בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

Cherchez la femme

מאחר שאני יודע שעשרות שערות שיבה נוספו לכם, קוראי הנאמנים, בשבועיים האחרונים מחשש שמא קיבלתי איום בתביעת דיבה או סתם נעלמתי, הסירו דאגה מליבכם: בסך הכל נסעתי לאוקלנד, קליפורניה מטעם העבודה (לא הספקתי לטייל יותר מדי אז אין ערב שקופיות). בינתיים הצטברו הרבה נושאים לדבר עליהם - מעלייתו המטאורית של ניוט גינגריץ' (למרות שעזרא קליין אסף 21 סיבות למה הוא לא יזכה במועמדות) ועד השיעור הקצר של אופיר אקוניס בהסטוריה אמריקאית:
(בהערת אגב, אבא שלי תמיד טוען שפעם אחת בחייו הוא התבייש להיות ישראלי, וזה כאשר יעקב מרידור, מס' 2 ברשימת הליכוד, עלה לרדיו והכריז שיש לו המצאה שמהפכנית בתחום האנרגיה שתדליק בנורה אחת את כל רמת גן; וכשהמראיין אמר לו שזה לא יתכן כי זה סותר את החוק השני של התרמודינמיקה, הוא ענה: "אז מה, בכנסת אנחנו משנים חוקים כל הזמן". כתבתי על זה בראשית ימי הבלוג. אז מחיבתי להיסטוריה אמריקאית, זו כנראה מהפעמים הבודדות שאני מתבייש להיות ישראלי).
גם למדתי אי אילו דברים בביקור הזה - החל ממבנה שוקי האנרגיה בקליפורניה (וכל מי שמתרעם על חברת חשמל, צריך לקרוא איך השוק החופשי עבד שם יופי, בעיקר בקיץ 2000) וכלה בכך שאוקלנד היא העיר הכי מעורבת גזעית בארה"ב (לא במובן של אחוז השחורים, הספנים ולבנים אלא במובן של הסיכוי של לבן לגור בשכנות לשחור או היספני). אבל החויה הנפלאה ביותר היתה בטיסה חזרה באל על, שבה שני נוסעים חרדים עיכבו את המראת המטוס לכרבע שעה כי הם לא רצו לשבת במקומות שניתנו להם ליד נשים. אז מלבד העובדה שזה הביא אותי למסקנה שאני לא נוסע יותר באל על (זכותה של אל על להעדיף נוסעים חרדים על פני נוסעים אחרים, אבל אז אני מעדיף לטוס קונטיננטל או דלתא), זו הזדמנות (כמו גם אזכורים חוזרים ונשנים מקוראים נלהבים) לפרט מחדש את תאוריית הנשים, או בפרט למה דווקא עכשיו מתרגש המאבק בפמיניזם מצד חלקי החברה הדתית.

הבסיס הוא התיאוריה המצויינת של הלברטל על החילון, עליה פירטתי בעבר. ועיקרה הוא שחילון לא מגיע כתוצאה מעיון מעמיק ומסקנה פילוסופית בסופו אלא כתוצאה מחשיפה לשילוב בין פרוייקט אידיאולוגי מחד לבין אורח חיים הכרוך בו מאידך, חשיפה שהופכת את אורח החיים הדתי לאט לאט לזר יותר ויותר, והזרות הזו הופכת את יישוב הבעיות באורח החיים הדתי (בעיות שקיימות בכל אורח חיים) לקשה יותר ויותר עד שנוטשים אותו. הסוציאליזם, הציונות וההשכלה, טוען הלברטל, הציגו מאמצע המאה ה19 שלושה מסלולים כאלה - שעוצמתם מחד הפורייקט האידיאולוגי הכרוך בהם ומאידך במשמעות שהם נתנו לאורח חיים חילוני, אחר, והבעייתיות שהם חשפו באורח החיים המסורתי - האמונות הטפלות, העוני, הניוון, וכד'. והחשיפה הזו היא שהביאה לחילון הגדול של המאה ה19. שלושת הפורייקטים האלה דעכו מבחינה אידיאולוגית - הן אם בשל הצלחה (ציונות) או כשלון (קומוניזם) ולכן האיום הנשקף מהם לדת המסורתית שכך. ואם יש פרוייקט מאיים כזה היום, הזכיר הלברטל בחצי מילה, זהו הפמיניזם. ואני חושב שזה בסיס למאבק הגדול בנשים שעולה בימים אלה.
הא כיצד? הייתי מחלק בהקשר הזה לתגובה של החברה החרדית והדתית לאומית. בשוליים ה"שמאליים" של החברה הדתית לאומית החל לפני מספר שנים פרוייקט אידיאולוגי גדול של נסיון שילוב פמיניזם עם ההלכה. החל במדרשות לנשים, המשך במניינים השוויוניים רואים בדיוק את התהליך שמתאר הלברטל: אנשים - בעיקר נשים - נחשפו למבנה אידיאולוגי ולאורח חיים אחר - בפרט, כזה שבו הן שוות לגברים ולא מודרות מכל האלמנטים החשובים - וזה הפך את המבנה המסורתי הדתי לבעייתי עד כדי לא רלוונטי: איך הגיוני עבור אישה כזו שזוכה להערכה והשפעה בדיוק כמו גבר בכל תחום בחייה להשלים עם דחיקתה הצידה דווקא בבית הכנסת? הפרוייקט הפמינסיטי-אורתודוקסי מנסה לעשות בדיוק מה שניסו לעשות חכמי חוכמת ישראל במאה ה19 - לשלב את עולם המוסרת המוכר להם עם עולם ערכים שפשוט לא מסוגל לקבל את העיוותים המסורתיים. בניגוד להשכלה, קומוניזם וציונות של לפני מאה וחמישים שנה, הדיסוננס כאן נוגע בצורה ישירה רק לחצי מהאוכלוסיה, והפרוייקט הזה בוער, מדרך הטבע, יותר בעצמותיהן של נשים מאשר גברים (אם כי גם לא מעט גברים שאולים את עצמם למה בכל מקום הם יכולים להיות במסגרת משפחתית מלאה חוץ מבבית הכנסת) אבל נשים הם חלק מספיק גדול מהאוכלוסיה (בניגוד למשל להומוסקסואלים), ופוטנציאל החילון שלו מספיק גדול (חלק מהלוחמות הותיקות ביותר - למשל אליס שלוי - עזבו את האורתודוקסיה) כדי שהפרוייקט הזה יהיה מאיים.
התגובה בהתאם מאוד דומה לתגובה שהולידה את האורתודוקסיה מלכתחילה במרכז אירופה של המאה ה19 - בהתחלה נסיון הגחכה ודחיקה לשוליים, ובהמשך תגובת נגד שבה מדגישים דווקא את האלמנטים שנראים בעייתים, והופכים אותם לעיקר. כך חת"ם סופר קבע "חדש אסור מן התורה" והפך כל גורם באורח החיים - בעיקר זה המבדיל מהחברה הכללית כמו לבוש - לעיקר, וכך בימנו המנהיגות הרבנית הפכה את ההפרדה בין המינים, ההקפדה על צניעות וחידוד ההבדלים בין המינים והכוונת כל מגדר למה ש"הולם אותו מדרך הטבע" לנס המאבק; בכך הופכים את האיום הפמינסטי לזר, ליבוא מתרבות המערב הנהתנית, ומנטלים את האיום

טוב ויפה; אלא שהניסיונות החריפים ביותר להדרת נשים כיום לא באים רק מהדתיים לאומים אלא מהחרדים, ושם הדינמיקה קצת אחרת. החברה החרדית לא מאויימת ממנייני "שירה חדשה", כי היא לא רואה אותם כרלוונטיים בכלל. מאידך, האפליה בין המינים הרבה יותר משמעותית בחברה החרדית; למעשה, במידה רבה כמו מדינות הדרום עד 1860, החברה החרדית חיה על חבית חומר נפץ: פרנסתה וקיומה מושתתים על כך שנשים גם יוצאות לעבוד וגם בונות את הבית, בעוד שגברים מחד לא תורמים דבר בחיי העולם הזה (וביננו, כמה מתוכם באמת הופכים לגדולי תורה אחרי לימודיהם?) ומאידך מחזיקים בכל הכח וההון התרבותי. זה מצב הרבה יותר שביר ולכן נתון לאיום מצד מצבים הרבה יותר טריוייאלי: לא צריך שאישה חרדית תשאל את עצמה למה היא לא יכולה לעלות לתורה; מספיק שתשאל את עצמה למה בעלה לא יכול במחילה מכבודו לקחת את הילדים מהגן ולאפשר לה לנוח קצת אחרי העבודה. הוסיפו לכך את העובדה שאילוצי הפרנסה חושפים יותר ויותר נשים חרדיות דווקא לחברה החילונית - בה הן יכולות לראות שניתן להתיחס אליהן בכבוד ובשוויון ועדיין לקיים חברה מתוקנת - ותקבלו איום חמור שהתגובה אליו בהתאם צריכה להיות החמרה דרמטית בהפרדה וההדרה; שוב, כדי לשדר שאפליית הנשים איננה מקרית אלא היא חלק מעיקר המסורת, ולכן כל קריאה לשוייון היא פריצת גדר.

ולכן אני אופטימי. לא רק מכיוון שנראה שהחברה החילונית מתחילה לשדר שהיא לא מוכנה לסבול את הקפריזות הללו, אלא מכיוון שכמו המאבק בציונות או כמו מאבקם של מדינות הדרום, אלה מאבקים נגד ההסטוריה ובדרך כלל הם נכשלים. חלקם נכשלים באופן מוחלט (הקונפדרציה) וחלקם באורח חלקי (האנטי ציונות); אבל הנסיון להשיב את הגלגל אחורה - ובמקרה הזה, לדחוק את הפמיניזם חזרה לבקבוק - כמעט תמיד כושל.

7 תגובות:

  1. אגב אלעל- אני עברתי חוויה זהה בקונטיננטל, כשבחור חרדי סירב לשבת לידי. בסוף סידרו לו מקום בביזנס.

    השבמחק
  2. באמת? זו פעם ראשונה שאני שומע. על אל-על, לכל מי שסיפרתי סיפר שחוה חוויה כזו.

    השבמחק
  3. אחלה דרך להשתדרג לביזנס. מגעיל ומקומם. ויופי של טור. מעניין לזהות מהפכה בזמן התהוותה.

    אולי תוכל פעם להסביר לי למה גם אנשים שמזדהים עם "שירה חדשה", נאמר, אלה שקרובים למה שאתה מכנה השוליים השמאליים של הציבור הדתי, גם אם הם לא ממש בו, עדיין חושבים שיהדות רפורמית ויהדות קונסרטיבית זה מוקצה מחמת מיאוס. למה הרבה יותר טבעי להם לנסות למתוח שמאלה את האורתודקוסיה במקום לחצות את הכביש לבית הכנסת הרפורמי. זה הכל בגלל דעות קדומות וחינוך להפחדה?

    השבמחק
  4. זה ממש פרובוקציה. ברשותך אצטט ואסביר:
    "מספיק שתשאל את עצמה למה בעלה לא יכול במחילה מכבודו לקחת את הילדים מהגן ולאפשר לה לנוח קצת אחרי העבודה". האם פעם ניהלת דו שיח עם אברך שלומד בכולל מה הוא עושה כשהוא בא הביתה בהפסקת הצהרים? האם הוא לא מאכיל את הילדים? לוקח מהגן? משחק איתם וכו'? ובהפסקת ערב האם הוא לא מקלח ומשכיב?. אם אשתו עובדת , אין מצב שהוא לא עושה את הפעולות הנ"ל. כי אם כן , רחמי על אשתו עליו ועל הילדים, והם גם לא יחזיקו מעמד להמשיך כך יותר משנים ספורות .no way!
    היהדות נותנת מעמד וכבוד לאשה ברמה שאין יותר ממנה.
    המקום האשה בבית היהודי מלא הוד והדר מלא טוהר ויופי מלא כבוד.
    הטלת האחריות המלאה בטהרת המשפחה , האפשרות לתקן את חטא חלתו של עולם, חינוך הילדים המופקד בידיה, ההגנה על הבעל, השמירה כל אלא נותנים אפקט יחודי לאשה בבית היהודי. האם העין כה צרה לבא במחי יד ללגלג, לזלזל, למחות על דרך חיים שהוכיחה את עצמה רבבות בשנים.

    דבר נוסף, האם גדול בתורה נמדד לפי הפרסום שלו? זאת הדרך להכיר בכוחו ובגדולתו? האם שקיעות והתעמקות בתורה, הרגשה שכל זה מהווי האדם אינה מספקת לקרוא לו גדול בתורה? ואגב, לגדול בתורה אין מושג שלל אחרי לימודיהם. כל היום הוא בלימוד...

    השבמחק
  5. התגלגלתי לנימה מזלזלת שהיתה אכן לא במקום. ואני גם לא מכיר במדוייק את אורח החיים בתוך בית חרדי - את שתי ההערות האלה אני מקבל.
    אבל, אני עדיין עומד על עיקר הטענה: בחברה החרדית הנשים נושאות בעיקר עול הפרנסה, וחייהן קשים יותר, הרבה יותר, משל הגברים, ומאידך הן מופלות לרעה במובן המהותי, שכן אין להן שום אמירה בהכרעות האמיתיות הנוגעות למגזר, מכיוון שאין להן כל השפעה על ההלכה.
    מבנה החברה החרדית של ימנו הוא בן לא יותר מ60 שנה, אז המציא החזון אי"ש את חברת הלומדים. קודם לכן, רובם המכריע של הגברים יצאו לעבודה, והנשים לא; ממילא מבנה החברה נראה אחרת לגמרי (מבלי לגעת בעובדה שתמותת התינוקות למשל היתה הרבה יותר גבוהה, ולכן, למרה הצער, המשפחות יותר קטנות). אפשר להצדיק את המבנה הזה; האידיאולוגיה החרדית עושה מאמץ כבירים להצדיק אותו ואת חלק מהטיעונים ציינת. אני אישית חושב שלאורך זמן זה לא יחזיק.

    הראל: חציית הקו לקונסרבטיבי היא מאוד משמעותית. הרבה מהפרקסיס הדתי כרוך ברגש, בהזדהות אינטואיטיבית; זה גורם לכך שבית כנסת מעורב עם מיקרופונים בשבת (כך נראה בית כנסת קונרבטיבי) יצרום בצורה קיצונית לאורתודוקס או אפילו לאורתול"ש. לא הייתי פוטר את זה כל כך בקלות כדעות קדומות והפחדה - איש מאיתנו לא נולד מהים, לכל אחד מסגרת ההתיחסות אליה נולד שמכתיבה מה צורם לו ומה לא.

    השבמחק
  6. אור, אני חושב שאני מבין, ובכל זאת לא מבין. הרי נדמה לי (ואולי אני טועה, כי אני עוקב אחרי כל המגמות האלה לגמרי מכלי שני) שהמניין של "שירה חדשה" גם הוא "יצרום בצורה קיצונית" לאחוז לא מבוטל של אורתודוקסים, אז למה זה כן וקונסרבטיבי כל כך לא? נראה לי קצת עניין של סמנטיקה ופסיכולוגיה. לאורתודוקסים מאוד חשוב להרגיש שהם עדיין "בתוך האורתודקוסיה" גם אם למעשה מחוללים בה מהפכה שהיא אנלוגית לזו שניסו לחולל במאה התשע-עשרה הנאולוגים.

    השבמחק
  7. אני מסכים, אם אתה משווה את הקצה השמאלי של האורתודוקסים והקצה הימני של הקונסרבטיבים - בסוף זה סמנטיקה ופסיכולוגיה. אבל אני לא מזלזל בסמנטיקה ופסיכולוגיה. כל אחד מאיתנו מתאמץ לשייך את עצמו למערכות שונות, זה טבע האדם.

    השבמחק