בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שלישי, 17 בינואר 2012

את היחידה אני נשבע

כשהייתי בשמינית היתה לי חברה חיפאית, שגרה בדרך הים. מכיוון שאבא שלי ניהל אז הקמת כמה פרוייקטים בצפון (אני לא זוכר איזה ספציפית באותה התקופה, נדמה לי שמתקן הסינון של המוביל הארצי) הוא היה נוסע מדי פעם לצפון ועובר בחיפה, ולכן פעם קבענו שבדרך חזרה הוא יתן לי טרמפ. כשקבענו, שאלתי אותו בטלפון: "היא גרה בדרך הים, אתה יודע איפה זה דרך הים?" מעולם לא הייתי קרוב יותר לנישול מהירושה בשאלה הזו: לחיפה יש מקום מיוחד בלבו של אבי מאז שיצא מהבית בא ללמוד בטכניון בשנות ה70, ולחשוב שהוא לא ידע איפה דרך הים זו ממש כפירה בעיקר.
במידה דומה, השנתיים ורבע שבהן גרתי בתל אביב הותירו בי חיבה מיוחדת לעיר. אין מה לומר, כיף לגור במרכז תל אביב. יש בכך הרבה חוויות (ואזהרה לילדי לעתיד: אתם תהיו קרובים לנישול מהירושה אם תניחו שאני לא יודע איך מגיעים לכיכר דיזנגוף). מאידך, חזרתי לירושלים, ולא בכדי: גם את ירושלים אני מאוד אוהב. כך שויכוחי ירושלים-תל אביב לא ממש מדברים אלי בשנים האחרונות: הם נראים לי כמו משהו קצת תיכוניסטי.
יש כמובן הבדלים בין הערים והאוכלוסיה - כמו גם הדמוי - שלהן (גם אני אוהב לטעון שלוחות המודעות של כל עיר ממצים את אופיה: בירושלים יש מודעות של החזרה בתשובה, מודעות פוליטיות (ימניות) או  המון המון מודעות על הרצאות; בתל אביב יש מודעות על הופעות (מוזיקליות) או על ניו-אייג' למיניהו. אבל זה כמובן קוריוז); וכאן אני רוצה להגיע לסיבה שבכל זאת אני כותב פוסט על תל-אביב מול ירושלים למרות ההקדמה שעיל. השנה התחלתי ללמוד MA בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, ואני משתתף בסמינר על ספרד בימי פרנקו. זה סמינר מאוד מוצלח, והסטודנטים אינטליגנטיים ולכן הדיונים מעניינים (כלל לא מובן מאליו, כפי שאני מניח שכל מי שלמד קורסים במדעי הרוח יסכים איתי). אבל יש משהו שקצת - איך ננסח זאת? - לא ממש עצבן אותי, אבל הציק לי בסטודנטים התל אביביים. מין תחושה שהעמדה שלהם מובנת מאליה, שהיא באה מנקודת הראות של הנצח, משקפת את קול התרבות וההגיון. שתל אביב היא מבצר התרבות האחרון, אל מול שאר ישראל. זה לא התבטא בצורה מפורשת, אבל במשתמע. שתי דוגמאות:
1. באחד השיעורים כשהגענו לדון על מלחמת האזרחים (בסוף תמיד חוזרים למלחמת האזרחים), הגענו לשאלה למה דווקא ב36 החברה הספרדית התפרקה כך למלחמה; מה הגורמים שמביאים חברה להתפרק כך. וכשאלה פרובוקטיבית, פרופ' ריין (המרצה) שאל האם לדעתנו, אם נניח ממשלת ישראל תחליט על פנוי התנחלויות, החברה הישראלית תתגלגל למלחמת אזרחים. התשובה בחדר היתה שמובן מאליו שכן, ואני הייתי המום: לדעתי, גם במקרה הקיצוני ביותר, התנגשות אלימה כזו או אחרת, אבל מלחמת אזרחים, מהסוג הספרדי, של מלחמה כוללת של למעלה מ3 שנים? וגם אם כן יש מי שחושב שישראל תגיע למלחמת אזרחים, הייתי מצפה שהוא/היא יהיה בודד, לא הסכמה גורפת של החדר.
2. בשיעור אחר, אגב דיון בתיירות לספרד, פרופ' ריין ציין שלספרדים, גם ובעיקר בתקופה הפרנקיסטית, היה מאוד חשוב מה חושבים עליהם בעולם, שיחשבו שהם מדינה אירופאית כמו צרפת וגרמניה, וציין שזו תופעה הדומה למה שקורה בישראל. כמה סטודנטים הגיבו בכך שבישראל אולי רוצים להחשב ליברליים ואירופאיים בשל ההטבות החומריות שבכך, או כדי לא להתפס כמפגרים מבחינה כלכלית; אבל לרוב הישראלים לא באמת חשוב להתפס כליברלים או דמוקרטים באופן מהותי. כשניסיתי להבין מהם למה הם חושבים כך (שהרי אחד הדברים המעליבים ביותר לרוב הישראלים, לדעתי, הוא לטעון שישראל איננה דמוקרטית) הסאבטקסט היה: איך יכול להיות שבאמת חשוב לישראלים להתפס כליברלים ובכל זאת הם בוחרים בממשלת ימין?

