בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

מביך

אפרופו טקס האזכרה לאסון הכרמל, סרטון הצגת נתניהו לפני נאומו בערב הצדעה לארגון הקהילות היהודיות בחבר העמים:
(הנה הלינק, אם אתם לא מצליחים לראות)

ואני אומר:
מילא, שהסרט הזה מביך ברמת החנופה שלו לביבי,
ומילא, שהוא מעלה נאום זניח למדי באו"ם, שכבר היום אף אחד לא זוכר אותו, לדרגת חשיבות הסטורית,
ומילא, שהסרטון דואג להדגיש עד כמה נתניהו מסתחבק עד כדי מתרפס עם הרבי מילובביץ' ז"ל שליט"א ועם לב "מי גנב את הפנסיה שלי" לבייב,
אבל ביבי, בחיאת: אם אתה בוחר לצטט פסוק בשיאו של נאום שבעיניך הוא נאום הסטורי, ועוד להציג את הציטוט בפני קהל שבחלקו דתי, ועוד לצטט פסוק שכל מי שאמר "אין כאלוהינו" בסוף שחרית כמה פעמים מכיר אותו בעל פה, לפחות תדאג לצטט נכון: הפסוק הוא "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום", לא "ה' יתן עוז לעמו". כל אחד מעשרות עובדי הלשכה הדתיים שלך יכול לומר לך את זה.

2 תגובות:

  1. משום מה יש לי הרגשה שיותר פעמים הם מסימים את ברכת המזון ב -'ה' עוז לעמו יתן'. או אולי שווה בשווה.

    השבמחק
  2. נתניהו בדרגת המלאכים, הוא לא צריך לאכול אוכל גשמי כמונו...
    וברצינות: צודק! (או צודקת, בבלוג זה לא תהיה הדרת נשים...) זה מראה את נפלאות הזכרון האנושי: כשניסיתי להזכר מאיפה אני זוכר את הפסוק (בכל זאת, שלוש שנים מאז שהורדתי את הכיפה) המנגינה הראשונה שנזכרתי בה היא של קבלת שבת (כלומר: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום. אנא בכח...", וכדי להדר במצוה, אז גם במנגינה של "שירה חדשה"), ואח"כ של שחרית ("ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום. יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."); זכרתי שזה לא יכול להיות הכל, אבל חמק מזכרוני מה המקום הנוסף (אם כי לא הקדשתי לזה יותר מדי מאמץ). יכול להיות שזה אומר משהו על מידת הקפדתי בברכת המזון גם כשחבשתי כיפה, או שהקטעים מהתפילה יותר זכורים כי החזן חוזר עליהם אז אתה רגיל גם לשמוע אותם באוזניך ולא רק לומר בפיך.

    השבמחק