בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 4 בפברואר 2012

הערת פוסט מורטם על פלורידה

בניגוד למדינות הקודמות, פולרידה היא מדינה מאוד מגוונת. כבר לפני ההצבעה נייט סילבר מיפה בגדול חמישה אזורים מרכזיים במדינה (למרות שהתמונה כמובן יותר מורכבת):

האיזור החום - מיאמי, שבה שיעור היספניים מאוד גבוה. בפרט, גרה במיאמי אוכלוסיה מאוד ספציפית של היספניים - קובנים, רבים מהם צאצאי הפליטים שברחו מהאי עם עליית קסטרו לשלטון: בניגוד לשאר האוכלוסיה ההיספאנית, הם נוטים להיות הרבה יותר רפובליקאים והנושא של מדיניות תקיפה וחסרת פשרות כלפי קובה בוער בעצמותיהם.
האיזורים האפור והכחול - מחוזות לאורך החוף המאופיינים באוכלוסיית מהגרים פנימיים גדולה, בעיקר של מבוגרים שבאו לפלורידה לבלות את שנותיהם האחרונות בחימום עצמותיהם בשמש. האיזור הכחול, לחוף מפרץ מקסיקו, מכיל בעיקר מהגרים מאיזורי המערב התיכון, בעוד שהאיזור הכסוף לאורך אוקיאניוס האטלנטי מכיל מהגרים רבים מהצפון מזרח (בהם יהודים רבים). כמובן - אלו הכללות, אבל בלי הכללות מה הכיף?
האיזור הסגול הוא "מסדרון I-4", המכונה כך על שום הכביש המהיר I-4 החוצה אותו מטמפה בדרום מערב, דרך אורלנדו במרכז ועד דייטונה ביץ'. זהו איזור פרברי בעיקרו והוא מאפיין של המצביע המתנדנד: זה איזור מאוד מאוכלס, שגם גדל מאוד בעשור האחרון, ובהתאם סובל סבל רב מהתפוצצות בועת הנדל"ן, והוא בעיקר מאופיין כbellweather - האיזור שנותן אינדיקציה לגבי הכיוון הכללי של הבחירות. זה נכון גם בפרמייריז רפובליקאים וגם בבחירות כלליות: אף אחת מהמפלגות לא יכולה לנצח בפלורידה בלי לנצח בI4.
האיזור האדום - צפון פלורידה, איזור המכונה florida panhandle, ("ידית המחבת של פלורידה"), על שם צורתו במפה. זה איזור הרבה יותר קרוב תרבותית למדינות הדרום העמוק שמצפון לו - אלבמה, מיסיסיפי וג'ורגי'ה - מאשר לשאר פלורידה. איזור דתי, שמרני, עם מתח בין גזעי רב - בקיצור, מה שרגילים לראות במדינות הדרום (יש קלישאה פוליטית ש"בפולרידה כד להגיע לדרום צריך לנסוע צפונה").
האיזור הכתום הוא איזור ג'קסונוויל: הוא דומה בגדול לשאר צפון פלורידה, אבל עשיר יותר ולכן נוטה להיות מתון יותר ופונדמנטליסטי פחות.
יש גם ארבעה מחוזות שלא צבעתי, כי הם מאוכלסים מאוד מאוד בדלילות, בעיקר בביצות ובתנינים.

כעת, בואו נסתכל על תוצאות הבחירות המקדימות בפלורידה:
המחזות הכסופים הם אלה שרומני ניצח בהם, והאדומים - אלה שגינגריץ' ניצח. זה די מפתיע, כי רומני ניצח בפער כה משמעותי (46%-32%, כזכור) שהיית מצפה שהוא יזכה בכל איזורי המדינה. צריך כמובן גם לזכור שמפה היא מטעה בהקשר הזה, כי היא לא מביאה בחשבון את צפיפות האוכלוסיה -איזור צפון פלורידה בו גינגריץ' ניצח מאוכלס בדלילות ביחס לאיזורים המאוכלסים של מרכז וחופי דרום המדינה. ועדיין, בבירור, רומני הפסיד - ובהפרשים ניכרים - את איזורי צפון פלורידה, שהם בדיוק האיזורים המייצגים את הבסיס השרוף של המפלגה הרפולביקאית - דרומי, דתי, שמרני.

על המפה הזו גינגריץ' מסתכל ותולה את תקוותו להמשך המירוץ; אם כי הוא הודיע שהוא יקיים מסיבת עיתונאים לאחר ההצבעה בנוואדה הערב, כך שיכול להיות שהוא יפרוש מהר משציפיתי. ועדיין, המפה הזו צריכה להדאיג מאוד את רומני. נכון שהוא ניצח את פלורידה, לאחר ששפך מליונים רבים בפרסומות שליליות כנגד גינריץ' (אחד הפרשנים כינה זאת "הפצצת דרזדן של פרסומות"); אבל את הבסיס של המפלגה הוא לא שכנע. הבסיס הזה הוא אמנם רק כ30% מהאלקטורט אבל הוא חייב אותו כדי לנצח בבחירות הכלליות. אם נצרף למפה הזו את העובדה שבכל המדינות, פרט לדרום קרוליינה בה המצביעים יצאו כדי להצביע נגד רומני, שיעור ההצבעה בפריימריז הרפובליקאים היה קטן יותר מב2008 - וגם אז סבלה המפלגה הרפובלקאית מגרעון חמור בהתלהבות מצביעיה - נגיע למסקנה שמיט רומני, גם אם ינצח, עלול לעמוד בפני בעיה קשה של חוסר התלהבות ממנו באלקטורט הרפובליקאי - מה שמכונה enthusiasm gap - מהסוג שעלול לעלות לו בבחירות. את גון מקיין הבעיה הזו הביאה לבחור בשרה פיילין כמועמדת לסגן נשיא - כדי לסחוף את הבסיס השמרני של המפלגה. את הבסיס הוא אמנם סחף עם הבחירה הזו, אבל בבחירה הזו הוא סופית קבר את סכוייו לנצח בבחירות הכלליות.

בהמשך השבוע - לא רק אמריקה.

שבוע טוב. 

תגובה 1: