בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 31 בדצמבר 2011

רשימות

נכון, זהו יומה האחרון של 2011, אך מה לנו ולתאריך המומצא של לידתו של מנהיג משיחי יהודי הזוי, אחד מיני רבים, בעיירה גלילית פרובינציאלית בסוף ימי הבית השני? אז את הסיכומים שלי אעשה בסוף השנה ה5772 לבריאת העולם. אבל הנה כל רישמות הסיכומים ששטפו את הגוגל רידר שלי בשבוע האחרון, והבחירה האחת שלי מכל אחת.
1. 76 התמונות של 2011 מהבית הלבן.  אני היתי בוחר כמובן את זו:
P050111PS-0210
(ואם אנחנו בענייני מיזוגניה, גרסת העיתון החרדי ניו יורקי יידישע צייטונג:)
2. הועדה הלאומית הדמוקרטית (גוף העל של המפלגה הדמוקרטית) קיבצה בלעג את 10 הרגעים הגדולחים של המועמדים הרפובליקאים לנשיאות:


3.Foreign Affairs אוסף את הספרים הטובים של 2011 בתחומים שונים של מדיניות חוץ. לא קראתי אף אחד עדיין, אז אני לא באמת יכול להמליץ.
4. חורים ברשת אספו את 15 השאלות הכי ביזאריות בראיון עבודה ב2011.
5. הבלוג של עזרא קליין אוסף את 20 הפוסטים הכי פופולאריים ל2011. הם באמת מעניינים כולם. מסיבות מובנות החביב עלי ביותר הוא מספר 6, העוסק בבעיות הניצבות בפני תעשיית האנרגיה הסולארית הפוטו-וולטאית.
6. וגם political wire מפרט את עשרת הפוסטים הפופולאריים ל2011. אני לא יכול להתאפק מלבחור את מספר 8, הידיעה על כך ששרה פיילין עברה ניתוח לייזר ולא זקוקה יותר למשקפיים, אבל היא עדיין מרכיבה משקפיים כי הם גורמים לה להראות חכמה יותר.
7. ושוב עזרא קליין: 11 הגראפים שתופסים בצורה הטובה ביותר את הפוליטיקה האמריקאית ל2011. רציתי לבחור בגרף מס' 4 אבל אני לא מצליח ליצא אותו כתמונה, ובכלל real clear politics מציגים גרף שתופס בצורה הרבה טובה את מצעד הליצנים למועמדות הרפובליקאית (פוסט על כך בקרוב):
(סגול - רומני; ירוק - גינגריץ'; צהוב - פול; כחול - פרי; שחור - בקמן; אדום - קיין; ורוד - הנטסמן, וחום - סנטורום, מה שמעיד על כך שלמי שעיצב את הגרף הזה יש חוש הומור אכזרי במיוחד)





8. בראד פיליפס אוסף את עשר הפאדיחות התקשורתיות הגדולים בארה"ב (יכול להיות שכבר לינקקתי לזה שבוע שעבר). בעיני, ריק פרי וה"אופס" שלו (מס' 6) לוקח ובגדול.

בעולמו הצנוע של "סדנא דארעא", אין כל כך משמעות בציון עשר הרשימות הפופולאריות ל2011, מכיוון שהרשימה זהה לרשימת עשר הרשימות הפופולאריות בכלל; הבלוג די צעיר, וכמות הקוראים קפצה משמעותית ביולי 2011 (בין אם בשל המחאה החברתית, יום ההולדת לבלוג או טיריון לניסטר) כך שרשימות 2011 כובשות את כל העשיריה. וגבוה מעל כולן,"המוסד המיוחד" המשווה בין מעמד מפעל ההתנחלויות בציונות הדתית למעמד העבדות במדינות הדרום האמריקאיות. מכיוון שזו גם מהרשימות האהובות עלי, משמח לדעת שטעמי דומה לטעמכם, חמשת קוראי הנאמנים.

הולך להיות כיף ב2012: יש אולימפיאדה; סביר שתהיינה אי אילו תובנות על חשמל סולארי, על שוק החשמל בקליפורניה, על ספרד של פרנקו, על הפקולטה למדעי הרוח באונ' ת"א; וכמובן, תתתרחש החגיגה הארבע-שנתית האולטימטיבית, בחירות אמריקאיות, על שלל משרות מהנשיאות ומטה. ומטבעו של עולם, בדרך כלל כל שנה טובה מזו שקדמה לה. אז כמו שנהוג לומר בטלויזיה האמריקאית לפני שיוצאים לפרסומות: stick around. 

יום שישי, 30 בדצמבר 2011

מיתוסים

תכננתי לכתוב פוסט "אז מה היה לנו ב2011", אבל הדיון השוצף על מעמד האישה בחברה הישראלית (אם אני שומע עוד פעם אחת את המילה "הדרה", אני קונה M16 בחנות רובים באריזנה ויוצא בroad rage) העלה מספר מיתוסים שחוקים שפשוט משוועים למישהו שינפץ אותם סוף סוף, שלא יכולתי לעמוד בפיתוי. לקחתי את הציטוטים מהראיון היומי ב"הארץ" עם ח"כ גפני ( (הראיון עוד לא עלה לאתר, אז אני לא יכול ללנקק; אם קורא פעיל מוצא אותו הוא מוזמן להוסיף לינק בתגובות), אבל הוא רק מייצג טיעונים שמוחזרו לעייפה השבוע.
א."הרי אמרו לנו תתערו בחברה, בצבא, באקדמיה, במקומות העבודה, הרי שם זה התחיל. עכשיו אנחנו אומרים שלא תופיע זמרת... הכל בלוף!".  אולי הרעה החולה הגדולה ביותר מועדת טל, יותר מהשחרור הסיטוני של החרדים משירות בצבא, הוא התפיסה כאילו שילובם של החרדים במעגל העבודה הוא אינטרס של הציבור הכללי, שבתמורה לו הוא אמור להתפשר על נורמות מסויימות וללכת לקראת החרדים. אז כדאי לזכור ששילובם של החרדים במעגל העבודה יועיל כמובן למשק ויגדיל את ההכנסות ממסים, אבל הוא קודם כל אינטרס של החרדים עצמם. התפיסה כאילו האופציה בין לצאת לשוק העבודה לבין להשאר בבית (או בישיבה) היא שקולה מבחינת החרדים ולכן בעצם היציאה לשוק העבודה יש ויתור, שהחברה הכללית צריכה לשלם עבורו בהתאמה לעובד החרדי, פשוט מופרכת, ומקורה רק במערכת במורכבת של תשלומי רווחה ותשלומים יעודיים שאפשרו מצב של חברה המבוססת על חוסר עבודה מלכתחילה; אמריקאי היה עונה לטענה הזו בפשטות: "לא רוצים לעבוד? לא צריך. רחובות ניו יורק מלאים בהומלסים, ואתם מוזמנים להצטרף". ואכן, ביקור קצר בניו יורק יראה שעל אף שטף הנשים בשלטי מנהטן, חרדים מסתדרים שם טוב מאוד.
ב. "גם מעובדות פרוזאיות של תקציבים וחוקים שאני מנסה להעביר לעודד חרדים לצאת לעבודה והממשלה מתנגדת, חוק של העדפה מתקנת כמו שיש לנשים, לערבים, לדרוזים, לאתיופים... הם אומרים שחרדים לא מקופחים" אומר גפני בציניות. ואני שואל בפשטות: למה מגיע לחרדים העדפה מתקנת?   במה הם מקופחים, איזו אפליה מבנית גרמה אפליה כנגד עובד חרדי? (ושוב: לא שעובד חרדי דרש מהחברה להתאים עצמה לצרכיו - זו לא אפליה, זה הגיון פשוט).
ג. "עכשיו מה קורה? נתניהו בשלטון, וכדי לפרק את הקואליציה הזו צריך להכות בציבור החרדי" - כלומר, בכל אשמה התקשורת, והתקשורת עושה זאת כי היא שונאת את נתניהו. אז כדאי לזכור שהגל הגדול הקודם של התעוררות חילונית משמעותית כנגד כפית נורמות חרדיות על הציבור, שיצר גל תקשורתי ארוך והביא בסוף להקמת שינוי היה דווקא בתקופת אהוד ברק (העברת המשחן בשבת, זוכרים? בהערת אגב - מיתרונות העבודה החדשה, אני יודע מהו בכלל משחן). מעבר לכך, הדיון החל ביציאת הצוערים מהטקס בבה"ד 1, שהם בכלל דתיים לאומיים, והעיסוק בהתנהגות הבוטה יותר כלפי נשים מצד חלקים בציבור החרדי - החל באוטובוסי המהדרין וכלה בבית שמש - החל רק לאחר מכן; רחל עזריה ניסתה לעורר את עניין הציבור בהפרדות באוטובוסים כבר חודשים, ותושבי בית שמש ניסו לעניין את הציבור על הקורה בעירם כבר שנים (גליון של "ארץ אחרת" עסק בכך כבר לפני למעלה משנה), ולא הצליחו ליצור עניין. מה שעורר את העניין היתה ההתחושה שנחצה קו אדום - דווקא בהתנהגות הצוערים בבה"ד 1, שבתורה החלה את העיסוק הכללי בנושא, בדומה לפרשת המשחן ב2000 שיצרה תחושה שנחצה קו אדום.
ד. "כל הזמן אומרים לנו ההחילונים הם אנשים נאורים. הם ליברלים, הם נותנים לכל אחד לחיות את חייו. הכל בלוף!". אין עיוות של המחשבה הליבלית שיותר מכעיס אותי מהתפיסה שהחברה הליברלית צריכה להיות סובלנית כלפי חברות לא ליברליות שתוכה. אז כדאי לזכור: הליברליזם מאמין בחירותו של כל אדם לחשוב ולנהוג כרצונו, אך רק כל עוד הוא לא פוגע באחרים. ברגע שמדובר במרחב הציבורי, ברור שצריך מערכת של כללים אחידים; הויכוח הוא אילו נורמות ישלטו במרחב הציבורי, ואין שום דבר ליברלי בתפיסה שעל המרחב הציבורי להיות מונהג על ידי דרישות לא ליברליות של תת קבוצה מהציבור. יציאה מטקס בעת שירת נשים, דחיקת נשים לאחורי האוטובוס, למדרכות נפרדות וכמובן אלימות כלפיהן - כל אלה פוגעים בנשים, ואין שום ליברל שיכול לדרוש מנשים לסבול פגיעה שכזו בשם אמונה של תת קבוצה. הדרישה "תנו לנו לחייות את חיינו" כמסווה לעוולות לא חדשה: היא מוכרת היטב כטיעון של הדרום האמריקאי, שדרש מהצפון, בשם הפדרליזם והליברליזם, להרשות לו לחיות את חייו, על העבדות, ולאחר מכן האפליה נגד שחורים, הכרוכה בהם; באמצע המאה ה19 זה נגמר במלחמה ממש, אבל השימוש בסובלנות כמפלטו של הנבל נמשך עמוק עד לאמצע המאה ה20, כאשר מנהיגו הלבנים הדרומיים טענו שהממשל הפדרלי רומס את זכויותיהם כשהוא אוסר עליהם להפריד אוטובוסים לנוסעים לבנים מקדימה ושחורים מאחורה. אגב, מאז חוק זכויות האזרח של 65, אפליה גם בתוך עסקים פרטיים אסורה בארה"ב, לא כל שכן במרחב הציבורי. זהו ליברליזם.
ה. "ללכת לצלם איזה פרחח עבריין מנטורי קרתא שיורק על ילדה" - אלה עשבים שוטים בשולי המחנה, הם לא מייצגים אף אחד. אז ראשית, תמיד קל ללכת לבודד את המקרה הקיצוני ולטעון שהוא לא מייצג, אבל האוטובוסים המופרדים למשל מוסדו בברכת כל המיינסטרים החרדי. אבל מעבר לכך, כפי שאנחנו יודעים הציבור החרדי יודע להוקיע ממנו את מי שהוא מתנגד לו. גם אם אכן זהו ציבור שולי שהחרדים מתנגדים לו, לא שמעתי את הרב אלישיב פוסק כנגדם, לא שמעתי את העיתונות החרדית מתלהמת כנגדם כשם שהיא מתלהמת כנגד החילונים; ומכאן, שהתנהגות הסיקריקים מקובלת על המיינסטרים החרדי יותר מאשר התנהגות החילונים. יריקה על ילדה פחות חמורה מחילול שבת. ולדעתי האישית, אין חילול ה' גדול מזה. (טקסט אחר בהארץ היום, מפי רב חרדי אנונימי, נותן אבחנה מאוד מדוייקת: "האם אנחנו הרבנים אשמים? בוודאי הרבנים אשמים, הם צריכים להראות את גודל השעה. הציבור הכללי לא יודע כמה שהם (הסיקריקים) מועטים, וכמה אין לציבור אומץ לצאת נגדם. קשה מאוד לרב ללחום נגד אנשים שרואים עצמם יותר חסודים ממנו")

ופטור בלא המגזר אי אפשר: לא רק רבנים חרדים לא שמענו, גם לא שמענו רבנים ציונים דתיים (חוץ מאולי הרב בני לאו, שהולך ומצטייר כקדיש לוז של הציונות הדתית.) שיצאו להגנת נשים (לא במקרה הקיצוני של בית שמש, זה קל. במקרים היותר מתונים: לא שמענו רב שפוסק שבזיון נשים ביציאה מטקס בעת שהן שרות אסור על פי ההלכה). עדכון: שמעתי בחדשות את הפסק הנחרץ של הרב רפי פרץ. מגיע לו יישר כח על כך.
ואם כבר המגזר, דווקא ידיעה אחרת, בכלל לא קשורה לנושא, היתה החשובה ביותר השבוע לדעתי, והיא הידיעה ש40 מהמתפרעים בחטמ"ר אפשרים הגיע באוטובוס מלא פחות מאשר ישיבת מרכז הרב. גם עליהם אמרו "אלה עשבים שוטים, הם לא מייצגים אף אחד". עשבים שוטים עשבים שוטים, אבל כנראה כאלה שמהווים חלק משמעותי מתלמידי ישיבת הדגל של הציונות הדתית.

יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

מביך

אפרופו טקס האזכרה לאסון הכרמל, סרטון הצגת נתניהו לפני נאומו בערב הצדעה לארגון הקהילות היהודיות בחבר העמים:
(הנה הלינק, אם אתם לא מצליחים לראות)

ואני אומר:
מילא, שהסרט הזה מביך ברמת החנופה שלו לביבי,
ומילא, שהוא מעלה נאום זניח למדי באו"ם, שכבר היום אף אחד לא זוכר אותו, לדרגת חשיבות הסטורית,
ומילא, שהסרטון דואג להדגיש עד כמה נתניהו מסתחבק עד כדי מתרפס עם הרבי מילובביץ' ז"ל שליט"א ועם לב "מי גנב את הפנסיה שלי" לבייב,
אבל ביבי, בחיאת: אם אתה בוחר לצטט פסוק בשיאו של נאום שבעיניך הוא נאום הסטורי, ועוד להציג את הציטוט בפני קהל שבחלקו דתי, ועוד לצטט פסוק שכל מי שאמר "אין כאלוהינו" בסוף שחרית כמה פעמים מכיר אותו בעל פה, לפחות תדאג לצטט נכון: הפסוק הוא "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום", לא "ה' יתן עוז לעמו". כל אחד מעשרות עובדי הלשכה הדתיים שלך יכול לומר לך את זה.

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

שניים עוף חמוץ מתוק בבקשה.

יש הרבה בעיות בתת מודע הקולקטיבי של החברה האמריקאית, אבל אנטישמיות איננה אחת מהן. בין אם מכיוון שהחברה האמריקאית באמת מבוססת על חופש דת וסובלנות, ובין אם מכיוון שיש הרבה קבוצות שעומדות לפננו בתור קורבן לגזענות לקסונופביה - בראש ובראשונה השחורים - אני באמת מעריך שבחברה האמריקאית אין באמת אנטישמיות.
אבל בימין הנוצרי יש אבק אנטישמיות, לא במובן של נשאה או בוז ליהודי באשר הוא יהודי, אבל כן במובן שהיהודים האמריקאים הם חיל החלוץ של הכוחות שבעיני הימין הנוצרי הורסים את אמריקה: הם ליברלים רכרוכיים מהחוף המזרחי, שרוצים לקחת לנו את הרובים ולמנוע תפילות בבת הספר הציבוריים. אז אין בעיה עם אריק קנטור או ביל קריסטל כשלעצמם, אבל אמריקה היא אומה נוצרית, כפי שמדגישים בימין הנוצרי שוב ושוב,  ועמוק מאחורי המשפט הזה עומדת המחשבה שהיהודים לא באמת אמריקאים (זה בסדר, אנחנו בחברה טובה של כל שאר הסמולנים).
מידי פעם, בלהט הויכוחים הפוליטיים, כאשר הצד המתוכח מצד שמאל הוא יהודי, האמירה: "אתה יהודי, אתה לא באמת אמריקאי" מתפלקת החוצה. לא בצורה ישירה - זה ממש לא פוליטיקלי קורקט - אבל ברמז. לדוגמה: אלנה קגן, שופטת בית המשפט העליון שמינה אובמה לפני למעלה משנה. קגן, יהודיה כמובן, נולדה והתחנכה בניו יורק, ופיתחה קרירה אקדמית מפוארת ששיאה בתפקיד דיקנית בית הספר למשפטים של הרוורד; הישג נוסף של קגן היה שבתכנון מרשים למרחוק, עם מחשבה על מנוי פוטנציאלי לבית המשפט העליון, היא נמנעה באופן מרשים מלהשאיר רמזים במאמריה או במסמכים שכתבה בדבר עמדותיה לגבי נושאים שנויים במחלוקת (כמו הפלות) כך שימנע ממנה הליך אישור מפרך בסנט. ולכן הסנטורים הרפובליקאים התקשו למצוא על מה לתוקף אותה, במהלך השימוע שלה וביאושם פנו לכיוונים שמרמזים על יהדותה, כמו למשל הביקורת שאת כל שלבי חינוכה (כולל דוקטורט) עשתה בניו יורק - יופומיזם ליהדות - ולכן לא נחשפה ל"אמריקה האמתית".
אבל הפואנטה של הפוסט היא ביחס לשלב אחר בשימוע שבו סנטור לינדסי גראהם, רפובליקאי מדרום קרוליינה, ניסה להפנות זרקור ליהדותה של קגן וזה יצא לו בוטה מדי: הוא החל לשאול בחס למעשיה ועמדתה, בעת שהיתה היועצת המשפטית של הבית הלבן, ביחס לחשוד בפעולת טרור שניסה לבצע את זממו בחג המולד ולכן כונה Chrusmass day bomber. בסוף הוא הגיע לשאול אותה "מה עשית ביום חג המולד". תגובתה הצליחה להוציא לו את כל האויר מהמפרשים:

ושלא תאמרו שלמסעדנים הסינים אין הערכה למנהג זה של יהודי ארה"ב, התמונה הבאה נקלטה בניו יורק (באדיבות חשבון הפייסבוק של נעמי קריגר):
אז תהנו מהאוכל הסיני שלכם הערב, וחנוכה שמח לכולם.

יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

חגיגה

עדכון: ג'ון ביינר וחברי בית הנבחרים הרפובליקאים התקפלו, ואישרו כלשונה את הפשרה שהתקבלה בסנאט.
-----
המפלגה הרפובילקאית היא כידוע המפלגה של המסים הנמוכים, ולכן אין מטרה נעלה בעיניה יותר מאשר להוריד מסים. ליתר דיוק, היא מאור מאור מעוניינת להוריד מסים לעשירים; לעניים - לא כל כך. וכאן אנו מגיעים לחגיגה - או שמא יש לומר פארסה - שנתגלגלת בימים האחרונים בוושינגטון, בדבר הורדת מסי המשכורת.
מסי משכורת - שזה תרגום מאוד גרוע שלי למונח payroll tax - הם מסים שמשלם כל מעביד וכל עובד על המשכורת שלו החל מהדולר הראשון, בדומה לביטוח לאומי ומס בריאות בישראל. אלה מסים על עבודה, ורק על עבודה שכירה, ולכן הם יחסית רגרסיביים (בניגוד למסי ירושה או הון) ובנוסף על כך, אלה מסים רגרסיביים בהשואה למס הכנסה מכיוון שאחוז המס אחיד, ולא עולה עם גובה המשכורת. עם זאת, גם מעסיקים מעוניינים בקיצוץ מסים אלו כי הם מעלים את עלות ההעסקה.
לקראת סוף 2010, לאחר הבחירות בהן נצחו הרפובליקאים נצחון דרמטי אבל לפני שהקונגרס החדש, ה112, התכנס, התכנס הקונגרס הישן למושב שנקרא "מושב ברוז צולע". צירוף של סיבות - החל מהפחד של חברי הקונגרס ה111 שהנה הנה באים קבוצת המשוגעים מהtea party ובקונגרס הבא אי אפשר יהיה לעשות כלום, וכלה בעובדה שהרפובליקאים ממש ממש ממש רצו להאריך את קיצוצי המסים של בוש, שעמדו לפקוע בסוף 2010, הושגו סדרת פשרות שהביאו להישגים צנועים אך לא מבוטלים לדמוקרטים, כולל ביטול מדיניות "אל תספר, לא נשאל" של הדרת (מילה פופולארית בימנו) הומוסקסואלים בצבא, אבל העיקריים מביניהם לענייננו הם הארכת הקיצוץ הזמני במסי המשכורת שנכנס לתוקף עם חבילת התמריצים ב2009, וכן הארכת תקופת דמי אבטלה (שבמשבר הנוכחי, שמתאפיין באחוז גבוה במיוחד של מובטלים עם תקופת אבטלה ארוכה). שני אלה היו ההישגים העיקריים שהדמוקרטים השיגו בתמורה להארכת קיצוצי המסים של בוש.
למה אלה הישגים לדמוקרטים? דמי האבטלה זה ברור; הארכת קיצוצי מסי המשכורת נחשבה הישג דמוקרטי כי היא צעד ממריץ לכלכלה, שזה בגדול מה שהדמוקרטים רוצים - הרפובליקאים לא כל כך מאמינים במעורבות ממשלתית כדי לעזור לכלכלה; וכי באופן כללי הרפובליקאים רוצים להוריד מסים, אבל לא לעניים.
חזרה ל2011: ההישגים האלה היו נאים אך מוגבלים לשנה אחת. וכך הגענו לקראת סוף שנת 2011, ובעוד כשבוע עומד לפקוע הקיצוץ במסי המשכורת (והארכת תקופת דמי האבטלה), ולהוריד את השכר הממוצע ב$1,000 לשנה. כמו גם לפגוע משמעותית בצמיחה בשנה הבאה לפי הערכת רוב הכלכלנים. לכן, הגיוני היה לחשוב ששתי המפלגות ירצו להאריך את הקיצוץ, והוא יעבור בלי בעיה.
אז זהו, שלא. נזכור שהרפובליקאים הם לא מפלגה של מסים נמוכים, אלא של מסים נמוכים לעשירים. בנוסף, הורדת מסי המשכורת זה משהו שאובמה רוצה, ולכן אינסטינקטיבית הרפובליקאים נגד. ולכן, הגישה הרפובלקאית היתה להיכנס למשא ומתן כדי לראות אילו הישגים הם יכולים לקבל בתמורה להארכת הקיצוץ; הם קשרו להארכה שני נושאים: קיצוצים בהוצאות הממשל, וכן כיפוף הממשל לכיוון אישור הנחת צינור נפט מקנדה למפרץ מקסיקו - צינור שהארגונים הסביבתיים, כמו גם המדינות בהן הוא הולך לעבור כמו נברסקה (המאוד רפובליקאית, אגב) מתנגדים לו. (מה שהרפובליקאים דחפו הוא לא ממש להכריח את הממשל לאשר את הצינור כי הם לא יכולים לעשות את זה, אבל לכופף אותו לכיוון - הפרטים יותר מסובכים אבל לא ממש מעניינים). הדמוקרטים כמובן סרבו; ראשי המפלגות בסנט נשאו ונתנו והגיעו לפשרה שלפיה הקיצוץ (והארכת דמי האבטלה) יוארכו לחודשיים, ועד אז נראה. מכיוון שזו העסקה שחתמו עליה גם הארי ריד, המנהיג הדמוקרטי בסנט, וגם מיץ' מקונל, המנהיג הרפובליקאי בסנט - מתוך הבנה שהם מייצגים את מפלגותיהם - ההנחה היתה שיש עסקה, והיא אכן עברה בסנט ברוב של 89 נגד 10 (בבירור - רוב משתי המפלגות), והסנט התפזר עד לאחר ראש השנה האזרחית.
אלא שאז נכנסים לתמונה חברי בית הנבחרים הרפובליקאים, בעיקר אנשי התה האהובים עלינו. הרוח הכללית בקרבם היתה שהם יכולים להשיג יותר, וג'ון ביינר, מנהיג בית הנבחרים הרפובליקאי, לא הצליח להנהיגם לקבלת הפשרה, ולכן החליט ללכת בעקבות העדר ולפוצץ את ההסכם. אפילו לא היה לו את האומץ להביא את הצעת הסנט להצבעה בבית הנבחרים מכיוון שהיה חשש סביר שהיא תעבור, כי מספיק רפובליקאים מתונים - בתוספת כל המיעוט הדמוקרטי - יצביעו בעד; במקום בית הנבחרים הצביע על הגרסה הרפובליקאית - שברור שכעת היא לא מקובלת על אף אחד - ודורש להפעיל את המנגנון לאיחוד הצעות חוק משני הבתים (שנזנח לחלוטין בעשור האחרון), ושמו conference commitee.
אלא שביינר והרפובליקאים שאיתו הכניסו את עצמם לבעיה קשה. פרוצדורלית - הסנט התפזר, ואין דרך לכנס אותו, ומצידו שבית הנבחרים יתפוצץ (וכזכור, הסנט נשלט בידי הדמוקרטים). הם גם מאוד הכעיסו את הסנטורים הרפובליקאים, בראשות מקונל (שהתבטא ישירות כנגד חברי הבית הרפובלקאים - צעד מאוד נדיר, אם זוכרים את הדיבר ה11 של רייגן, "לעולם אל תלכלך על רפובליקאי"), ולכן אין להם הרבה שיתוף פעולה בסנט, על שני צדדיו. מבחינה ציבורית, הם נראים איום ונורא עם כל יום שעובר -  גם חסרי מנהיגות ומבולבלים, וגם כמי שאחראים לעלית מסים (פוטנציאלית) מאוד לא פופולארית - עמדה מאוד מוזרה עבור רפובליקאים, שרגילים שמסים הם הנושא בו הם פופולאריים ולא להיפך. ועל הקטסטרופה הזו מסתכלים השמרנים ברחבי ארה"ב ורואים איך הרפובליקאים מחריבים במו ידיהם את היסכוי הטוב ביותר שלהם לאחוז שלושת חלקי השלטון אחרי בחירות 2012, וכך הוול סטריט ג'ורנל הארכי שמרן יצא במאמר מערכת  שכותרו היא לא פחות מRepublican payroll tax fiasco.
בקיצור בלגאן. איך זה יגמר? ההערכה הרווחת היא שהרפובליקאים בבית הנבחרים יתקפלו, שבהחלט יכול להיות שזה רגע ההביריס (בדומה להשבתת הממשל על ידי ניוט גינגריץ' ב95) שמהווה את תחילת הנסיגה הרפובליקאית. מאידך, לעולם אל תזלזלו ביוכלת הדמוקרטית לחלץ תבוסה ממלתעות הנצחון. מה שכן, השעון מתקתק: יש עוד שמונה ימים לרפובליקאים להציל את עצמם, ולא ברור כרגע איך בדיוק הם עושים את זה.

יום שבת, 17 בדצמבר 2011

שגרה

אז מה קרה כאן (או שם) בשלושת השבועות האחרונים?

1. זוכרים את הרמן קיין? הוא היה מס' שלוש במצעד הליצנים שכיכבו בראש הפריימריז הרפובליקאים (לקראת סופם נראה לי שאכתוב פוסט מסכם על מצעד הליצנים - מי היה כל אחד, 15 דקות התהליה שלו ומה הביא לנפילתו). הוא כיכב עם סדרת תוכניות פשטניות להחריד בנושא כלכלה - תוכנית 999, הדרישה שחוק לא יהיה באורך של יותר משלושה דפים - ועם ידיעה רחבה בנושאי חוץ ובטחון, למשל כאן:
וכאן, כאשר נשאל מה היה עושה בעניין לוב:
בכל מקרה, ברברה וולטרס - אולפת ראיונות הצבע המלטפים של הטלויזיה האמריקאית - ראיינה אותו לאחרונה בתור אחד מעשרת האנשים המעניינים של 2011, לדעתה. בין השאר, שאלה אותו באיזה מדרש היה מעוניין לכהן כשר אם יכול,  והוא ענה, "שר ההגנה". התגובה שלה פשוט יקרה מפז, בדקה 3:10:
video platform video management video solutions video player

2. הרמן קיין הוא כבר פאסה; המוביל החדש הוא ניוט גינגריץ' - מי שהיה מנהיג הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים בשנות ה90, ניהל את מאבק הבית בביל קלינטון בפםרשת מוניקה לוינסקי בעודו בוגד באישתו דאז, השניה, עם מי שהיתה אז עוזרת פרלמנטרית וכיום אישתו השלישית, השבית את הממשל בעיקר מכיוון שהתעצבן על כך שקלינטון הושיב אותו באחורי המטוס הנשיאותי ולבסוף נאלץ להתפטר ב97 לאחר שכמעט כל הסיעה הרפובליקאית יצאה נגדו. בקיצור, הממסד הרפובליקאי - ובאמת כל הממסד הרפובליקאי, החל ממתונים כמו ג'ון סונונו וכלה בגלן בק - נגדו, אבל כרגע הוא בראש הסקרים. הבעיה שלו היא שהוא לא ניהל קמפיין כל כך מוצלח, ועד כה לא גייס כמעט כסף. וכאן נכנס לתמונה מר "ישראל היום" שלדון אדלסון, שתרם לגינגריץ', בתרומה אחת, 20 מליון דולר - כמעט פי 3 מכל מה שגינגריץ' גייס עד כה. בתור אמריקאי הייתי מזעזע, אבל בתור ישראלי אני מסתכל על מידת ההשפעה של ישראל היום, והמסקנה היא שאדלסון לא משהו בהשקעת כספים פוליטית.
3. אבל שלא תאמרו שלאדלסון אין מוסר: אמנם הוא עשה את הונו מקזינו בלאס וגאס, אבל הוא "מתנגד מבחינה מוסרית להימורים מקוונים". (שבמקרב לגמרי הם מתחרים ישירים שלו)
4. אם כבר בענייני תרומות, מעניין לדעת שעיקר הפעילות של "אם תרצו" מומנה במשך שנתיים על ידי תרומה של 763,000 ש"ח מהכומר האנטישמי ג'ון הייגי, ושגם זכתה לתרומה של 74,000 ש"ח מיואב הורוביץ, כנראה פעיל ליכוד מקורב לנתניהו. אין לי את הלינק לכתבה בידיעות, אז הנה לינק ל"עין השביעית" שמצטטים אותה.
5. ואם כבר "אם תרצו" (איזה רצץ אסוציאטיבי משובח) מאוד שמחתי שבנק לאומי הוריד את קמפיין העמותות שלו בשל השתתפות "אם תרצו" ולא מהסיבות החסודות של "זה קמפיין מכוער שגורם לעמותות לזחול על גחונן בשביל כסף" (למרות שזה גם נכון) אלא בדיוק מסיבות פוליטיות למהדרין: עם כל הנסיון להפוך את "שלום עכשיו" לאויבי האומה, במאבק הציבורי הזה "שלום עכשיו" נצחו את ":אם תרצו" בנוק אאוט, ובלי התערבות פוליטית או שימוש בממסד, פשוט על ידי הנעת אנשים. אופטימיות.
6. ומעניין לעניין באותו עניין - לפחות מישהו קרא עד הסוף את הדו"ח המדובר על המחלקה למדע המדינה באונ' בן גוריון, וגם כותב על זה.
7. בחזרה לאמריקה: באחד הדיבייטים האחרונים (כבר איבדתי את המעקב) ריק פרי חזר על ההשמה כנגד מיט רומני שהוא תמך בחיוב לקנות ביטוח בריאות - מרכיב משמעותי בתוכנית הבריאות של אובמה שכיום נחשב בחוקים רפובליקאים לאיום הגדול ביותר על החירות מאז ג'ינגיס חאן - כמושל מסצ'וסטס ואף המליץ שמדינות אחרות יאמצו אותו. רומני כבר התמודד בעבר (בצורה נפתלת משהו) עם ההאשמה הזו וטען - כרגיל - שלא תמך בחיוס פדרלי. פרי טען שכן ולרומני נמאס אז הוא הכריז: "רוצה להתערב? אני אתערב איתך על 10,000 דולר".
טעות. טעות קשה. רומני הוא מולטי מיליארדר, ולכן 10,000 דולר הם לא משמעותיים עבורו; אבל זה כפול מהשכר השנתי החציוני באיווה, המדינה הראשונה שכולם מתרכזים בה כרגע. אז הועידה הדמוקרטית בחביבותה אספה קצת מהתגובות להצעה:
8. למי שהתקשה לעקוב במהלך הסרט - הנה ספרות זולה, מסודר לפי הסדר הכרונולוגי:
9. אם לא ראיתם את זה כבר: קצת פרספקטיבה לגבי כסף (ותודה ללירן):
10. אריאל רובינשטיין מייעץ לתמידי מחקר תקועים גרג מנקיו)
11. כשבודקים את פייסבוק, לא צריך צריך שישה צעדים כדי להגיע לקווין בייקון: המקיסמום הוא 4.74
12. עוד מחקר שמראה שככל אשנשים צופים יותר ב"פוקס ניוז" הם יודעים פחות על העולם.
13. האמריקאים לא מרוצים מהקונגרס. ממש לא. עד כמה? הוגו צ'אבז יותר פופולארי. האפשרות האמריקה תהפך לקומוניסטית יותר פופולארית הנה התוצאות:
14. השנה האזרחית החדשה כמעט כבר כאן, ועת הסיכומים הגיעה. כפתיח, בראד פיליפס מסכם את הפדיחות התקשורתיות (האמריקאיות) הגדולות של השנה.