זה מציק לי, כי אלו סטודנטים אינטליגנטיים. הם לא בורים ולא יהירים. אז מאיפה באה הגישה הזו?
בואו ראשית נטאטא את מיתוס ה"תל אביב איננה ישראל האמיתית" ו"הם מנותקים", שמנגחי האליטות מהימין אוהבים למחזר. ולו מהסיבה הפשוטה, שבתחום גוש דן רבתי חיה כמחצית מהאוכלוסיה היהודית בישראל, כך שקשה לטעון שזו לא ישראל האמיתית, ושתל אביב מנותקת; אם כבר יש ישראל אמתית מרכזה הוא בתל אביב, והממחזרים את הטיעון הזה הם המנותקים. (אגב, זה לא ייחודי לנו, גם הימין האמריקאי אוהב לטעון שהוא מייצג את "אמריקה האמתית" בניגוד לתושבי הערים הליברליים של החופים, בהתעלם מהעובדה שהערים הכחולות הגדולות של החופים מאכלסות כשליש מאוכלוסית ארה"ב, וזה לפי החישוב המחמיר ביותר).
עם זאת, זו לא סתם אוכלוסיית תל אביב, אלה סטודנטים, כלומר האינטליגנציה; יש משהו בטענה שלפחות חלק מהאינטיליגנציה ומהאליטה החילונית, המיוצגת בתדמית של "תל אביב", מבססת את תפיסת האליטה שלה על זרות לישראליות. גדי טאוב כתב על כך מאמר טוב ב"ארץ אחרת" לפני כמה זמן (זהירות, PDF). המאמר שלו קצת מקצין אבל תופס נכון מה שמעצבן אותי בחלק מעיתון הארץ (ועדיין, אין מה לעשות, והוא העיתון הטוב ביותר בישראל). אבל אני לא חושב שזה תופס את מהות העניין כאן, מכיוון שהתהליך שגדי טאוב מתאר הוא של מהלך מודע של ניכור לישראל ולישראליות; כאן - כפי שאמא שלי טענה - מדובר יותר בעיוורון. בחוסר יכולת לראות מורכבות מעבר לעמדה שהם מציגים (שאגב, יכול בהחלט להיות שאני מסכים איתה מבחינה עניינית).
ואז ראיתי את המאמר הזה של רוני אלנבלום, שלדעתי תופס את העניין. בדרך כלל אני לא ממש אוהד את הטענות בסגנון "רק בירושלים יש פלורליזם אמיתי", כי בירושלים יש בעיקר מאבק בין הקהילות השונות, לא אידיליה של קבלת האחר והשונה. אבל אלנבלום מציג זוית אחרת, שכן תופסת את הנקודה לדעתי: ירושלים מאתגרת. המגע המתמיד עם קהילות אחרות דורש - לפחות מהאינטליגנציה - מאמץ אינלקטואלי משל עצמך, הוא מפרה. החילונות - והדתיות הליברלית - בירושלים לא יכולה להיות עצלנית; לכן מכון הרטמן יכול לקום בירושלים ולא היה קם בתל אביב. ברור שאלו הכללות, אבל לדעתי חלק התפיסה של עמיתי לסמינר כאילו העמדה הליברלית-חילונית מובנת מאיליה נובעת מהעובדה שהם מעולם לא נחשפו לאלטרנטיבה אינטלקטואלית אמיתית שדרשה מהם רפלקסיה והעמקה בעמדותיהם. לא שכל הירושלמים כל כך מעמיקים ורפלקסיביים, אבל ירושלים מציגה את האתגר. לא תמיד כיף לגור בירושלים, אבל תמיד מעניין.

8 תגובות:

  1. לשאלה "הבן אדם החי שהכי היית רוצה לשבת איתו לבירה" הייתי עונה "אור קרויזר".

