוכים באורתודוקסיה היהודית בישראל עושים שרירים היא המלחמה בנשים: החל בנסיונות ההדרה של נשים בצבא - היציאה מטקסים בהן חיילות שרות, ולאחרונה דחיקת חיילות מחוץ לטקסי הקפות שניות (הממ, בתתמונה כל החיילות הן עם כומתות מודיעין... כמה מתערבים שאלה חיילות של גרעיני מודיעין של ברוריה/עין הנצי"ב?) וכלה בנסיונות החלוקה המגדרית של אוטובוסים ושל רחובות מאה שערים (שהביאו, כצעד משנה, לאחת הטעויות הקשות של ניר ברקת, והיא פיטוריה של רחל עזריה מהקואליציה העירונית; זו הזדמנות ללנקק לעצומה, כי אני מאוד מקוה שיחזור בו; זה הצעד הראשון שמביא אותי לשקול לא להצביע לו בפעם הבאה). אני דווקא לא מצטער מהמאבקים הללו, אלא להיפך, זה דווקא מאוד משמח אותי, כי מלחמת מאסף מסוג זה של האורתודוקסיה היא כמעט תמיד סימן למלחמה אבודה וחסרת סיכוי נגד כיוון ההסטוריה (ע"ע סוציאליזם, חילוניות, ציונות). אז בתור סימן קטן של אופטימיות: את קורס הטיס הקרוב עומדת לסיים לראשונה חיילת דתיה. כבוד.
3. בפינת הfollow-up על גורלו של חבר האלקטורים (ראו פינה ראשונה כאן) סקר חדש קובע ש62% מהאמריקאים מעוניינים לבטל את חבר האלקטורים ולעבור לבחירה ישירה של הנשיא, מול 35% שתומכים בהשארתו. חבל, לדעתי חבר האלקטורים הוא אחד הפיצ'רים המגניבים בדמוקרטיה האמריקאית.
4. גם ריק פרי - להזכירכם, עד לא מזמן המועמד המוביל למועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות - מטיל ספק בכך שברק אובמה נולד בארה"ב.
5. רופרט בורנהם, שכיכב במספר עונות של "הישרדות" האמריקאית, ובעונת האול-סטארס זכה במליון דולר כחביב הקהל, עומד לרוץ למושלות אינדיאנה כמועמד המפלגה הליברטריאנית. נשמע ביזראר וחסר סכוי עד שנזכרים ש:א. בורנהם היה פופולארי בטירוף בתור מתמודד וב. עסקי הבידור הם לא פעם מקפצה לא רעה לפוליטקיה באמריקה: ג'סי ונטורה, ארנולד שוורצנגר, רונלד רייגן.
6. חוק חדש בלואיזיאנה אוסר על עסקאות במזומן.
7. ובמיסיסיפי, עומד למשאל עם תיקון לחוקה, תיקןם 26, המגדיר כ"אדם" כל עובר החל מרגע ההתעברות, באופן שהופך לא רק את כל ההפלות אלא גם שימוש בחלק לא קטן מאמצעי מניעה לרצח. כמובן, שלפי הסקרים האחרונים הוא עומד לעבור (אם כי לא ברור מה ההשלכות המשפטיות שלו לאור הפסיקה הידועה של ביהמ"ש העליון הפדרלי, בRoe v. Wade, הקובעת שאיסור מוחלט על הפלות עומד בניגוד לחוקה הפדראלית. אבל אז אנחנו נכנסים לשאלה הידועה על זכויות מדינות, ואכמ"ל) .ארגון התומך בהפלות מנסה לארגן קמפיין נגד ההצעה, ורק לאחרונה הם גייסו מספיק כסף כדי לאפשר תליית שלטי חוצות כאלה:
 8. The new republic מקדיש גליון ל"רשימות 10 ה" של 2011, ובין השאר רשימת "Top 10 overrated Washington thinkers". בראשה? ניוט גינגריץ'. מביך.
9. לראשונה, שיעור התומכים בלגליזציה של מריחואנה בארה"ב עבר את שיעור 50%.
10. זוכרים את גלוי החלקיק שעבר את מהירות האור והעמיד את כל תורת היחסות בסכנה? אז זהו, שלא.
11. בזמנו לינקקתי לסרטון הויראלי שמבשר את תחילת הקמפיין של אליזבת' וורן לסנט מנטעם מסצ'וסטס. כצפוי, הוא גם זוכה לפרודיה משל עצמו:
12. עבור ילידי העשור השני של המאה ה21, מגאזין הוא אייפד מקולקל:

חורף טוב!

יום שישי, 21 באוקטובר 2011

ארס בלוגיקה

בגדול, אני חושב שאני יכול לחלק את הפוסטים שלי לחמש קבוצות: פוליטיקה אמריקאית, פוסטים על המגזר, ענייני דיומא בישראל, ערמות לינקים, ושאר הפוסטים. הפוסטים הפחות פופולארים הם "ערמות הלינקים" - וזה נראה לי הגיוני. אבל אם משווים בין הקבוצה הראשונה לשתי הבאות אחריה - הפוסטים על נושאים ישראליים(על במגזר וסתם על פוליטיקה)  משמעותית יותר פופולאריים (כמובן, הכל יחסי; התעבורה בבלוג מכובדת, אבל יש עוד פער עד להאפינגטון פוסט), והמצב הזה מותיר אותי מעט במבוכה. מחד, די הגיוני בעיני שנושאים ישראליים יהיו יותר מעניינים לקהל הקוראים - אחרי הכל, זה בלוג בעברית וכמה אנשים בישראל כבר חולקים את הפטיש שלי לפוליטיקה  אמריקאית? מאידך, בפוסטים הישראליים לרוב יש לי תחושה שאני לא ממש מוסיף להררי המלים שמסתובבות באינטרנט עליהם (כמו בנושא גלעד שליט, ברוב המקרים הללו הנפט שנדרש כדי לייצר חשמלמספק להחזיק את הסרברים עם כל הפוסטים על הדיון אפשר לאיראן לקנות לחזבאללה איזו קטיושה או שתיים) ולרוב אני כותב בעיקר כי זה תחליף ללצעוק על מישהו את הטיעון שלי; יותר תרפיה מכל דבר אחר; ולכן אני חש צורך להתנצל כל פעם שאני מפרסם פוסט כזה (בהתחלה אפילו התחייבתי שלא יהיו כאלה; אחר כך התפשרתי והחלטתי להוסיף אזהרת נתן זהבי, ובזמן האחרון גם אזהרות אלה נעלמו). מאידך - זה כמסתבר מה שהציבור רוצה... אז כדי לספק את שני הצדדים, הבוקר גם על אמריקה וגם עם ישראל. אני אפריד בין השניים בשורת כוכבים (אמריקה או לא אמריקה?), ואתם יכולים לבחור מה מתוכם אתם רוצים לקרוא (ואם כבר, אז בדרך אגב, דווקא הפוסט האהוב עלי בנושא ישראלי לא תפס, אז הנה הזדמנות ללנקק אליו ולהחזירו מהנשיה). יצא לי אפוא פוסט ארוך, סליחה, הראל.
*********************************************************************************
במה שנראה כמו פתיחה קבועה לפוסטים אמריקאיים לאחרונה, אתמול שוב התקיים דיבייט רפובליקאי, והפעם (למרבה ההפתעה) עיקר העניין הגיע מהמועמדים עצמם ולאו דווקא מהקהל. הרמן קיין, ראש רשת הפיצריות השחור שהוא הממריא האחרון בסקרים, ספג לא מעט ביקורת כאשר כל שאר המועמדים פרקו את תוכנית המסוי שלו, ה"9-9-9" לחתיכות. זה לא כל כך קשה; גם אם קיין לא קיבל את ההשראה לתוכנית ממשחק המחשב סים-סיטי (הוא נאלץ שלשום להכחיש בקולו בפני עיתונאים שהוא קיבל את ההשראה ממשחק מחשב; זו צריכה להיות אחת התשובות הכי מביכות שמועמד נאלץ להשיב), התוכנית בעייתית ביותר בלשון המעטה - כפי שהיית מצפה מנסיון לפשט את חוקי המסוי לסאונדבייט. אז בין השאר, התברר שהתוכנית תעלה את נטל המס האפקטיבי על לא פחות מ84% מהאמריקאים - אמנם אלה 84% העניים יותר אבל אפילו עבור הרפובליקאים, אוהבי מסוי העניים, זה קצת יותר מדי; התוכנית מציגה מס קניה פדראלי, בעוד שמס קניה הוא עד היום רק מדינתי ולכן במדינות מסוימות - כמו ניו המפשייר - אין כלל מס קניה, והצגת מס כזה עבור תושביה תהיה מאוד לא פופלארית; רכיב ה"9" השלישי התברר למעשה כמע"מ, שמאוד לא פופולארי בקרב רפובליקאים (בניגוד למס קניה, שבארה"ב מחושב בנפרד מהמחיר ולכן קל להיות מודע לו, מע"מ מובלע בתוך המחיר ולכן הוא מס "נעלם" שקשה להמריד את הציבור נגדו); ובימים שבהם הרעיון הפופולארי ביותר לכסוי הגרעון בקרב הציבור האמריקאי הוא העלאת מסים על העשירים (כן! גם באמריקה! הייתם מאמינים?), הגרף הזה יהפוך את התוכנית קשה להגנה.
קיין לא כל כך הצליח להגן כראוי על תוכניתו, ובעיקר הפנה את הצופים לאתר שלו; זו לא הגנה כל כך אפקטיבית כי ההאשמות נדבקות. וכאשר הוא ניסה להגן על תוכניתו, לאחר שריק פרי תקף אותו על הוספת מס קניה, רומני הצליח לעשות ממנו קרקס, שמעט מזכיר את ברטלט וcan we have it back please שלו (פרי בתחילת הסרטון, רומני בסופו):
לא ברור אם קיין יתחיל לקרוס בסקרים כפי שפרי קרס לאחר הופעותיו הגרועות בדיבייטים (מה שאגב, מוכיח את יכולת החזוי שלי, שכן פרי קורס בדיוק לאחר שאמרתי שלא הייתי מספיד אותו כל כך מהר), אבל הוא מתחיל לסבול, וזו יכולה להיות תחילת הנפילה. החזית השניה היתה בין רומני לפרי, כאשר פרי ניסה שוב ושוב לתקוף את רומני, ולעתים הביא אותו לעצבנות ממש; מאידך, נראה שמהדיון הזה דווקא רומני יוצא כשידו על העליונה (המשפט האהוב עלי בדיבייט הוא If you want to become president of the United States, you're going to let both people speak):
נראה לי שפרי ציפה שהתקפות חריפות שלו יהיו game changer, יוציאו את רומני מאיזון ויחזירו אותו (את פרי) לתמונה, אבל מה לעשות שמירוץ לנישאות הוא ליגת העל, ורומני רץ לנשיאות כבר 6 שנים, והוא פשוט מוכן ומאומן לזה יותר. סיפור פרי בעיקר מוכיח שצריך לחשוב טוב טוב לפני שנכנסים למירוץ, כי סכויים מדהימים בתיאוריה לא תמיד מחזיקים מים כשמגיעים למשחק האמיתי.
ההימור הרווח כרגע הוא שהמפלגה הרפובליקאית לאט לאט מתרגלת לכך שעליה לבחור ברומני; אלה חדשות רעות לאובמה, כי רומני מועמד מתון (תלוי כמובן במי הקהל שהוא מנסה לקנות כרגע; רומני הצליח לשנות עמדות בקצב שובר שיאים) ומכיוון שהכלכלה על הקרשים, הסיכוי העיקרי של אובמה הוא שהרפובליקאים יעמידו מולו מועמד בלתי בחיר. מאידך, לרומני יש שק גדול של בעיות: המפלגה הרפובליקאית מאוד לא נלהבת ממנו, וחוסר ההתלהבות הרבפוליקאי היה אחד הגורמים להפסדו של מקיין ב2008; ויכולתו הוירטואוזית להחליף עמדות (ג'ון סטוארט התבדח שאפשר לדעת שהפגנות occupy wall street הן עניין רציני כשמיט רומני הביע עמדה והיפוכה ביחס אליהן) תהיה בעייתית בבחירות הכלליות; צוות הקמפיין של אובמה חזק ומשופשף, והוא לא יעשה לרומני חיים קלים.
*********************************************************************************
הרבה זמן לא התעצבנתי כמו על סדרת מאמרי "היום שאחרי" החל בארי שביט וכלה בקרני אלדד - שנזכרו להתנגד לעסקת שליט יום אחריה, ולטעון כנגד "פסיכוזת ההמונים" ו"טירוף הריאליטי" שאפף את המדינה ביחס לשליט. צריך רמה מאוד מרשימה של העדר חוט שדרה כדי להזכר לומר את הדברים הללו יום אחרי, שהרי גם אתם הייתם כאן יום לפני, ואם זה מה שאתם חושבים אז איפה אתם הייתם? ומאידך - אם תמכתם בעסקה במהלך השמחה של יום שלישי (כפי שאני תמכתי) לפחות שיהיה לכם אומץ לעמוד מאחורי עמדתכם גם כשהיא עלולה לשאת מחיר (כמה שקשה לי לומר זאת, לזכותו של ביבי יאמר שהוא עומד מאחורי החלטתו בכל הכח). ודוק: המחיר אפילו לא נישא, מאמרים אלה נכתבים רק כדי שיוכלו לומר "אמרנו לכם".
אבל גופא, יש נקודה מאוד משמעותית שאלדד את שביט מפספסים. נכון, בעסקת שליט החברה הישראלית לקחה סיכון. החמאס יצא מחוזק (צריך גם לקחת בערבון מוגבל עד כמה; ההד התקשורתי יחלוף במהרה והדרעק בעזה ישאר. ומעבר לכך - איפה ארגונו של אחמד ג'יבריל היום, שהיה אמור לצאת כל כך מחוזק מהעסקה שעל שמו?), וייתכן שחלק מהמשוחררים יחזרו לעסוק בטרור (ולא שחסרים אחרים שמנסים לעסוק בטרור היום. הסטטיסטיקה של 48% ממשוחררי ג'יבריל חזרו לעסוק בטרור היא תירוץ נוח לימין, להניח שכל הסיבה לאינתיפאדה היתה עסקת ג'יבריל, ואם לא היתה יוצאת אל הפועל הפלסטינים היו משלימים לעד ולעולמי עולמים עם היותם נתונים לשלטון אפרטהייד דה פקטו). החברה הישראלית - כמו כל חברה אחרת - לוקחת סיכונים בהרבה תחומים. כ350 איש בשנה לא היו מתים מתאונות דרכים אם היינו מפסיקים את השימוש במכוניות, ועדיין אנחנו ממשיכים לנסוע. עשרות היו ניצלים מסרטן שנגרם מעישון פסיבי, ועדיין אנחנו לא אוסרים עישון סיגריות. וכמובן, בישראל עצמה, אנחנו לוקחים סיכון בעצם ישיבתנו כאן. השאלה היא האם בעבור ערך מסויים ראוי לקחת סיכון; והשבת חייל חי היא ערך שכזה.
מה ההבדל איפוא בין חייו של גלעד שליט לחייהם של המסתכנים? ההבדל הוא בודאות. שחרור המחבלים מעלה אולי את הסיכון לטרור (אם וכמה בדיוק זה ניחוש), ואילו סירוב לעסקה היה דן את שליט למוות. צבאות רבים בעולם - ובפרט צה"ל - דורשים מחייליהם להסתכן, אבל לעולם לא שולחים אותם למשימות התאבדות. ובמובן הזה, הערך שעמד כאן הוא סולידאריות במובנה הטוב ביותר: החברה הישראלית היתה מוכנה לקחת סיכון קולקטיבי כדי להציל אחד מבניה ממות בטוח. (אגב - זה מאוד מרענן שהערך העומד מול עיננו הוא השבת חייל חי. בעבור גופות אין שום סיבה שבעולם לעשות זאת ולכן אני חושב שעסקת רגב וגולדוואסר היתה טעות)
אבל מעבר לכך, היה מוטל כאן על הכף גורם חשוב אף יותר. אחד השנויים המשמעותיים ביותר בארה"ב בעקבות מלחמת ויאטנאם היה ביטולו של גיוס החובה בארה"ב; במהלך המלחמה הופעל גיוס החובה - למעשה, כ17,000 מהרוגי המלחמה היו מגוייסי חובה - והשילוב בין גיוס החובה לבין התחושה כי לפוליטיקאים המנהלים את המלחמה לא ממש אכפת היתה הדלק העיקרי מאחורי המחאה כנגד המלחמה, מחאה שהותירה את החברה האמריקאית עם פצעים מהם לקח לה עשורים להתאושש. הפקרתו של מדחת יוסוף בקבר יוסף היתה פצע שלקח לצה"ל זמן רב להתאושש ממנו, והפקרה של שליט היתה פוגעת פגיעה אנושה בצבא העם - בעיקר בתקופה בה אחוז המתגייסים הולך ויורד. במובן זה, דווקא העובדה ששליט הוא מחד לא פייטר, אבל כן חייל קרבי - חייל פשוט שהתגייס כי צריך והלך להיות תותחן בשריון - היא שיא הצידוק לשחרורו, כי הפקרתו היתה מערערת את הבסיס של הנכונות להתגייס לצה"ל. נכון, לא צריך לשחרר בכל מחיר, אבל יש מחיר - ומחיר גבוה - שצריך לשלם בעבור צבא העם (ולכן, אגב, השואה לארה"ב או למדינות המערב האחרות לא רלוונטית. מי שרוצה להשוות אותנו לארה"ב, שילך גם לעשות ברביקיו, לשחק בייסבול או לעשות קניות במהלך יום הזכרון, כי זה הבלוי האמריקאי הרווח ביום הזכרון האמריקאי בסוף מאי, בעוד משפחות השכולות עולות לקברי יקיריהן). 1000 מול אחד נראה הרבה, אבל מאידך יש עוד 4000 אסירים פלסטיניים בבתי הכלא בישראל; אנחנו שחררנו 20% והם שחררו את קלף המיקוח היחידי שהיה להם. אז מי אמר שדווקא 1000 זה יותר מדי?
אמר לי חברי אבי בהקשר הזה, שכמו שהעובדה שאתה פרנואיד לא אומרת שלא רודפים אחריך, הטיעון שלי, גם אם הוא נכון, לא סותר את העובדה שמה שעמד מאחורי שחרור שליט היה מהלך רגשני ולא רציונאלי; הערצת שליט דומה להערצת סלבריטאי. אז ראשית, התקשורת הישראלית רגשנית ורדודה - הפתעה!! - אבל זה עדיין לא סותר את נכונות העסקה; אבל מעבר לכך אני לא קונה ב100% את הנהי של תיאוריית "פסיכוזת ההמונים" של החברה הישראלית בהקשר של שליט. נכון, היתה בו התעניינות קיצונית, עשו ממנו סמל, ואפשר ללמוד קורס בתקשורת המונים מקמפיין שליט; אבל זה לא ממש שונה - ואולי אף טוב יותר -  מפסיכוזת ההמונים האנגלית סביב חתונת הנסיך וויליאם, פסיכוזת ההמונים הצרפתית סביב הריונה של קרלה ברוני-סרקוזי, פסיכוזת ההמונים האמריקאית סביב משפט או-ג'יי סימפסון. זה טבע האדם (ואגב, אני לא קונה את זה שזה גם המצאה חדשה: בשנות ה50 כל ישראל רעשה ושאלה "איפה יוסלה שומאכר"). גם אם האוירה הציבורית שתמכה בעסקה לא נוסחה בטיעונים רציונאלים, אני חושב שהאינטואיציה שעמדה מאחוריה באה מכיוון נכון; לא כל מניפולציה רגשית היתה עובדת, והעובדה ששלל נסיונות המניפלוציה הרגשית נגד ההתנתקות ב2005 (אגב - שם דרש הימין מהחברה הישראלית להסתכן כדי להגן על בתים, לא על חיים, אבל איכשהו קרני אלדד לא ראתה בזה בעיה) עוררו אמפתיה אבל לא תפסו את הציבור עד כדי התנגדות ציבורית להתנתקות בדומה לתמיכה הציבורית בעסקת שליט (76% בעד לפי סקר ידיעות).

ובקטנה: צריך חוצפה לא קטנה מצד קרני אלדד לטעון שהימין הוא "מבוגר אחראי" כאשר הוא לא מסוגל לתת פתרון ארוך טווח לעתידה של מדינת ישראל, ולכן מוצא את עצמו שוב ושוב מיישם את פתרונות השמאל. להיות מר "לא" לא הופך אותך למבוגר אחראי, אלא הופך אותך לחסר משמעות בדיון הציבורי. אבל מאידך, זו המחברת של ספר על פינוקים, יקבים וצימרים בשטחי יש"ע - ספר שצריך מנה קיצונית של דיסוננס קוגנטיבי כדי לכתוב אותו אל מול המציאות של השליטה הישראלית ביו"ש, אז מה כבר אפשר לצפות.

יום שלישי, 18 באוקטובר 2011

מסביב לעולם בשתי דקות

מה כבר נוסיף על גלעד שליט, ונאמר כבר כל כך הרבה. האמת היא שאפילו ציני שכמוני התרגש היום (גם אם אתם מתנגדים לעסקה או תומכים בה בלב כבד, עדיין חזרתו של שליט הביתה, והתמיכה הרבה שקיבל הוא ומשפחתו מכלל הציבור, מחממים את הלב).
בקיצור, רציתי לתת זוית מעט אחרת: מה שמרשים הוא כאם מסתכלים בעיתוני העולם (חוץ מאולי אתרים ערביים, בהם לא הסתכלתי) הוא שהסיקור הוא לחלוטין מנקודת המבט הישראלית. הסיקור הוא "שליט חוזר הביתה" - שליט תמיד מוזכר בשמו והוא גיבור הסיפור (לרוב מלווה בתמונות שלו), בעוד שלאסירים הפלסטינים, אם הם בכלל מוזכרים, אין כלל שמות; ודאי וודאי שאין כל נסיון להשוות בין הצדדים (כפי שנסתה לטעון שאהירה אמין) - שזה די מפתיע אם נזכרים בסיקור הבינלאומי מתקופת האינתיפאדה למשל.
ניו יורק טיימס:
CNN:
Times of London:
גארדיאן (בשביל יפי הנפש שביננו):
למונד:
פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג:
ואפילו סין והודו:
טיימס אוף אינדיה:

צ'יינה דיילי:


יום שני, 17 באוקטובר 2011

מקבץ מגזרי

העבודה החדשה, החגים או סתם העונה הביאו לכך שאין לי פוסט ארוך לכתוב, אבל זו הזמנות לאסוף כמה עניינים שהיו חומקים להם מתחת לרדאר. והפעם אפוא מקבץ בענייני המגזר

1. תומר פרסיקו הסב את תשומת לבי לשנתון הסטטיסטי לשנת תשע"א, שפורסם לפני ראש השנה, ובעיקר לממצאיו בנושאי דת. הוא יותר התרכז בכמה אנשים הצהירו שנהיו דתיים יותר וכמה הצהירו שנהיו דתיים פחות; אבל לי תפסה את העין ההתפלגות נכון ל2011 - 8.1% חרדים, 11.7% דתיים, 38% מסורתיים ו41% חילוניים. מה שבעיקר הרשים אותי זה שאלה המספרים שאני זוכר כבר שנים; לא הצלחתי למצוא נתונים אחורה אז אם יש לכם האירו את עיני, אבל זה הזכרון שלי ואם זה המצב אז מה קרה לאיום הדמורגפי החרדי? נכון, שבגילאים צעירים אחוז החרדים גבוה יותר אבל פער הילודה קיים כבר שנים, ואחוז החרדים היה צריך לגדול. קשיא.
ואם כבר בענייני מיתוסים דמוגראפיים, תודו שהגרף הבא, המציין את אחוז החרדים, דתיים וחילונים בירושלים, יפתיע אתכם (מתוך השנתון הסטטיסטי של מכון ירושלים לחקר ישראל, 2011):
  ובכן, בניגוד למיתוס, אחוז החרדים בירושלים נשאר יציב בעשור האחרון; אחוז החילונים יורד במקצת אבל זה לטובת דתיים לאומיים. ובניגוד לסעיף הקודם, כאן דגווקא מאוד ברור לי מה קרה: פרט לרכס שוופאט, לא נבנתה אף שכונה חרדית בירושלים ב20 שנה האחרונות; אמנם חרדים נכנסו לשכונות שהיו בעבר חילוניות (רמות אשכול וחלקים מרמות) אבל במקביל לאוכלוסיה החילונית והדתית לאומית נבנו שכונות לא מעטות - מלחה, גבעת משואה, הר חומה, חלקים גדולים מפסגת זאב - וכתוצאה מחירי הדירות הגבהוים הבריחו גם - והרבה - זוגות חרדים צעירים; כמו שיש מושבת ירושלמים לשעבר במודיעין, יש כזו במודיעין עלית ובביתר עלית.
2. ולנושא לא ממש קשור, בהתחלה ממש התעצבנתי על מאמרו של ידידה מאיר בתגובה להתבטאותו של פרופ' שכטמן על החינוך החרדי (באחד הראיונות לאחר זכייתו בפרס נובל, פרופ' שכטמן אמר: "אני חושב שבמדינה מערבית-תרבותית, שבו יש חוק וסדר, אם הורה לא שולח את בנו ללמוד לימודים תקניים בבית-ספר תקני – הוא יושב בבית-סוהר"). אחרי זה קצת נרגעתי, כי בכל זאת, ידידיה מאיר הוא לא ממש אוטוריטה אינטלקטואלית ששוה להתעצבן ממנה. אבל בכל זאת כתרגיל דיבייט, יהיה חביב להתיחס קצת למאמר:
     א. מרשים איך שלא פחות מפסקה לאחר שמאיר מאשים את פרופ' שכטמן בחשיבה "רדודה ומיקרוסקופית" הוא מגיע למסקנה שמאמירתו על החינוך החרדי הוא יכול להסיק את דעותיו של פרופ' שכטמן ב"כל נושא שרק תרצו":
מהטקסט הקצר הזה אפשר הרי גם לנחש מה דעתו של החתן דנן בכל נושא שרק תרצו: ההתנתקות (מעשה נפלא, רק למה לתת להם פיצויים?!), שילוב חרדים במעגל התעסוקה (חוק וסדר: עבודה או מעצר מנהלי!) והנפת שלטים בטקס סיום של חטיבת כפיר (כיסא חשמלי!).
אם יורשה לי: איך בדיוק אפשר לנחש? אולי פרופ' שכטמן לאומן קיצוני שהתנגד להתנתקות בכל ליבו ועדיין מתנגד לחינוך החרדי? אולי הוא ליברל שמאמין בחופש המצפון, ובכללו בחופש המצפון של חיילי חטיבת כפיר? (אני כמובן מאוד אתנגד לדעותיו של פרופ' שכטמן אם אלה דעותיו, אבל זו לא הנקודה). מאוד אשמח לדעת את הייחודים והסיגופים שמאיר עשה כדי לזכות ברוח הקודש לדעת מה בדיוק חושב פרופ' שכטמן "בכל נושא שרק תרצו", לא פחות.
    ב. אם הצלחתי לברור מתוך הרטוריקה המתלהמת, יש למאיר שני טיעונים בזכות החינוך הדתי: האחד הוא, שזהו אוצר תרבותי שאי אפשר להשאיר אותו רק לחוג של אחרי הצהרים; בכך אני נוטה להסכים איתו למרות שקצת עגום בעיני שמאיר רואה לנכון לשים את יממה מזרחי ביחד עם הרב קוק והרבי מבריסק, אבל מילא. מכל מקום, יהיה נחמד אם מאיר ינקוט בכלל היוע של "'וט עצמך ואחר קשוט אחרים" וידרוש גם מהמערכת החרדית ללמד אוצרות תרבות החל בברית החדשה דרך שייקספיר וכלה באלבר קאמי. אבל הטיעון השני הוא הפנינה ממש: החינוך הדתי הוא הוא שהביא לפרסי הנובל, שכן ליהודים יש אחוז השתתפות מרשים בקרב חתני פרסי נובל; ועל כן, שואל מאיר: "לכבוד הפרופסור יש הסבר לנתון המדהים הזה? מה סוד "המוח היהודי" אם לא תרבות בת אלפי שנים של לימוד, שינון ופלפול בלתי פוסקים?"
אה, הכשל הלוגי החביב עלי: post hoc, ergo propter hoc. היהודים למדו במשך מאות שנים לימודי דת, ובמאה וחמישים השנה האחרונות יש להם אחוז השתתפות חריג בפרסי הנובל. אלה שתי עובדות, אבל אין שום דבר שמוכיח את הקשר הסיבתי שביניהן: יכול להיות שהסיבה שיהודים זכו הפרסי נובל היא הערכה כללית להשכלה, שלא קשורה דווקא להשכלה דתית; יכול להיות שהוא בא ממוטיבציה חריגה של המיעוט היהודי שרצה לנצל את האמנסיפציה ולהשתלב בחברת הרוב; יכולות להיות סיבות נוספות. אני פטריוט יהודי גדול ואין גאה ממני באחוז הגבוה של יהודי מקבלי פרס נובל, אבל אני סקפטי אם ניתן ליחס אותו לחינוך יהודי דתי אורתודוקסי בעיקר של ימנו, ולו מהסיבה שאמנם כרבע ממקבלי פרס נובל הם יהודים, אבל בכל ההסטוריה של הפרס למיטב יהודי רק יהודי אורתודוקסי אחד זכה בו (אולי שניים, אם מכלילים גם את ש"י עגנון).
ג. ולבסוף, מאיר מתרעם על האמירה על "לימודים תקניים בבית ספר תקני", אלא שזה בדיוק משמעותו של חוק חינוך חובה (הוא קורא לכך "מוסד חינוך מוכר", ולא "תקני" - אבל אילו מלים נרדפות; זה גם המצב ברבות ממדינות אירופה). הממשלה בחרה ליישם את החוק כך שהיא מכירה גם בחניוך החרדי כמוכר ואפוא כתקני, אבל פרופ' שכטמן טוען שמשיקולים קואליציוניים בלבד; מילא אני מסכים איתו, אבל כנראה גם ידידה מאיר מסכים איתו אחרת הוא לא היה כל כך נבהל מהדרישה שתלמידים ילמדו לימודים "תקניים".