שבוע טוב!

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

Cherchez la femme

מאחר שאני יודע שעשרות שערות שיבה נוספו לכם, קוראי הנאמנים, בשבועיים האחרונים מחשש שמא קיבלתי איום בתביעת דיבה או סתם נעלמתי, הסירו דאגה מליבכם: בסך הכל נסעתי לאוקלנד, קליפורניה מטעם העבודה (לא הספקתי לטייל יותר מדי אז אין ערב שקופיות). בינתיים הצטברו הרבה נושאים לדבר עליהם - מעלייתו המטאורית של ניוט גינגריץ' (למרות שעזרא קליין אסף 21 סיבות למה הוא לא יזכה במועמדות) ועד השיעור הקצר של אופיר אקוניס בהסטוריה אמריקאית:
(בהערת אגב, אבא שלי תמיד טוען שפעם אחת בחייו הוא התבייש להיות ישראלי, וזה כאשר יעקב מרידור, מס' 2 ברשימת הליכוד, עלה לרדיו והכריז שיש לו המצאה שמהפכנית בתחום האנרגיה שתדליק בנורה אחת את כל רמת גן; וכשהמראיין אמר לו שזה לא יתכן כי זה סותר את החוק השני של התרמודינמיקה, הוא ענה: "אז מה, בכנסת אנחנו משנים חוקים כל הזמן". כתבתי על זה בראשית ימי הבלוג. אז מחיבתי להיסטוריה אמריקאית, זו כנראה מהפעמים הבודדות שאני מתבייש להיות ישראלי).
גם למדתי אי אילו דברים בביקור הזה - החל ממבנה שוקי האנרגיה בקליפורניה (וכל מי שמתרעם על חברת חשמל, צריך לקרוא איך השוק החופשי עבד שם יופי, בעיקר בקיץ 2000) וכלה בכך שאוקלנד היא העיר הכי מעורבת גזעית בארה"ב (לא במובן של אחוז השחורים, הספנים ולבנים אלא במובן של הסיכוי של לבן לגור בשכנות לשחור או היספני). אבל החויה הנפלאה ביותר היתה בטיסה חזרה באל על, שבה שני נוסעים חרדים עיכבו את המראת המטוס לכרבע שעה כי הם לא רצו לשבת במקומות שניתנו להם ליד נשים. אז מלבד העובדה שזה הביא אותי למסקנה שאני לא נוסע יותר באל על (זכותה של אל על להעדיף נוסעים חרדים על פני נוסעים אחרים, אבל אז אני מעדיף לטוס קונטיננטל או דלתא), זו הזדמנות (כמו גם אזכורים חוזרים ונשנים מקוראים נלהבים) לפרט מחדש את תאוריית הנשים, או בפרט למה דווקא עכשיו מתרגש המאבק בפמיניזם מצד חלקי החברה הדתית.

הבסיס הוא התיאוריה המצויינת של הלברטל על החילון, עליה פירטתי בעבר. ועיקרה הוא שחילון לא מגיע כתוצאה מעיון מעמיק ומסקנה פילוסופית בסופו אלא כתוצאה מחשיפה לשילוב בין פרוייקט אידיאולוגי מחד לבין אורח חיים הכרוך בו מאידך, חשיפה שהופכת את אורח החיים הדתי לאט לאט לזר יותר ויותר, והזרות הזו הופכת את יישוב הבעיות באורח החיים הדתי (בעיות שקיימות בכל אורח חיים) לקשה יותר ויותר עד שנוטשים אותו. הסוציאליזם, הציונות וההשכלה, טוען הלברטל, הציגו מאמצע המאה ה19 שלושה מסלולים כאלה - שעוצמתם מחד הפורייקט האידיאולוגי הכרוך בהם ומאידך במשמעות שהם נתנו לאורח חיים חילוני, אחר, והבעייתיות שהם חשפו באורח החיים המסורתי - האמונות הטפלות, העוני, הניוון, וכד'. והחשיפה הזו היא שהביאה לחילון הגדול של המאה ה19. שלושת הפורייקטים האלה דעכו מבחינה אידיאולוגית - הן אם בשל הצלחה (ציונות) או כשלון (קומוניזם) ולכן האיום הנשקף מהם לדת המסורתית שכך. ואם יש פרוייקט מאיים כזה היום, הזכיר הלברטל בחצי מילה, זהו הפמיניזם. ואני חושב שזה בסיס למאבק הגדול בנשים שעולה בימים אלה.
הא כיצד? הייתי מחלק בהקשר הזה לתגובה של החברה החרדית והדתית לאומית. בשוליים ה"שמאליים" של החברה הדתית לאומית החל לפני מספר שנים פרוייקט אידיאולוגי גדול של נסיון שילוב פמיניזם עם ההלכה. החל במדרשות לנשים, המשך במניינים השוויוניים רואים בדיוק את התהליך שמתאר הלברטל: אנשים - בעיקר נשים - נחשפו למבנה אידיאולוגי ולאורח חיים אחר - בפרט, כזה שבו הן שוות לגברים ולא מודרות מכל האלמנטים החשובים - וזה הפך את המבנה המסורתי הדתי לבעייתי עד כדי לא רלוונטי: איך הגיוני עבור אישה כזו שזוכה להערכה והשפעה בדיוק כמו גבר בכל תחום בחייה להשלים עם דחיקתה הצידה דווקא בבית הכנסת? הפרוייקט הפמינסיטי-אורתודוקסי מנסה לעשות בדיוק מה שניסו לעשות חכמי חוכמת ישראל במאה ה19 - לשלב את עולם המוסרת המוכר להם עם עולם ערכים שפשוט לא מסוגל לקבל את העיוותים המסורתיים. בניגוד להשכלה, קומוניזם וציונות של לפני מאה וחמישים שנה, הדיסוננס כאן נוגע בצורה ישירה רק לחצי מהאוכלוסיה, והפרוייקט הזה בוער, מדרך הטבע, יותר בעצמותיהן של נשים מאשר גברים (אם כי גם לא מעט גברים שאולים את עצמם למה בכל מקום הם יכולים להיות במסגרת משפחתית מלאה חוץ מבבית הכנסת) אבל נשים הם חלק מספיק גדול מהאוכלוסיה (בניגוד למשל להומוסקסואלים), ופוטנציאל החילון שלו מספיק גדול (חלק מהלוחמות הותיקות ביותר - למשל אליס שלוי - עזבו את האורתודוקסיה) כדי שהפרוייקט הזה יהיה מאיים.
התגובה בהתאם מאוד דומה לתגובה שהולידה את האורתודוקסיה מלכתחילה במרכז אירופה של המאה ה19 - בהתחלה נסיון הגחכה ודחיקה לשוליים, ובהמשך תגובת נגד שבה מדגישים דווקא את האלמנטים שנראים בעייתים, והופכים אותם לעיקר. כך חת"ם סופר קבע "חדש אסור מן התורה" והפך כל גורם באורח החיים - בעיקר זה המבדיל מהחברה הכללית כמו לבוש - לעיקר, וכך בימנו המנהיגות הרבנית הפכה את ההפרדה בין המינים, ההקפדה על צניעות וחידוד ההבדלים בין המינים והכוונת כל מגדר למה ש"הולם אותו מדרך הטבע" לנס המאבק; בכך הופכים את האיום הפמינסטי לזר, ליבוא מתרבות המערב הנהתנית, ומנטלים את האיום

טוב ויפה; אלא שהניסיונות החריפים ביותר להדרת נשים כיום לא באים רק מהדתיים לאומים אלא מהחרדים, ושם הדינמיקה קצת אחרת. החברה החרדית לא מאויימת ממנייני "שירה חדשה", כי היא לא רואה אותם כרלוונטיים בכלל. מאידך, האפליה בין המינים הרבה יותר משמעותית בחברה החרדית; למעשה, במידה רבה כמו מדינות הדרום עד 1860, החברה החרדית חיה על חבית חומר נפץ: פרנסתה וקיומה מושתתים על כך שנשים גם יוצאות לעבוד וגם בונות את הבית, בעוד שגברים מחד לא תורמים דבר בחיי העולם הזה (וביננו, כמה מתוכם באמת הופכים לגדולי תורה אחרי לימודיהם?) ומאידך מחזיקים בכל הכח וההון התרבותי. זה מצב הרבה יותר שביר ולכן נתון לאיום מצד מצבים הרבה יותר טריוייאלי: לא צריך שאישה חרדית תשאל את עצמה למה היא לא יכולה לעלות לתורה; מספיק שתשאל את עצמה למה בעלה לא יכול במחילה מכבודו לקחת את הילדים מהגן ולאפשר לה לנוח קצת אחרי העבודה. הוסיפו לכך את העובדה שאילוצי הפרנסה חושפים יותר ויותר נשים חרדיות דווקא לחברה החילונית - בה הן יכולות לראות שניתן להתיחס אליהן בכבוד ובשוויון ועדיין לקיים חברה מתוקנת - ותקבלו איום חמור שהתגובה אליו בהתאם צריכה להיות החמרה דרמטית בהפרדה וההדרה; שוב, כדי לשדר שאפליית הנשים איננה מקרית אלא היא חלק מעיקר המסורת, ולכן כל קריאה לשוייון היא פריצת גדר.

ולכן אני אופטימי. לא רק מכיוון שנראה שהחברה החילונית מתחילה לשדר שהיא לא מוכנה לסבול את הקפריזות הללו, אלא מכיוון שכמו המאבק בציונות או כמו מאבקם של מדינות הדרום, אלה מאבקים נגד ההסטוריה ובדרך כלל הם נכשלים. חלקם נכשלים באופן מוחלט (הקונפדרציה) וחלקם באורח חלקי (האנטי ציונות); אבל הנסיון להשיב את הגלגל אחורה - ובמקרה הזה, לדחוק את הפמיניזם חזרה לבקבוק - כמעט תמיד כושל.