    פעם נוספת, לא מאכזב!

    השבמחק
  2. אם הייתי שם , הייתי מנסה לברר כמה אחוזים ממי שהתלהט, באיזה צד היה עומד. מעניין.

    השבמחק
  3. נהניתי מאוד מהפוסט מהרגע הראשון, במיוחד בתור מי שדווקא כן נהנית עדיין מוויכוחי ירושלים-תל אביב (ומאוד אוהבת את השיר המדובר של הדג נחש) ומתקשה למקם את עצמי באחת מהן. אבל לקח לי קצת זמן לעכל את התוכן ולחשוב מה יש לי להגיד עליו.

    אהבתי מאוד את האבחנה בנוגע לאתגר שמציבה ירושלים לעומת תל אביב (מה שאולי גם מסביר את המשיכה הרבה שלי אליה). יחד עם זה, כשבחנתי את הדוגמאות שנתת, מצאתי את עצמי הצער רב מאוד מזדהה עם הסטודנטים התל-אביביים בכיתה שלך, וזאת אעפ"י שמעולם לא הייתי תל אביבית ואילו ירושלמית הייתי במשך 4.5 שנים, וקירוב לבבות זה ההובי שלי כבר שנים (כפי שיכולים להעיד גם כל חבריי מהמגזר). איכשהו מעולם לא הצלחתי להרגיש שהעמדה המנוגדת מאתגרת אותי באופן עמוק ואמיתי. אמנם יש דברים שהשמאל החילוני מתקשה לתת להם תשובה טובה (מה זה להיות יהודי, למה ציונות, ועוד), אבל מאחר שהבסיס עליו ניתנות התשובות לשאלות אלו בצד השני כל כך לא משכנע בעיניי, העמדה הנגדית לא באמת מהווה אתגר, אני חושבת. הדמוקרטיה הליברלית עדיין לוקחת בענק, ואני עדיין מתקשה מאוד להבין אנשים שמנסים לאחוז במקל משני קצותיו - גם לטעון שהם דמוקרטים וגם... ממשלת ימין וגו'.

    חוץ מזה, וזה גם איכשהו מתקשר לדברים שכתבתי, אני מניחה שאתה קורא את תומר פרסיקו, אבל עדיין מתבקש לשאול מה דעתך על זה:
    http://tomerpersico.com/2012/01/18/major_dividing_line_j14/

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה!

      הדוגמה הראשונה באמת לא כל כך טובה. שם המחלוקת היא לגבי ניתוח המציאות, שלדעתי עמיתי לסמינר מפספסים בגדול בה, אבל מכל מקום לא מדובר בדיון אידיאולוגי, שעליו בעצם עיקר הטענה שלי.

      ביחס לדוגמה השניה, אני דווקא חשוב שהיא מתאימה: הרי מצביעי ימין רבים (ובטוח שכל מצביעי קדימה והעבודה, שסביר להניח שהמסטרנטים הרלוונטיים יתיחסו אליהן גם כמפלגות ימין או ימין חלקי) כן רואים עצמם דמוקרטיים, ופשוט חושבים שההתמודדות הנכונה של דמוקרטיה מתגוננת כישראל היא מדיניות בטחונית ימנית. אני אולי לא אסכים, אבל יש רגליים של לגיטימות לטיעון הזה: כל הדמוקרטיות המערביות, כאשר התמודדו עם מצב מלחמתי כישראל, נקטו מדיניות הרבה יותר חריפה ודכאנית: ארה"ב החל בכליאת האזרחים היפנים במלחה"ע השניה, וכלה בחוק שעבר רק לאחרונה שמאפשר לנשיא לבטל באופן מוחלט את זכות ההביאס קורפוס במקרה של חשודים בטרור, גם אזרחים; צרפת באלג'יריה; בריטניה שלחה כוחות צבא כנגד אזרחיה הקתולים בצפון אירלנד; ועוד ועוד. כך שהנחת היסוד שלא יכול להיות שישראלים הם דמוקרטים וליברלים אבל בוחרים בממשלת ימין היא לדעתי שטחית משהו, והיא נובעת לדעתי בדיוק מהעובדה שאותם סטודנטים מעולם לא נחשפו לאינטיליגנציה ימנית למשל.

      כל זה לא בא לומר שאני מסכים עם טיעוני הימין (אני מניח שקראת מספיק את הבלוג כדי לדעת שלא) או שגם טיעוני הימין יכולים להיות שטחיים להחריד (אגב, גם בצד הדתי אני חושב שדתיי ירושלים נוטים להיות מעמיקים יותר בדתיותם מאשר דתיי המרכז). כן, אני גם חושב שהדמוקרטיה והליברליזם לוקחים בענק; ואני כן חושב שפתרון הקבע שמדיניות הימין מובילה אליו הוא בהכרח לא דמוקרטי (מצב קבע של שטח שבו למיעוט מהאוכלוסיה יש זכויות אזרח אבל לרוב אין הוא לא דמוקרטיה); אבל ההצדקה מאחורי הטיעון הזה צריכה להיות קצת יותר מגובשת לדעתי מאשר "זה מובן מאליו".

      לגבי הפוסט של תומר פרסיקו - קראתי אתמול, עם רובו אני מסכים, עם חלקו לא (אני לא אוהב כשמנסים בכח לצייר תמונה סימטרית. בדרך כלל התמונה לא סימטרית). אבל אני אכתוב בצורה יותר מסודרת בהזמנות.

      מחק
    2. אתה צודק לגבי המסקנות שעולות כתוצאה מהשוואה למדינות אחרות. אין ספק שאחת הבעיות של השמאל בישראל זו הטהרנות והניסיון להיות יותר קדושים מהאפיפיור בכל מה שנוגע לזכויות אדם ודמוקרטיה. בגלל זה אני מגדירה את עצמי כשמאל מתון (אעפ"י שהנטיות הטהרניות שלי מתעקשות לפעמים שזה לא שמאל אמיתי), ולא מסכימה עם המסטרנטים המדומיינים שלך (אמנם לגבי "קדימה" קשה מאוד להגיד, מאחר שזו מפלגה ללא שום אידיאולוגיה נראית לעין. אבל לפחות באיזשהו מובן "קדימה" ניסתה לקדם פתרון של שתי מדינות, שהוא עדיין יותר "שמאלי" ויותר נכון בהיבטים של זכויות אדם מכל מה שיש לימין להציע).

      התחושה שלי היא שדווקא יצא לי להיחשף לאינטליגנציה ימנית, ולמרות שלעיתים הם הצליחו לאתגר אותי, בשורה התחתונה אני חושבת שהם אכן לא מתמודדים עם הבעיה שהצגת - שהפתרון המועדף על-ידם הוא לא דמוקרטי. איזו הצדקה יותר מגובשת לטיעון הזה היית מציע (בכפוף למגבלת המקום)?

      אגב, לגבי דתיי ירושלים לעומת דתיי המרכז, המדגם שלי הוא מקרי בהחלט (מאחר שאני לא שייכת למגזר), אבל לפחות ממה שנתקלתי בו, גם במרכז אפשר למצוא מורכבות, ואולי דווקא להיפך: תל אביב לדתיים היא מה שירושלים לחילונים, היא מקום שמאתגר אותם.

      מחכה לפוסט ההתייחסות לתומר פרסיקו...

      מחק
    3. יש אני חושב שאנחנו די מתכנסים לאותה המסקנה; ההבדל העיקרי בין מסקנת הדיון על תקופותו הדמוקרטית של פתרון הימין לסכסוך הישראלי פלסטיני לבין מה ששמעתי מעמיתי לסמינר היה בתחושה שלי שעמיתי לסמינר בכלל לא ראו למה צריך לטעון פה טענה בכלל. המחשבה שטיעון הימין יכול להיות באופן היפותטי תקף ושצריך להפריך אותו לא עלתה כאופציה (אני קצת מקצין את עמדתם כמובן, אבל רק לשם הרטוריקה).

      דתיי המרכז וירושלים - פה אחטא בהכללות גסות אבל לדעתי יש הבדל דרמטי. ראשית, פנומנולוגית, רוב המנהיגות האינטלקטאולית של הציבור הדתי לאומי מגיעה מירושלים - החל במכון הרטמן וכלה במרכז הרב. גם הגיוון הדתי בירושלים גדול הרבה יותר. כפרשנות, אני חשוב שזה מכיוון שרוב דתיי המרכז מעורבים הרבה פחות בחברה החילונית שסביבם לעומת דתיי ירושלים (למרות שבירושלים יש הרבה פחות חילונים). הם גרים בפרברים דתיים לחלוטין (גבעת שמואל) או באופן ניכר (רעננה, פתח תקוה). כמות הדתיים שלומדים באונ' תל אביב מזערית - רובם לומדים בבר אילן. וכו' וכו'.

      מחק
  4. אור, חיזקת לי את הביטחון העצמי בתור ירושלמי מבחירה, עוד מעט עשור. תענוג.

    השבמחק