3. ושני קצרצרים לא קשורים:
א. עקיבא מילר מבחין שתי אבחנות יפות בעיני על גלעד שליט
ב. לפעמים המציאות עולה על כל דמיון: הרמן קיין, מנהל רשת הפיצריות שכרגע הוא המועמד המוביל בפריימריז הרפובליקאים, משווק באופן אגרסיבי את תוכנית ה9-9-9 שלו: 9% מס הכנסה (אחיד), 9% מס קניה ו9% מס תאגידים; מעבר לכך שיש הרבה בעיות עם התוכנית הפשטנית הזו, התיאוריה הרווחת כרגע היא שההשראה לה באה מלא פחות ממשחק המחשב הננינטינזי סים סיטי, שכילה כה הרבה משעותי בתיכון. כן כן, גם בעיר הפיקטיבית של סים-סיטי יש שלושה סוגי מס, וערך הדיפולט של כל אחד מהם הוא 9%.

המשך מועדים לשמחה!

יום חמישי, 13 באוקטובר 2011

מן הגורן ומן היקב

לא, אני לא חי בבועה ולכן יודע על גלעד שליט, אבל אני גם אמביוולנטי ובעיקר אין לי מה לחדש בנושא (נראה לי שיש איזו קטיושה או שתיים שאיראן יכלה לקנות לחזבאללה רק מהכסף שקיבלה על הנפט שמכרה כדי שישרפו אותו כדי ליצור חשמל לכל השרתים שמאחסנים פוסטים וסטטוסים על גלעד שליט). אז ברשותכם, כמה דברים אחרים (והכותרת פשוט מתבקשת לסוכות)

1. בפינת "קרה החודש והעולם עדיין עומד על תילו": המרכז האסילאמי "פארק 51", המצוי במרחק שני בלוקים מגראונד זירו וכונה על ידי הימין האמריקאי ground zero mosque, נפתח החודש. האם שמתם לב?
2. קצת טירוויה לחג. הידעתם ש:
     א. מונטפליה, ורמונט, היא הבירה היחידה של מדינה מ50 המדינות שאין בה מקדונלדס
     ב. ורמונט היא גם הימדינה היחידה שאחד הסנטורים מטעמה הוא לא דמוקרט ולא רפובליקאי אלא סוציאליסט
     ג. באונ' קליפורניה בברקלי יש חניה מיוחדת לחתני פרס נובל. זה היה משעשע מספיק שהייתי חייב למצוא את התמונה באינטרנט:
4. הבטחתי קצת סטיב ג'ובס, אז הנה: לא יודע למה, יש משהו שמאוד מעורר בי רתיעה בסטיב ג'ובס ובפולחן שלו. קודם כל, מכיוון שכנראה שכאדם הוא היה די דרעק. אבל מצד שני, יכול להיות שגם גאונים מוערצים אחרים היו דרעק, אז זו לא סיבה. גם ההתנהגות העסקית של אפל אמנם היתה מכעיסה לעתים, אבל היא לא היתה רעה באופן דרמטי מאחרות. אז את הסיבה לרתיעתי צריך כנראה לשמור לפסיכולוגיה, אבל לא על זה נכתוב כעת. מה שכן, האירוניה הגדולה היא שבעצם החזרה לחיים של אפל - אחרי שכמעט נפחה את נשמתה בסוף שנות ה90, ועם חזרתו של ג'ובס לתפקיד המנכ"ל - היתה בעקבות החלטה עסקית מנוגדת כמעט לDNA של החברה: אפל תמיד האמינה ב"גן נעול" - כל מוצריה ממתמשקים אחד עם השני אבל לא עם מוצרי חברות אחרות; זה מה שגרם למקינטוש לדעוך, כאשר מיקרוסופט גנבו את הרעיון של ממשק חלונות ואפשרו אותו לעשרות תואמי הIBM הזולים, בעוד שאפל מכרו רק מחשבי מקינטוש בחבילה אחת, חומרה ותוכנה. מכל מקום, לאחר שג'ובס חזר מוצר הדגל הראשון היה האייפוד, ולמרות מה שנראה היום בדיעבד, הוא לא כל כך הצליח בהתחלה. הצלחתו הגיעה רק לאחר שאפל עשתה את הלא יאמן ואפשרה ממשק של אייפוד למחשבים ומערכות הפעלה שאינם שלה. וזה מה שאפשר לה לחזור ולהיות מה שהיא היום. נפלאות דרכי ההסטוריה. אורן צור מסביר יותר טוב.
5. מסתבר שספויילרים לא בהכרח הורסים את חווית הקריאה. כאן היתה בדיחה תפלה על ספויילרים, אבל החלטתי לחסוך זאת מכם, קוראי הנאמנים.
7. חוק הוא חוק, ולכן כאשר האסטרונאוטים של אפולו 11 חזרו מהירח, הם עברו במכס ואף מלאו את הטופס הבא, שנאס"א שחררה לעתונות לפני כמה שבועות:
9. דניס ריצ'י, ממציא שפת C, מת לפנות בוקר. ברוך דיין אמת. ברור שזו דמגוגיה לטעון שמדהים שהוא לא זוכה לאלפית מהחגיגה לה זכה ג'ובס, למרות שהוא בבירור מהענקים שעל כתפיהם ג'ובס עמד. אבל ממתי אני לא דמגוג?
10. לדעתי כבר לינקקתי לטקסט הזה, אבל אני לא בטוח שבבלוג. מכל מקום, אתם פשוט חייבים לקרוא. 
11 ולכל מי שהשתכנעו שאלי ישי הפך פתאום לוחם חברתי, קצת ניתוח מתוך המחנה מסביר את הסיבות האמיתיות להתנגדותו לדו"ח טרכטנברג; כאן וכאן (קרדיט למיכאל וללאה. אני מוכרח לציין שיחימוביץ' הצליחה לאכזב אותי די מהר בהתיחסותה לדו"ח. לא שאני חושב שהוא מצויין כל כך, ואני מסכים איתה שלא היה צריך ועדה כדי להמליץ את ההמלצות הללו ארבל האויב הגדול ביותר של הטוב הוא הטוב מאוד; מכיוון שרוב ההמלצות טובות, אין שום סיבה לא לתמוך בהן ובמקביל לדרוש שנויים יותר דרמטיים).

מועדים לשמחה!

יום שלישי, 11 באוקטובר 2011

כמה הערות על הרופאים

1. מירב ארלוזרוב כותבת הבוקר דברי טעם. בעיקר, זה כבר לא כל כך משנה מי כאן צודק (וכנראה שהאמת איפהשהו באמצע), המצב כיום - של התפרקות כל האמון הבסיסי בין חלקי מערכת הרפואה הציבורית - הוא מצב ממנו כולנו מפסידים.
2. יש עוד שני אחראים עיקריים למצב, ולא ברור לי לאן בדיוק נעלמו: ליצמן ונתניהו. למעשה, בעומדם בראש המערכת הם האחראים הראשונים לה, והעובדה שהמערכת התפרקה פשוטו כמשמעו תחת המשמרת שלהם היא כשלון ברמת מלחמת לבנון השניה. יש הרבה דברים שאפשר לומר כנגד גדעון סער אבל לזכותו יאמר שהוא הצליח להביא את מערכת החינוך - עם אחד מארגוני העובדים הגועליים במדינה - למצב של שיתוף פעולה ועובדה משותפת; העובדה שמערכת הבריאות הדרדרה למצב של מלחמת הכל בכל היא בראש ובראשונה אחריות של ראש הממשלה ושל (סגן) שר הבריאות שבחר למנות.
3. דווקא מנקודת מבט קפיטליסטית טהורה - אין צודקים מהמתמחים. הרי הצידוק העיקרי לשכר המנופח של מנכ"לי חברות למשל הוא שאם לא ישלמו להם את השכר הזה הם ילכו לעבוד במקום אחר ושירותיהם כל כך חשובים ששוה לשלם להם את השכר הזה; ובדיוק אותו הדבר אומרים המתמחים: אנחנו מעוניינים להתפטר; אם שירותנו כל כך חשובים אנא שלמו לנו את מה שאנחנו דורשים. קפיטליסט אמין אמור לתמוך בדרישה כזו בפה מלא; אם הוא דורש את המתערבות המדינה בכפיית עבודה על המתמחים, ניתן לדרוש את התערבות המדינה גם במקומות אחרים.
4. זה עדיין לא אומר שאני חושב שהצעד של המתמחים לא בעייתי  - דווקא מכיוון שאני סבור שלא הכל כשר בשוק הקפיטליסטי; זה ההיפוך הלוגי של הטיעון בסעיף הקודם. מאידך, מכיוון שנתניהו פועל רק כשיש משבר, ומכיוון שמעורבותו נדרשת כאן, אני לא בטוח שמשהו האחר היה גורם לו להתערב, מה גם שגם עכשיו הוא עדיין לא התערב.
5. לא מובן לי למה אגף השכר באוצר כל כך שמח לפרסם את דו"ח השכר במגזר הציבורי. הדו"ח בעיקר מעיד על כשלון מהדהד, על מערכת שכר לא הגיונית בכל הכיוונים, בה אין שום קשר בין איכות העבודה, נחיצות השירות, האלטרנטיבות בחוץ, או סדר העדיפויות הלאומי לבין השכר, והשכר לכל מגזר נקבע בעיקר באמצעות אמצעי הלחץ של המגזרים השונים ונסיבות קוייקטוריאליות בזמני חתימת הסכמי השכר השונים. כך יש פועלי נמל שמשתכרים 70,000 ש"ח לחודש בממוצע וכשליש מהמורים פחות משכר המינימום - שלא לדבר על עשרות אלפי עובדי הקבלן שהמדינה מעסיקה. אילן לוין הוא - לפי תוארו - ממונה על הכשלון המהדהד הזה וגם אם הוא לא אחראי לעשרות שנים של הסכמי שכר, הייתי לפחות מצפה ממנו לנימה מסויימת של אפולוגטיקה עם פרסום דו"ח מביך שכזה, תוך הסבר מה הוא עשה כדי לתקן זאת. 

יום ראשון, 9 באוקטובר 2011

סדנא דארעא חד הוא

1. קבוצת צעירים הרגישו שנמאס להם. המערכת הכלכלית פשוט עובדת נגדם - הם עובדים קשה, הלכו ללמוד, זכו במקצועות ראויים ועדיין הם לא גומרים את החודש, והאוברדראפט רק הולך ועולה. ובעוד הם ורוב המכריע של האזרחים יחד איתם כורע תחת הנטל, הם רואים כי האחוזונים העליונים רק הולכים ותעשרים, למעשה מתעשרים בפערים חסרי תקדים, לאחר סיוע מסיבי מהממשל. אז הם החליטו לעשות מעשה, לקחו אוהל והקימו מחשנה אוהלים בלב המרכז הפיננסי. עד מהרה, המחנה הלך וגדל, עד שמילא לחלוטין את הפארק בו הוא יושב; המחאה הלכה והתפשטה אף לערים אחרות. תגובת הימין על ערוצי התקשורת שלו היתה לצייר אותם כאנרכיסטים, א-פטריוטים, סמולנים; אבל כלל התקשורת שאלה אותם: מה אתם בעצם רוצים? אין לכם שום מסר קוהרנטי. אבל במידה מסויימת העדר המסר הוא סוד קסמה של המחאה הזו, שאיחדה כמויות אדירות של אזרחים במחאה על השיטה.
אני כמובן לא מדבר על דפני ליף וסתיו שפיר, אלא על הפגנות occupy wall street, שהתחילו כהפגנות צעירים מול וול סטריט בלב המרכז הפיננסי של מנהטן. בתחילה די התעלמו מהם אבל הפגנה גדולה שארגנו על גשר ברוקלין, ובמהכלה המשטרה מהכווינה את המפגינים אל הכביש בתחילת הגשר ובאמצעו עצרה מאות מהם (יותר מ700) בטענה שהם מפריעים לתנועה. המעצרים, שחלקם היו אלימים, עוררו את העניין התקשורתי וההפגנות הולכות ומתפשטות בניו יורק ובערים אחרות. זה עוד לא בעוצמה של ישראל בקיץ האחרון, אבל עדיין (אתם יכולים לראות סיכום טוב של לינקים על התופעה כאן)
2. פקיד בכיר באוצר עשה מעשה ואמר בתקשורת את מה שהם חושבים בחדרי חדרים: נציגי הציבור לא אמינים ולא מסוגלים יותר לנהל את הכלכלה. הרשות המחוקקת משותקת ופופוליסטית, ולכן, הוא קרא בפה מלא להעביר כמה שיותר מההכרעות הכלכליות לגופים ממונים וחיצונים. שוב, לא מדובר בבכיר באוצר הישראלי, אלא בפיטר אסוראג, לשעבר ראש הOMB, אגף התקציבים של הבית הלבן, מתחילת ממשל אובמה, שתסכולו הרב מהשיתוק המוחלט של המערכת הפוליטית האמריקאית (בעיקר הסנט) הביא אותו לקרוא, במאמר בnew republic, להוצאת כמה שיותר החלטות כלכליות לגופים ממונים. ולמעשה זה מה שקורה: הגוף המשמעותי ביותר במדיניות כלכלית ככיום הוא הפדרל רזרב, שנכנס לתחומי פעילות שהם לא באמת בסמכותו המקורית. צייטגייסט מס' 2.
3. במהלך שעורייתי, ודי מתחת לרדאר, הממשלה עומדת למכור נכסי תרבות והסטוריה, שהם בעלי מורשת גם לאומית וגם עולמית, לגורמים פרטיים. אה, לא מדובר על שערוריית חוק הגנים הלאומיים, שהיא שערוריה כשלעצמה, אלא על צעדי החירום של ממשלת איטליה לגיוס כספים, שכוללים מכירת נכסים הסטוריים כמו ארמונות בונציה וברומא במכירה פומבית. אם חיפשתם פלאצו ונציאני - זה הזמן!
4. מצב של העדר מנהיגות ואלקטורט מאוכזב ועצבני שמחפש נואשות אלטרנטיבה הביא לעלייה ונפילה מטאורית של מועמדים - אחד אחד הם עלו לבמה הציבורית, טיפסו במהירות הבזק לראש הסקרים, וכאשר החלה מעט ביקורת ציבורית עליהם התפגלו הפגמים, והם החלו לצלול הסקרים לטובת המועמד הבא. אני לא מדבר על ליפקין שחק, מרדכי וברק של סוף שנות ה90 כמובן אלא על הפריימריז הרפובליקאים בימנו - טראמפ, בקמן, פרי כולם עלו ונפלו, וכעת הכוכב החדש של הקול השמרני הוא הרמן קיין. (צ'ארלס פרנקלין מנסה לנתח למה זה קורה)
5. ומיהו הרמן קיין, תשאלו? זהו מסעדן שחור מג'ורג'יה, שמרן בטירוף, שעומד בראש רשת הפיצריות "Bug father pizza". הוא מעולם לא החזיק במשרה ציבורית, ופעם אחת רץ למשרה כזו - למושב בבית הנבחרים (ואז הפסיד). התוכנית הכלכלית שלו כוללת את מחיקת כל חוק המס האמריקאי והחלפתו בשיעור מס אחיד שהוא מכנה 9-9-9: 9% מס הכנסה (אחיד), 9% מס רכוש ו9% מס קניה, ואל תבלבלו אותו עם עובדות כמו העובדה שתוכנית כזו מכסה פחות מחצי מהתקציב הפדרלי. למעשה, קיין לא כל כך מאמין בעובדות: כאשר שאלו אותו בראיו לאחרונה מה הוא חושב על occupy wall street הוא ענה כך:
כפי שאתם יכולים להניח, "I don't have facts to back this up" הפך ללהיט בטוויטר; הטוב ביותר בעיני הוא זה:
IDon'tHaveFactsToBackThisUp but I think  went to live with  and will come back to bring the .
וכמובן, יש גם כבר רינגטון. חבל שעדיין לא עשו רינגטון מראיון האימים של אנסטסיה מיכאלי בשי ודרור. סדנא דארעא חד הוא.

את פוסט האשכבה לסטיב ג'ובס אני אכתוב בהזדמנות אחרת (לא ממש התחברתי לפולחן האישיות סביבו, למרות שאין ספק שהוא היה מוכשר ברמות קיצוניות). אני כן יכול עם זאת לתרום את סיכום הפוסט הזה לזכרו, ולסכם בפסוק אחד ממגילת קהלת שנקרא השבת (הי, פרשת הבר מצוה שלי!). "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". 

חג שמח!

יום שני, 3 באוקטובר 2011

הצעה צנועה

יש לי הצעה לכל מזלזלי המחאה, מקובי אריאלי ועד קלמן ליבסקינד: עכשיו התפנו לכם כמה עשרות שקלים, אותם 15% שתחסכו על מחירי מוצרי החלב בקניות החגים השנה. ואתם הרי כולכם דתיים (אתם ואני יודעים שכן, וגם יש לנו השערה למה זה המצב), אז "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה" בדיוק נופל לכם טוב בימים אלה. אז אולי תתרמו אותם לארגון צדקה לבחירתה של דפני ליף, הולך?

(לא, אני לא באמת חושב שאם כל השגיה של מחאת הקיץ הם בהורדת מחירי מוצרי החלב אז היא הצלחה. אבל, ראשית, לדעתי היא הצלחה גם אם לא תביא לשום שנוי מיידי, כך שיעור הצניעות הקטן של תנובה הוא רק בונוס. ושנית, זה עדיין שנוי מרשים במשק הישראלי)

יש עוד פוסט יותר רציני בדרך, אבל לא יכולתי להתאפק מקצת פרובוקציה.

יום שבת, 1 באוקטובר 2011

סופשבוע ארוך, שנה חדשה

סופשבוע ארוך, שנה חדשה - אז יש שלל סיפורים לספר ולינקים ללנקק.

1. לאחר ההופעות הגרועות בדיבייטים, ריק פרי מדרדר בסקרים (לראשונה מאז שנכנס למירוץ, מיט רומני שוב עוקף אותו). קצת לא יפה לצחוק עליו במצב זה, אבל ממתי זה מנע ממני לעשות זאת בכל זאת, ועוד בעשרת ימי תשובה? (ואם צריך צידוק, אז אתם יודעים, חום, מטבח, כל הסיפור)
אז ללא הקדמות מיותרות, קבלו למשל את דיבוב השפתיים הפיקטיבי הזה לפרסומת שבה התחיל את הקמפיין שלו:
2. ואם כבר אנחנו בענייני ריק פרי, לכל קוראי החילונים שהיו בחתונות דתיות ולא הבינו איך רוקדים ריקודי מעגלים דוסיים: זה לא כל כך קשה. אפילו ריק פרי יכול:
3. סיבה א' להיות אופטימי לקראת השנה החדשה: שיח' אל-אזהר הוציא פתווה חריגה במתינותה הקוראת לסובלנות בין הדתות, ומציינת שהיחסים בין מוסלמים לנוצרים ויהודים צריכים להיות מבוססים על "הכרה הדדית". קצת סיבות לאופטימיות לקראת השנה החדשה.
4. סיבה ב': שנה טובה מאיראן
5.. טוויסט חדש בויכוח על חבר האלקטורים (לרקע, ראו כאן) מתרחש בפנסילבניה: פנסילבניה היא מדינה מתנדנדת  שבארבע מערכות הבחירות האחרונות הצביעה לדמוקרטים, אבל מאז 2010 נשלטת ביד רמה ברמה המדינתית בידי רפובליקאים - הן המושל והן שני בתי המחוקקים. כעת, עלתה יוזמה חדשה בבית המחוקקים של פנסילבניה, לשנות את השיטה שבה המדינה תקצה את האלקטורים שלה: במקום ":המנצח לוקח הכל", השיטה שבה מוקצים האלקטורים עד היום בפנסילבניה ובשאר 47 מדינות (פרט לנברסקה ומיין), לפי ההצעה החדשה 18 מ20 האלקטורים של פנסליבניה יחלוקו כל אחד למחוז קונגרסיאלי, והאלקטור ינתן למועמד שניצח במחוז, ושני האלקטורים הנוספים, שניתנים לפנסילבניה כנגד מושבי הסנט שלה, יוענקו למועמד שקיבל את מירב הקולות בכל המדינה.זו השיטה שתקפה בנברסקה ובמיין. התוכנית הזו נועדה כמובן לפגוע בדמוקרטים, שבשיטה הקיימת קיבלו בכל מערכות הבחירות האחרונות את כל האלקטורים של פנסילבניה, ולפי הש/יטה החדשה יקבלו פחות מחצי. והדמוקרטים לא יכולים לעשות דבר כדי למנוע זאת. חוץ מלשכנע את הציבור שזו תוכנית גרועה - ובזה הם מצליחים: רוב של 52%-24% נגד התוכנית - בין השאר מכיוון שהיא תוריד את החשיבות ותשומת הלב שפנסליבניה מקבלת במצב הנוכחי, בהיותה מדינה מתנדנדת. נראה לאן זה מתגלגל. (בנברסקה, אגב, שב2008 השיטה הזו גרמה לכך שאלקטור אחד שמחמשת האלקטורים של המידנה הרפובליקאית הזו ילך לאובמה, שכן אובמה קיבל רוב באחד מהמחוזות הקונגרסיאליים, זה שמכיל את אומהה, הממשל הרפובליקאי מנסה לחזור לשיטת "המנצח לוקח הכל")
6. לגו יכול להפוך כל תמונה קלאסית לחמודה לאללה:
(ויש עוד כאלה כאן)
7. מה שעצוב במשבר החובות האירופי, הוא שלאנשים רבים ברור מה הדבר היחידי שיכול לעבוד: תוכנית הצלה רחבת היקף, הכוללת בניה מחדש של החובות של יוון, פורטוגל ואירלנד, משהו דומה לתוכנית הצלת הבנקים של בוש בתחילת המשבר הכלכלי ב2008; לכולם ברור שיש את היכולת הכלכלית לעשות זאת, אבל אין את היכולת הפוליטית (בכל זאת, אומר לעצמו הבוחר הגרמני, יש גבול לכמה שאני צריך לשלם בשביל היוונים). אז אפשר לסכם זאת בדיאגרמת ון הפשוטה ואכזרית הבאה:
(באדיבות פול קרוגמן)
8. ללא ספק, המגזר הכלכלי שהפוליטיקאים האמריקאים הכי אוהבים להלל הוא בעלי העסקים הקטנים. קל לדמיין בעל עסק קטן כמי שמגשים את החלום האמריקאי - מתחיל מעסק קטן ובעזרת הרבה עבודה קשה הופך למילונר - וזו גם הדרך הקלה ביותר לרפובליקאים להצדיק מדיניות שנועדה להיטיב עם העשירים, שכן לרוב עסקים קטנים נכנסים לאותה מדרגת מס כמו עשירים. ולכן מהללים שוב ושוב את העסקים הקטנים כקטר של הצמיחה הכלכלית; חבל רק שזה כנראה לא נכון: לפי מחקר חדש, צמיחה כלכלית באה לרוב מגידול בפעילות הכלכלית של חברות גדולות (מה שדי הגיוני, כי הן כבר מבוססות) ועל כל HP שהתחיל בגראז' יש אינספור מסעדות ומכבסות שלא גדלות כלל, שלא לדבר על סטארטאפים שנכשלים. אז לחיי השכירים, מחוללי הצמיחה הכלכלית!
9. אם תמיד חשבתם שזה מטומטם שנוקבים מחירים כ29.99 במקום 30, מתברר שזה עובד: מחקר חדש, שבדק נכונות של אנשים לקנות מכוניות משומשות לפי מספר המיילים שהן נסעו, הראה שיש קפיצה גדולה ומשמעותית סטטיסטית בנכונות לקנות מכונית כשהספרה השמאלית ביותר יורדת, למשל מ1000 ל999.
10. המציאות עולה על כל דמיון, גם על "להתראות לנין".
11. ליברמן מתעלל בהמנון הלאומי.
12. הDNC - הגוף העליון של המפלגה התדמוקרטית - עושה קצת צימעס מתגובות הקהל בדיבייטים הרפובליקאים האחרונים:

13. וזה סתם בשביל מצב רוח טוב לשנה החדשה (הקליפ מורכב אך ורק מחברי פייסבוק של הזמר):
שנה טובה!