בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

חגיגה

עדכון: ג'ון ביינר וחברי בית הנבחרים הרפובליקאים התקפלו, ואישרו כלשונה את הפשרה שהתקבלה בסנאט.
-----
המפלגה הרפובילקאית היא כידוע המפלגה של המסים הנמוכים, ולכן אין מטרה נעלה בעיניה יותר מאשר להוריד מסים. ליתר דיוק, היא מאור מאור מעוניינת להוריד מסים לעשירים; לעניים - לא כל כך. וכאן אנו מגיעים לחגיגה - או שמא יש לומר פארסה - שנתגלגלת בימים האחרונים בוושינגטון, בדבר הורדת מסי המשכורת.
מסי משכורת - שזה תרגום מאוד גרוע שלי למונח payroll tax - הם מסים שמשלם כל מעביד וכל עובד על המשכורת שלו החל מהדולר הראשון, בדומה לביטוח לאומי ומס בריאות בישראל. אלה מסים על עבודה, ורק על עבודה שכירה, ולכן הם יחסית רגרסיביים (בניגוד למסי ירושה או הון) ובנוסף על כך, אלה מסים רגרסיביים בהשואה למס הכנסה מכיוון שאחוז המס אחיד, ולא עולה עם גובה המשכורת. עם זאת, גם מעסיקים מעוניינים בקיצוץ מסים אלו כי הם מעלים את עלות ההעסקה.
לקראת סוף 2010, לאחר הבחירות בהן נצחו הרפובליקאים נצחון דרמטי אבל לפני שהקונגרס החדש, ה112, התכנס, התכנס הקונגרס הישן למושב שנקרא "מושב ברוז צולע". צירוף של סיבות - החל מהפחד של חברי הקונגרס ה111 שהנה הנה באים קבוצת המשוגעים מהtea party ובקונגרס הבא אי אפשר יהיה לעשות כלום, וכלה בעובדה שהרפובליקאים ממש ממש ממש רצו להאריך את קיצוצי המסים של בוש, שעמדו לפקוע בסוף 2010, הושגו סדרת פשרות שהביאו להישגים צנועים אך לא מבוטלים לדמוקרטים, כולל ביטול מדיניות "אל תספר, לא נשאל" של הדרת (מילה פופולארית בימנו) הומוסקסואלים בצבא, אבל העיקריים מביניהם לענייננו הם הארכת הקיצוץ הזמני במסי המשכורת שנכנס לתוקף עם חבילת התמריצים ב2009, וכן הארכת תקופת דמי אבטלה (שבמשבר הנוכחי, שמתאפיין באחוז גבוה במיוחד של מובטלים עם תקופת אבטלה ארוכה). שני אלה היו ההישגים העיקריים שהדמוקרטים השיגו בתמורה להארכת קיצוצי המסים של בוש.
למה אלה הישגים לדמוקרטים? דמי האבטלה זה ברור; הארכת קיצוצי מסי המשכורת נחשבה הישג דמוקרטי כי היא צעד ממריץ לכלכלה, שזה בגדול מה שהדמוקרטים רוצים - הרפובליקאים לא כל כך מאמינים במעורבות ממשלתית כדי לעזור לכלכלה; וכי באופן כללי הרפובליקאים רוצים להוריד מסים, אבל לא לעניים.
חזרה ל2011: ההישגים האלה היו נאים אך מוגבלים לשנה אחת. וכך הגענו לקראת סוף שנת 2011, ובעוד כשבוע עומד לפקוע הקיצוץ במסי המשכורת (והארכת תקופת דמי האבטלה), ולהוריד את השכר הממוצע ב$1,000 לשנה. כמו גם לפגוע משמעותית בצמיחה בשנה הבאה לפי הערכת רוב הכלכלנים. לכן, הגיוני היה לחשוב ששתי המפלגות ירצו להאריך את הקיצוץ, והוא יעבור בלי בעיה.
אז זהו, שלא. נזכור שהרפובליקאים הם לא מפלגה של מסים נמוכים, אלא של מסים נמוכים לעשירים. בנוסף, הורדת מסי המשכורת זה משהו שאובמה רוצה, ולכן אינסטינקטיבית הרפובליקאים נגד. ולכן, הגישה הרפובלקאית היתה להיכנס למשא ומתן כדי לראות אילו הישגים הם יכולים לקבל בתמורה להארכת הקיצוץ; הם קשרו להארכה שני נושאים: קיצוצים בהוצאות הממשל, וכן כיפוף הממשל לכיוון אישור הנחת צינור נפט מקנדה למפרץ מקסיקו - צינור שהארגונים הסביבתיים, כמו גם המדינות בהן הוא הולך לעבור כמו נברסקה (המאוד רפובליקאית, אגב) מתנגדים לו. (מה שהרפובליקאים דחפו הוא לא ממש להכריח את הממשל לאשר את הצינור כי הם לא יכולים לעשות את זה, אבל לכופף אותו לכיוון - הפרטים יותר מסובכים אבל לא ממש מעניינים). הדמוקרטים כמובן סרבו; ראשי המפלגות בסנט נשאו ונתנו והגיעו לפשרה שלפיה הקיצוץ (והארכת דמי האבטלה) יוארכו לחודשיים, ועד אז נראה. מכיוון שזו העסקה שחתמו עליה גם הארי ריד, המנהיג הדמוקרטי בסנט, וגם מיץ' מקונל, המנהיג הרפובליקאי בסנט - מתוך הבנה שהם מייצגים את מפלגותיהם - ההנחה היתה שיש עסקה, והיא אכן עברה בסנט ברוב של 89 נגד 10 (בבירור - רוב משתי המפלגות), והסנט התפזר עד לאחר ראש השנה האזרחית.
אלא שאז נכנסים לתמונה חברי בית הנבחרים הרפובליקאים, בעיקר אנשי התה האהובים עלינו. הרוח הכללית בקרבם היתה שהם יכולים להשיג יותר, וג'ון ביינר, מנהיג בית הנבחרים הרפובליקאי, לא הצליח להנהיגם לקבלת הפשרה, ולכן החליט ללכת בעקבות העדר ולפוצץ את ההסכם. אפילו לא היה לו את האומץ להביא את הצעת הסנט להצבעה בבית הנבחרים מכיוון שהיה חשש סביר שהיא תעבור, כי מספיק רפובליקאים מתונים - בתוספת כל המיעוט הדמוקרטי - יצביעו בעד; במקום בית הנבחרים הצביע על הגרסה הרפובליקאית - שברור שכעת היא לא מקובלת על אף אחד - ודורש להפעיל את המנגנון לאיחוד הצעות חוק משני הבתים (שנזנח לחלוטין בעשור האחרון), ושמו conference commitee.
אלא שביינר והרפובליקאים שאיתו הכניסו את עצמם לבעיה קשה. פרוצדורלית - הסנט התפזר, ואין דרך לכנס אותו, ומצידו שבית הנבחרים יתפוצץ (וכזכור, הסנט נשלט בידי הדמוקרטים). הם גם מאוד הכעיסו את הסנטורים הרפובליקאים, בראשות מקונל (שהתבטא ישירות כנגד חברי הבית הרפובלקאים - צעד מאוד נדיר, אם זוכרים את הדיבר ה11 של רייגן, "לעולם אל תלכלך על רפובליקאי"), ולכן אין להם הרבה שיתוף פעולה בסנט, על שני צדדיו. מבחינה ציבורית, הם נראים איום ונורא עם כל יום שעובר -  גם חסרי מנהיגות ומבולבלים, וגם כמי שאחראים לעלית מסים (פוטנציאלית) מאוד לא פופולארית - עמדה מאוד מוזרה עבור רפובליקאים, שרגילים שמסים הם הנושא בו הם פופולאריים ולא להיפך. ועל הקטסטרופה הזו מסתכלים השמרנים ברחבי ארה"ב ורואים איך הרפובליקאים מחריבים במו ידיהם את היסכוי הטוב ביותר שלהם לאחוז שלושת חלקי השלטון אחרי בחירות 2012, וכך הוול סטריט ג'ורנל הארכי שמרן יצא במאמר מערכת  שכותרו היא לא פחות מRepublican payroll tax fiasco.
בקיצור בלגאן. איך זה יגמר? ההערכה הרווחת היא שהרפובליקאים בבית הנבחרים יתקפלו, שבהחלט יכול להיות שזה רגע ההביריס (בדומה להשבתת הממשל על ידי ניוט גינגריץ' ב95) שמהווה את תחילת הנסיגה הרפובליקאית. מאידך, לעולם אל תזלזלו ביוכלת הדמוקרטית לחלץ תבוסה ממלתעות הנצחון. מה שכן, השעון מתקתק: יש עוד שמונה ימים לרפובליקאים להציל את עצמם, ולא ברור כרגע איך בדיוק הם עושים את זה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה