בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 30 באפריל 2012

מה ההסתברות לכך שברק יכה פעמיים באותו מקום?

זניחה, נכון? אז מה לגבי הסכוי לכך ששבעה תשעה (ותודה לבירי על התיקון) ברקים יפגעו בו זמנית בגשר אחד?

פיל מקגרו צלים את התמונה הזו אתמול ב13.4 (תודה לאלון על התיקון), במהלך סערה; הגשר הוא הביי-ברדיג' בסן פרנסיסקו. אל חשש, בשל כולאי ברקים איש לא נפגע.
(עוד פרטים כאן; גאולה לעולם לדיויד שלוסברג)

יום רביעי, 25 באפריל 2012

רשימות יום העצמאות

יום חשוב, יום העצמאות. מצד שני, אין לי דבר באמת מקורי לומר עליו כרגע. אז נציין שהוא יום חשוב (בלי ציניות), והנה אוסף מקרי של עניינים שהצטברו בגוגל רידר:
1. מוקדש לאיתמר קגן, שבאמת ניסה בגיל 12 להכניס נורה למיקורגל כדי לראות מה קורה:
2. דימיטרי קירוקוב חטף דו"ח תנועה משוטר על שלא עצר בתמרור עצור. אלא שהוא משוכנע שהוא כן עצר, והשוטר פשוט לא ראה. אז הוא הוכיח פיזיקלית, שמזוית כמו זו של השוטר, באופן עצירה מסויים זה יראה לשוטר כאילו הוא לא עצר; שלח את זה לבית המשפט וזוכה. מלך.
3. אני חושב שהסרט האהוב עלי מסרטיו של וודי אלן הוא "כולם אומרים, אני אוהב אותך". לא יודע למה, כנראה שהוא לא יצירת המופת הגדולה של אלן, אבל אני אוהב אותו. מכל מקום הסרט מספר על משפחה ליברלית, מסוג הליברלים של האשמה (עשירים, גרים באפר איסט סייד, ומרגישים אשמים על זה) וקורים להם כל מיני דברים, בין השאר אחד הבנים נהפך לרפובליקאי, והמשפחה פשוט לא יודעת מה לעשות. בסוף הסרט, כשכל חוטי העלילה נפתרים, החוט הזה נפתר בכך שמגלים שלבן היה קריש בעורק הצואר שחסם לו את גישת הדם למוח. כששחררו את הקריש, הוא חזר להיות ליברל (איך נאמר, אלן לא משתמש באנדרסטייטמנט בביקורת פוליטית. מלך #2) מכל מקום, נזכרתי בזה בעקבות הידיעה הזו, על גבר רגיל, סטרייט ואיש משפחה, שבעקבות אירוע מוחי הפך להומוסקסואל. בחיי. (שלא יובן לא נכון, אין כאן שום אמירה ערכית על הומוסקסואלים או סטרייטים. זה בעיקר משעשע / מדהים)
4. ראש עיריית ניוארק, ניו ג'רזי, רץ לתוך הבית הבוער של שכנתו והציל אותה. מלך (#3)
5. לא רק שטכנולוגיה מתפשטת היום מהר יותר. היא מתפשטת ממש מהר יותר:
6. לפי מחקר חדש, ככל שהאות הראשונה של שם המשפחה שלכם מאוחרת יותר בא"ב, אתם נוטים להיות בזבנים יותר. אז זה לא שאני בזבזן, בכל אשמה הק' של קרויזר.
7. ואם אנחנו בגראפים מגניבים: חמש המדינות הראשונות בכמות ציוצים בטוויטר לאדם באפריקה היו בעברן בשליטה אנגלית (וזה המכנה המשתוף היחיד, מדובר על מדינות החל במצרים וכלה בדרא"פ):
8. איך אמר מרקס? "ההסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם שניה כטרגדיה ופעם שלישית כפארסה"? מאה שנה לאחר "משפט הקופים" המפורסם, עבר חוק בטנסי המתיר לימוד בריאתנות בבתי הספר תחת אצטלה מדעית של לימודי ביולוגיה.
9. והנה ממש "אבוי למנוצחים": הפטנטים של נטסקייפ? הם היום שייכים ללא אחרת מאשר מייקרוסופט.
10.הלמ"ס האמריקאי פרסם טבלה של המשכורת החציונית של בוגרי כל מקצוע בקולג', כלומר - איזה מקצוע הכי שווה ללמוד. כאשכול, מתמטיקה ומקצועות מחשב מקום שני, וכמקצוע בודד הmajor של מתמטיקה/מדמ"ח במקום שלישי (אחרי מהנדסי דלקים ורוקחות). מה שיותר הרשים אותי שלבוגר מתמטיקה+מדמ"ח בארה"ב יש שכר חציוני של $98,000 לשנה, כלומר כ30,000 ש"ח בחודש; זה לא נשמע לי דרמטית יותר משכר חציוני של בוגר מקצועות אלה בארץ. (זה יותר, אבל לא דרמטית יותר) אבל אולי אני טועה. בכל מקרה, הטבלה כאן.
11. ובכל זאת, ממצוות היום. זה אולי הקטע שהכי הרשים אותי ביחס לעומק התחקיר של "הבית הלבן" (חוץ מהעובדה הקטנה שיום העצמאות הישראלי נחגג בתאריך העברי); ליאו מגארי, ראש הסגל, מדבר עם הנשיא:
(אם אינכם יכולים לראות, הלינק כאן)

חג שמח!

נ.ב. צריך לומר גם לזכות: על דברי הטירוף של רבקה שמעון (שכתבתי עליהם שבוע שעבר) לא ראיתי איש מגן, וכן ראיתי הרבה מוקיעים. אז אולי בכל זאת יש תחושה שנחצה כאן גבול. ולו בכך ננוחם.

יום רביעי, 18 באפריל 2012

מתנה ליום השואה

לפני כשנה וחצי שמעתי ערב עיון באונ' ת"א לזכרו של וולטר גראב, מייסד המכון להסטוריה גרמנית באוניברסיטה, שנושאו "לכתוב הסטוריה גרמנית בישראל" (מעניין, שמכל תחומי ההסטוריה הלא יהודית, דווקא הסטוריה גרמנית היא מהתחומים הכי חזקים באוניברסיטאות ישראליות). בין השאר, פרופ' משה צוקרמן ציין שגראב (שכולם ציינו שהתחיל את הקריירה שלו כסוחר כובעים) אהב "להבריש כנגד כיוון השערות של ההסטוריה", כלומר להאיר את המקומות בהם הכיוון שההסטוריה פנתה אליו לא היה דווקא הכרחי - למשל, את הגורמים שהביאו לאפשרות סבירה ביותר שגרמניה היתה נהפכת דווקא למדינה הסוציאליסטית הראשונה באירופה ולא לנאצית.
מכל מקום, עיקר הערב היה על יחסיהם של היסטוריונים ישראלים לגרמניה, והרוח העולה מרוב ההרצאות היתה של חלוקה דורית: דור המייסדים של ההסטוריה הגרמנית בארץ - למשל של גראב - התעלם לחלוטין מהשואה, היא היתה חור שחור, כואב מדי, עבורו; הדור הזה היה מוכן לדון לכל המאוחר בביסמרק. הדור השני - של שולמית וולקוב, משה צימרמן וחבריהם - היה דור שנמשך לתחום דווקא בגלל השואה, ולכן בעצם עסק בה באובססיביות; גם כאשר דנו בהסטוריה גרמנית שאיננה קרובה בזמן לאמצע המאה ה20, המבט היה תמיד אל הסוף הנורא והבלתי נמנע של הנאציזם. הדור השלישי, שיוצא כעת (נניח, בועז נוימן הוא מייצג שלו) מתיחס בצורה הרבה יותר "נורמלית" להסטוריה גרמנית, במידה מסויימת כהסטוריה של כל מדינה אחרת.
בשלב השאלות, אחת הדוקטורנטיות בקהל שאלה האם הם לא רואים אפשרות שהדור השלישי - או שלישי-רביעי - כותב הסטוריה של הנאציזם במידה מסויימת של הזדהות עם מבצעיה (כלומר, עם הנאצים). במבט לאחור אני אפילו לא חושב שהיא ניסתה לשאול בפרובוקציה, אלא יותר מתוך ראיה של הדור הזה כדור שרגיל להיות חברת הרוב, ושכנראה לפחות חלקו מוצא את עצמו מתנגד במידה משתנה של נחרצות למדיניות הממשלה שלו, ולכן שואל את עצמו מה הוא היה עושה אם הוא היה ליברל גרמני של שנות ה30. מכל מקום, צוקרמן פנה לענות, והתפיסה שישראלים יזדהו עם הנאצים היתה כל כך לא מובנת לו - אחרי הכל, הוא יליד 49, דור שני לנצולי שואה שהשואה, סביר להניח, היתה הרבה יותר נוכחת בחייו מאשר בחיי ישראלי בן 30 בימנו - שהוא בהתחלה לא הבין שלכך מתכוונת השואלת. כשהבין, הפטיר: "מזדהים עם הנאצים? נו, זה באמת להבריש כנגד כיוון השערות של ההסטוריה".

לא שהיו חסרים מי שיעשו את ההשוואה הפרובוקטיבית: אחרי הכל, משה צימרמן היה אחד המרצים והוא לא יכול להעביר הרצאה מבלי להשוות את ישראל לגרמניה של שנות ה30. הוא גם לא חדש בזה, ישעיהו ליבוביץ' עשה את ההשואה הזו לפני שנים (אחת הנקודות שבגללה אישית אני מסרב לקבל אותו כאורים ותומים). אבל תמיד העמדה הזו באה מעמדה מאשימה: תראו, ישראלים, הפכתם לנאצים. מעודי לא חשבתי שנראה ישראלי שמשוה את עצמו לנאצי וגאה בזה.

עד ששלח לי מיכאל היום את המאמר המזוויע הבא, של רבקה שמעון, על פרשת אייזנר. ובקצרה, המאמר אומר: איזה יופי של מתנה נתן לנו אייזנר ליום השואה. הוא הראה שאנחנו לא רק קורבנות, אנחנו יכולים להיות גם נאצים. ברוך ה'. אין טיפה של ציניות בתיאור הזה, היא באמת שמחה בהשוואה.

אני לא יודע מי זו הרבקה שמעון הזו. חיפוש גוגל פשוט מראה שהיא מדריכת כלות שכותבת לא מעט פובליצסטיקה באתרים הדתיים. אפשר לומר שהיא שולית, אולי לא; עדיין זו כתבה שעלתה באתר דתי מרכזי למדי, ככתבה שגרתית. אתר כיפה מכריז, שהעמדה: "אנחנו נאצים ואנחנו גאים בזה" מקובלת עליו.

התגובה הראשונה שלי היתה באמת ובתמים של זעזוע. אני חושב שהייתי חוזר בתשובה רק כדי להוריד שוב את הכיפה. אבל אחרי קצת מחשבה, זה סוף - מזוויע אולי - של תהליך שאנחנו רואים כבר זמן. אני חושב שכתבתי מתישהו אבל אני לא מוצא את הפוסט, על התיאוריה של תומר פרסיקו על כך שבניגוד למצב הטרום מודרני, בו המוסר הטבעי והאוניברסלי היה חלק משמירת הלכה, בעולם המודרני המוסר האוניברסלי הפך - באופן טאוטולוגי משהו - לאוניברסלי ולכן כדי לבדל עצמה האורתודוקסיה נאלצת להתהדר במצוות הטקסיות, הלא רציונאליות; לכן "להיות דתי" מתבטא לא בלא לרצוח אלא בלשמור כשרות ושבת; ככה אפשר לומר על יגאל עמיר שהוא דתי. אלא שהענף החרד"לי-קוקניקי של הציבור הדתי עשה עוד פניה חדה בתהליך הזה: האורתודוקסיה עבורו לא רק מתגדרת באיזורים שהם מחוץ למוסר האוניברסלי, אלא היא מקדשת את מה שהמוסר האוניברסלי מתנגד לו. המוסר האוניברסלי הוא מוסר "נוצרי", והגיע הזמן שאנחנו ניפטר מתסביכי הגלות ונחזור למוסר היהודי האותנטי, בו אנחנו לא רק מוכים אלא גם מכים. תמשיכו את ההגיון הזה עד סופו, ותגיעו למסקנה שאם המוסר הנוצרי הרכרוכי מגנה את הנאציזם, אשרינו מה טוב חלקנו שאנחנו סוף סוף יכולים להיות נאצים, ולא רק קורבנות. אחרי כל הפסקים של זלמן מלמד ושמואל אליהו וחבריהם, הגאוה של רבקה שמעון בהשואה לא צריכה להפתיע אותי. We should have seen it coming.

אז נשאר לי רק לסיים עם ציטוט מהכוזרי, א; קי"ג-קט"ו, האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש כשקראתי את המאמר:
אמר החבר: רואה אני כי אתה מגנה אותנו על גלותנו ועל רוע מצבנו. האין טובי אנשי הדתות מתפארים בכמו אלה? כך, אין הנוצרים מתגאים כי אם במי שאמר "האיש אשר הכך בלחי ימינך הושט לו לחי שמאלך, ואשר אחז בטליתך תן לו גם את חלוקך!" ומאות בשנים באו עליו ועל בני עדתו וכן על כל ההולכים אחריו בוז ויסורים והרג, עד שעלו לגדולה נפלאה, ובאלה מתפארים כעת כל בני דתם. וכדבר הזה קרה גם למיסד דת האיסלאם ולחבריו עד אשר נתעלו וגברו - אכן רק בהם יתפארו בני דתם וישתבחו, לא באותם מלכים אשר גדל שמם ופרצה מלכותם ונפלאו מרכבותיהם. אף אנחנו יחסנו אל האלוה במצבנו היום קרוב יותר מאשר אלו היתה לנו גדולה בעולם הזה.
אמר הכוזרי:כך היה אמנם הדבר, אילו היתה ענותכם דבר אשר בחרתם בו, אבל היא אינה כי אם דבר שבהכרח, וכאשר תשיג ידכם תהרגו אף אתם.
אמר החבר: מצאתי מקום כאבי, מלך הכוזרים!...
(הציטוט מתרגום אבן שמואל, פרט לכך שהוא שינה את המקור "וקלטתם" ל"תהרגו אף אתם בשונאיכם". אני החזרתי למקור. משום מה המשפט האחרון זכור לי כ"הובשתני מלך כוזר, גילית מקום חרפתי" אבל לא מצאתי שום מקום שמתרגם כך. רן הזכיר לי בזמנו שההתיחסות של החבר לכך שמלך כוזר בייש אותו נמצאת דווקא במקום אחר בספר, בו מלך כוזר שואל אותו מדוע לא עלה לארץ ישראל, אז כנראה שעירבתי בין הדברים).

ולמען הסר ספק: אני אישית חושב שכל מחשבה להשוואה בין אייזנר לנאצים מגוחכת והיא עלבון לזכר השואה. זה מעשה חמור, אבל בינו לבין נאציזם פעורה תהום עמוקה. הזעזוע שלי הוא שהעובדה ששמעון לא רק שמשווה, אלא גאה בהשוואה.

יום שלישי, 17 באפריל 2012

טוקבק

פעם, לפני הרבה הרבה שנים, כש"המילה האחרונה" בגלי צה"ל רק התחילה, היא היתה תוכנית מאוד חביבה. המנחים היו שנונים למדי, והרעיון והביצוע היו חביבים. אלא שמזה כמה שנים - עם או בלי קשר לחיתוך המתוקשר ימינה שעירית לינור ואברי גלעד עשו - אני לא ממש סובל את התוכנית - היא נהייתה מין התלהמות משותפת של מנחים שבדר"כ מלבים זה את זה. התאבכות בונה של ממש.
אלא שהבוקר נכנסתי לאוטו והדלקתי רדיו שהיה על גל"צ, ושמעתי את חילופי הדברים הבאים ביחס לפרשת אייזנר:
ג'קי לוי: אני פשוט חושב, שמול כל זה, צריך לומר באופן אמיץ וכן, שצה"ל חייב  לסרב להתמודד מול אוכלוסיה אזרחית. וזה אומר משהו  על כל עניין פינוי יישובים, על כל עניין פיזור הפגנות למינהו. כי כרגע אייזנר נאשם על זה שהוא לא תפקד בדבר, ששום דבר לא הכשיר אותו לתפקד בו. ואתה צריך להבין שמה שראינו בתמונה הזו זה משהו...
אברי גלעד: אבל צה"ל עושה את זה כבר שנים.
ג'קי לוי: לא נכון. לא נכון. זה בדיוק מה, זה הפירוש של המלים "פינוי בכח". כשאתה שולח כח צבאי לפנות את עמונה או את מגרון או איזושהי הפגנה בכח זה מה שאמרת להם לעשות: אל תירו בנשק.... (והוא ממשיך למונולוג שלם)
אני בכלל אל רוצה להכנס לטיב הטיעונים או לדיון: מדהימה אותי תפיסת המציאות. הרי כל הסיבה שצה"ל הוא המתמודד מול ההפגנה הזו כמו גם בפינוי יישובים, היא שאירועים אלה מתרחשים בשטחי יש"ע, שבהם צה"ל הוא הריבון. וככזה, בודאי שהוא מתמודד עם אוכולוסיה אזרחית כבר ש/נים רבות: הוא ניהל את חייה של כל האוכלוסיה הפלסטינית במישרין מ67 עד 93, ועדיין מתמודד עמה בדרך קבע מחוץ לשטחי הרשות או כאשר הוא נכנס לשטחי הרשות עד היום. אלא שעבור לוי כנראה שאוכלוסיה אזרחית היא רק אזרחים ישראלים או דנים (או אירופאים בכלל). ככה, מבלי משים, הדגים לוי איך הכיבוש מטמיע תודעת האפרטהייד בילט אין  (שהרי הוא בונה מצב בסיסי שבו ישראלים=אזרחים עם זכויות אזרח ופלסטינים=נתינים ללא זכויות אזרח) גם במי שבסך הכל הוא אדם טוב וגם מצחיק לא פעם.

אבל האנקדוטה הזו היא לא הסיבה העיקרית לפוסט: למעשה הפוסט הזה נועד למכתב שממשלת ישראל בחרה לתת בידי באי המטס. שוב, אני לא נכנס בכלל לסוגיית המטס והצדקתו (ברור שהוא פרובוקציה, וכנראה שרק מסכום כרטיסי הטיסה - נניחף חישוב גס, רבע מליון דולר? - יכלו לשרת בכל מיני דרכים טובות יותר את העם הפלסטיני) אלא במחשבה על לתת לפעילים מכתב שנוסחו כדלהלן:
אנו מעריכים את בחירתך בישראל כמושא דאגותיך בתחום זכויות האדם, אנו יודעים שעמדו בפניך אפשרויות ראויות רבות
היית יכול לבחור למחות נגד הטבח היומי שמבצע המשטר הסורי בבני עמו, שגבה אלפי קורבנות. היית יכול לבחור להפגין נגד הדיכוי האלים שמפעיל המשטר באירן נגד מתנגדיו וביצוע פיגועי טרור ברחבי העולם. היית יכול לבחור להפגין נגד שלטון החמאס ברצועת עזה. שם מבצעים ארגוני הטרור פשע מלחמה כפול כאשר הם יורים לעבר אזרחים תוך שימוש באזרחים כמגן אנושי. 
בחרת למחות נגד ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, בה קיים שוויון זכויות לנשים, העיתונות מבקרת את הממשלה, ארגוני זכויות אדם חופשיים לפעול, קיים חופש פולחן לכולם ומיעוטים אינם חיים בפחד. לכן אנו מציעים לך ראשית לפתור את הבעיות האמיתיות באזור ואחר כך לשוב לישראל כדי לחלוק עמנו את ניסיונך.
אז קודם כל, המכתב הזכיר לי שכבר מזמן רציתי להוסיף עוד דרגה בהירארכיית אי ההסכמה של גראהם: בין "מספיק" (תגובה לנימה) ל"מספיק בקושי" (אד הומינם) הייתי מוסיף את תגובת ההסטה: למה אתה טוען כנגדי ולא כנגד X? שכמובן, זו תגובה חסרת ערך, שכן היא בכלל לא מתיחסת לטענה שנשמעה. ובכן ברכות, ממשלת ישראל מקבלת בין מספיק למספיק בקושי בסולם האה"ג.

אבל מעבר לכך, מעניין אותי לחשוב מה חשב מי שבחר לנסח ולתת את המכתב הזה. מה הוא חשב שיקרה:
האם הפעילים ישתכנעו ממנו? ודאי שלא.
האם הוא ישפיע על סיקור התקשורת הזרה? הרי הדרך העיקרית שהוא יגיע לתקושרת הזרה בצורה הזו היא דרך הפעילים, והם בודאי לא יציגו אותו בצורה שתעזור להבהרת עמדת ישראל.
האם הוא נועד לדעת הקהל הישראלית? חלקית אולי כןף למרות שאני לא בטוח שזה באמת ייצור כזו השפעה, שכן כל הישראלים מכירים וכנראה מסכימים עם הטיעונים הללו, וזה לא שהממשלה יוצאת כל כך "גבר גבר" במהלך הזה כמו נאום נתניהו באו"ם. ומעבר לכך, אני סקפטי אם מישוה חשב על מהלך כה מתוחכם ועקיף כדי להשפיע על דעת הקהל הישראלית: הבעיה העיקרית עם תיאוריות קונסיפרציה היא שהן מעניקות הרבה יותר מדי קרדיט למתכנניהן.
נותרנו עם ההדבר ההגיוני היחיד לדעתי: זה פורקן רגשי של מי שהחליט על כך. מישהו בלשכת רה"מ (או במשטרה, מי שלא החליט על כך) התעצבן על פעילי הכביכול שלום האלה, וכתב להם את דעתו. המכתב הזה הוא טוקבק.

אז לי מזל שיש בלוג, שאני יכול לנתב את מנטליות הטוקבק שלי אליו וכך היא לא מפריעה לעבודתי (לא נראה לי שתכנון תחנות כח סולאריות מושפע בצורה טובה מעצבים על פעילי שמאל אירופיים). אבל כנראה שלמקבלי ההחלטות אין מנגנון ניתוב שכזה, ולכן מדיניות החוץ שלנו מתנהלת במנטליות טוקבק. וזו כבר מסקנה מאוד עצובה.

יום שישי, 13 באפריל 2012

והמירוץ מתחיל

אחת החוויות המתסכלות ביותר במעקב אחר פוליטיקה אמריקאית בעשור האחרון (לפחות, זה הזמן שאני עוקב), במיוחד לאוהד המפלגה הדמוקרטית, הוא התחושה שזה לא כוחות: שהרפובליקאים פשוט טובים יותר בלנהל מערכות בחירות, בלמסגר את הדיון הפוליטי לטובתם, בלתקוף; כשהדמוקרטים מצליחים זה היה בדרך כלל רק אחרי כשלונות רפובליקאים קולוסאליים (ראה: אובמה, 2008). ואפילו ב2008, באהדתי את הילרי קלינטון הצלחתי להיות בצד שהפסיד ושבעיקר נראה כמו מי שמשחק במגרש עקום כנגדו.
והנה החידוש המרענן, לפחות כפי שנראה עד כה, בבחירות 2012: סקירת המצב ביום פרישתו של ריק סנטורום מהפריימריז הרפובליקאים השבוע, ולפיכך יום הפתיחה הרשמי של מערכת הבחירות הכלליות, מראה שנראה שהפעם הדמוקרטים פשוט טובים יותר, והיתרון לתטובתם. האינדקציה המרשימה ביותר לכך היא סקר של ABC וושינגטון פוסט שיצא ביום שני (יום לפני שסנטורום פרש) ובו אובמה מוביל על רומני ב7%, ואף חשוב מכך, אובמה מוביל על רומני בשאלה "על מי אתה סומך יותר בנושא X" בכל הנושאים פרט לכלכלה באופן כללי (שם זה תיקו) ובטיפול בגרעון; זה כולל נושאים שבדרך כלל נחשבו כנושאים טובים לרפובליקאים, כמו מסים, מדיניות חוץ והתמודדות עם טרור. זה כמובן סקר אחד (למרות שגם בממוצע אובמה מוביל - לפי ממוצע הסקרים של real clear politics אובמה מוביל ב4.3%) אבל הנה הסיבות שלי לחזות שבחירות 2012 הולכות לנטות לכיוון הדמוקרטי.
א. קודם כל, והחשוב מכל, נראה שהכלכלה האמריקאית מתאוששת. צריך להזהר בתחזיות האלה כי כבר ב2010 היו סימני התאוששות (שהביאו את הממשל להכריז על הsummer of recovery) שאח"כ התבדו והכלכלה חזרה לקרטע, אבל נראה לפי רוב המשקיפים שאני קורא שהפעם יש סכוי שההתאוששות תמשך - ולו מתוקף חוקי המחזוריות של השוק, כל משבר נגמר מתישהו - ולמרות שיכולת הנשיא להשפיע על הכלכלה הרבה יותר מוגבלת ממה שנדמה, עדיין האמריקאים מטילים את האחריות למצב הכלכלי - לטוב ולרע - על הנשיא. לכן, אגב, אם הכלכלה תחזור לקרוס כל הגורמים שאביא בהמשך יהיו הרבה פחות משמעותיים ואובמה יאבק מאבק קשה כדי להבחר מחדש.
ב. המפלגה הרפובליקאית עשתה מאמץ מאוד מרשים להרוס את הדמוי שלה בקרב הציבור. הרפובליקאים חתכו ימינה בחדות  דרמטית כמעט בכל תחום, והגיעו למצב שעמדותיהם ברוב התחומים פשוט במיעוט בציבור: התקציב של פול ראיין, שהוא ההצעה התקציבית המרכזית של המפלגה הרפובליקאית (ושרומני תומך בו) מקצץ באכזריות בתמיכה בעניים ובתוכניות פופולאריות כמו מדיקייר, עמדות שהציבור מתנגד להם; מלחמות התרבות בנושאים כמו הפלות, אמצעי מניעה וכד' - שהדמוקרטים הצליחו למסגר כ"מלחמה בנשים" - הוכיחו את עצמן ככשלון ציבורי (כתבתי על זה כאן); עמדותיהם בנושא מסוי - סירוב להעלות כל מס על כל אחד, גם במקרים קיצוניים כמו "כלל באפט", שבא לסגור עיוות מס שמאפשר למיליונרים לשלם פחות מס ממזכירותיהם אם הרווחים שלהם באו מרווחי הון ולא מרווחי עבודה - זוכים לכתף קרה מהציבור, שמאמין ברוב של כמעט 60% שהבעיה העיקרית בחקיקה הכלכלית היא מסוי לא הוגן ולא רגולציה עודפת (השעיר לעזאזל הקבוע של הרפובליקאים); ולבסוף, קרבות ההשהיה והנסיגה בכל תחום, והסירוב להתפשר עם הממשל בכל נושא (סירוב ששיאו בסאגת תקרת החוב) - אלה אמנם לא נורא השפיעו על מעמדם בציבור (רוב הציבור כן סבור שהדמוקרטים נוטים יותר להתפשר, ומעריך את זה, אבל לא יותר מדי) אלא השפיעו בעיקר על הלך הרוחות בבית הלבן: אובמה ירד מההיבריס שלו, שהניח שעצם בואו לבית הלבן ישנה את המציאות הפוליטית ויפתח עידן חדש של שותפות בין מפלגתית וקומבאיה אחת גדולה, נטש את נסינותיו הארוכים והמייגעים לנסות להגיע לפשרה בנושאים שונים (נסיונות שלמשל האריכו את הדיון על חוק הבריאות, הארכה שסייעה לרפובליקאים לתקוף מספיק את החוק ולהופכו ללא פופולארי בעליל) והחל במאבק פופוליסטי עקבי נגד הרפובליקאים. והמפתיע הוא שהמאבק הזה מצליח, ועל כך בסעיף הבא.
ג. והנקודה השלישית היא שמיט רומני פשוט מצטייר כמועמד מאוד חלש. אולי האינדיקציה הטובה ביותר לכך היא שהרבה רפובליקאים מליגת העל (מושל ניו ג'רזי כריס כריסטי, מושל פולרידה לשעבר, והאח של, ג'ב בוש, הסנטור מפלורידה מרקו רוביו) הבהירו באופן נחרץ (וכזה שנראה אמיתי ולא סתם ההצטנעות המתבקשת משאלות מסוג זה) שהם אינם מעוניינים להבחר למועמדות לסגן נשיא, מה שמעיד על הערכתם שרומני עומד להפסיד. ואפשר לראות כמה תחומים של חולשה:
1. העושר הבלתי נתפס של רומני, וההתיחסויות הקבועות שלו לעושרו, שמציירות אותו כאליטיסט שלא מסוגל להבין את קשייו הכלכליים של האמרקאי הממוצע (זו בדרך כלל האשמה של הרפובליקאים את הדמוקרטים)
2. העובדה שרומני כנראה פשוט שקרן פתולוגי; סטיב בנן עורך רשימה שבועית של שקריו של רומני, האחרונה שבהן כאן;   הנקודה היא לא שרומני משקר מדי פעם, את זה עושים כל הפוליטיקאים; הנקודה היא שרומני משקר המון, גם בדברים שמאוד פשוט לתפוס אותו - כמו הטענה שלו שאובמה הכפיל את הגרעון, טענה שקצת קשה ליישב עם המציאות לאור העובדה שהגרעון (כלומר הפער בין הוצאות והכנסות שנתיות של הממשלה) למעשה ירד בתקופת אובמה, וגם החוב (כלומר החוב המצטבר) לא כפול; או בטענה שאובמה מסתיר את תוכניותיו לאחר הבחירות בעוד שהוא (רומני) מבהיר מה הוא מתכוון לקצץ, כשבראיון ברדיו הוא הודה בפירוש שמה שהוא למד מכשלונו במירוץ לסנט נגד טד קנדי בתחילת הקריירה שלו הוא לא להגדיר באופן ספציפי מה הוא עומד לקצץ כי בוחרים לא אוהבים את זה, ואכן אין בשום מקום בתוכניות הכלכליות הגדרות ברורות מה הוא יקצץ; וגם בדברים שטותיים, שאין שום צורך להכנס אליהם בכלל ולהגרר לשקר - כמו העובדה שהוא טען שהוא זוכר את התהלוכה לכבוד חגיגת היובל לתעשיות המכוניות האמריקאית בדטרויט ב1946, שעליה ניצח אביו - זכרון שיכול להיות קצת בעייתי לאור העובדה שרומני טרם נולד אז. (רק לי זה מזכיר ראש ממשלה שזוכר את הכלניות מסתובבות ברחובות ירושלים, רק שהוא נולד אחרי קום המדינה?). שקריו של רומני עוד לא גרמו לו לבעיות עם העיתונות, אבל יתכן שהמצב הזה מתחיל להשתנות.
3. ולבסוף, נראה שפשוט הקמפיין של רומני לא טוב מספיק. ושרומני לומד בדרך הקשה שמה שהספיק כדי להתגבר על שורת מתמודדים מאוד חלשים ובעייתיים בפריימריז (בעיקר על ידי ניצול היתרון הכלכלי האדיר שהיה לרומני על פני כל מתחריו) עלול להיות קשה יותר בליגת העל של תחרות מול אובמה, קמפיין שנראה חזק למדי (לפחות בשלב זה) ובעל משאבים דומים לזה של רומני. והדוגמה הטובה ביותר לכך התרחשה יום לאחר שסנטורום פרש.
הרקע לסאגה הוא העובדה שאוסף יוזמות החקיקה הרפובליקאיות בנושאי נשים, ויכולתם של הדמוקרטים למסגר את הדיון הפוליטי בנושא בתור ה"מלחמה של המפלגה הרפובליקאית בנשים" הביאו לפער אדיר בתמיכה באובמה בין נשים לגברים. באופן מסורתי נשים נוטות לתמוך יותר בדמוקרטים (התופעה הזו מכונה the gender gap). בהערת אגב - זה הפוך מהמצב באירופה, שם דווקא גברים נוטים יותר למוך בשמאל ונשים בימין; השאלה למה יכולה להיות נושא מעניין למסטר. בכל מקרה, המצב היום הוא שהפער הזה פשוט דרמטי. באותו סקר של וושינגטון פוסט התברר שרומני מוביל ב8% בקרב גברים, אובמה מוביל ב19% (!) בקרב נשים (לשם השואה, בבחירות 2000, שהסתיימו בתיקו דה פקטו, בוש הויל על גור ב11% בקרב גברים וגור הוביל על בוש ב11% בקרב נשים; בבחירות 2008, אותם ניצח אובמה ב7%, מקיין הוביל ב1% בקרב גברים ואובמה הוביל ב13% בקרב נשים). אז הקמפיין של רומני החליט לתקוף את הבעיה חזיתית, ובגישת "הכל חוזר עליך ו--- בידך" החלו לפמפם את המסר שדווקא ממשל אובמה הוא זה שמנהל "מלחמה נגד נשים" מכיוון שהמדיניות הכלכלית שלו הביאה לפיטורי נשים יותר מגברים - 93% ממקומות העבודה שאבדו, טען מחנה רומני, היו של נשים (כמובן, שבדיקה של מקורות עצמאיים העלתה שהטענה הזו מבוססת על משחק מניפולטיבי למדי בנתונים). הם אפילו כינסו מסיבת עיתונאים טלפונית (באמצעות שיחת ועידה) כדי לפמפם את המסר. אלא שאז, עיתונאי אחד שאל מה רומני מתכוון לעשות כדי לשנות את תמונת התעסוקה, שלטענתו (של רומני) מעדיפה גברים, והקמפיין התחמק; אבל זה כלום לעומת השאלה הבאה: עיתונאי אחר שאל האם רומני תומך בחוק "לילי לידבקר" - החוק הראשון שאובמה חתם בנשיאותו, ושמבטל בחקיקה ראשית פסיקה של ביהמ"ש העליון שמנעה מנשים לתבוע את מקומות העבודה שלהם על אפליה בשכר. 6 שניות ארוכות של שקט השתררו בשיחה עד שדובר הקמפיין ענה "We'll have to get back to you on that".
אין ספק שזו שאלה מכשילה לרומני: זה חוק מאוד מאוד פופולארי, ואם הוא היה עונה שהוא מתנגד לחוק אז הוא היא מצטייר כמי שתומך באפליית נשים במקום העבודה, אה-לה-מד מן. אבל מאידך, אם הוא תומך בחוק הוא מודה במשתמע שאובמה עשה צעדים שקידמו נשים (בניגדו למסר שאובמה הוא הנלחם את המלחמה כנגד נשים); הוא נוקט עמדה מנוגדת לכל חברי הקונגרס הרפובליקאים פרט לשבעה, שהתנגדו לחוק; והוא מסתבך עם האגף הימני שמאוד מתנגד לחוק (אגב, בטיעונים שיש בהם משהו: הם סבורים שהחוק בעיקר יסייע לעו"ד המתמחים בליטיגציה - קבוצה מהשנואות על בימין האמריקאי - שיחפשו לדפוק את העסקים הגדולים ולא באמת יסייע לנשים). אבל, התמודדות עם שאלות מכשילות הוא מה שמפריד בין קמפיין חובבני למקצועני: מקמפיין מקצועני מצופה שאם הוא מכנס מסיבת עיתונאים בנושא הרקורד של ברק אובמה בענייני נשים, שיהיה מוכן עם תשובה בנושא חוק לדבקר.
ההתמודדות בהמשך היום עם התוצאות היתה גם היא מביכה עבור קמפיין רומני, אבל לא נייגע אתכם בפרטים. גם אי אפשר לזלזל ביכולות הדמוקרטים להכשיל את עצמם, כאשר אחת הפרשיות הדמוקרטיות התבטאה בCNN בהקשר לדיון הזה כנגד אן רומני, אישתו של מיט, שהיא "לא עבדה יום בחייה" - ובכך נתנה סיבה לרפובליקאים להתרעם על הדמוקרטים שמזלזלים בעקרות בית. (חיפשתי ביו טיוב את הקטע מהפרק "20 שעות באמריקה" של הבית הלבן שמתאר בדיוק התרחשות כזו, ולא מצאתי, אז הנה התסריט. לפני שתאשימו אותי במיזוגניה, אני לא באמת מסכים עם הנקודה, אבל הנסיוח מצויין, והעובדה שהרפובליקאים מתעקשים לחקות, אחד לאחד, את הדמיון של ארון סורקין פשוט מדהימה)


ואחרי כל זה, יכול להיות שיש סיבה הרבה יותר פשוטה שהבחירות האלה נראות לי נוטות יותר לטובת הדמוקרטים: מאז 2000, אז התחלתי לעקוב, ועד לפני כשנתיים הכלי המרכזי שלי לחדשות מתוך ארה"ב היה פוקס ניוז. בשנתיים האחרונות התנקתי מהכבלים והתחלתי למלא את הreader שלי בבלוגים פוליטיים, בעיקר מהצד השמאלי של המפה. סגירות קוגניטיבית כבר אמרנו?

ועדיין to put my money where my mouth is, אני מהמר מעכשיו: אובמה יזכה בבחירות האלה כמו ב2008, בערך ב7%, עם פחות או יותר אותן מדינות.אולי ללא אידיאנה.
(זה לא שיש לי הרבה רקורד לסכן, כבר ראינו מה שוות החזיות שלי. מאידך, אם התחזית הזו תתגשם, אז אני יכול להתגאות שחיזיתי את המהלך הגדול של העניינים, מגובה 30,000 רגל, כבר לפני שנה וחצי).

יום רביעי, 11 באפריל 2012

מפסח ועד יום העצמאות

הפוסט הזה צמח באופן אורגני - אני רוצה לכתוב אותו כבר כמה שבועות וכל פעם נוסף לא עוד שלב. אז להמנע מכבדות יתר, אני אחלק אותו לשלבים: אם יוצא לכם כבד מדי תמיד אפשר להפסיק בסוף השלב ולחזור לאחר מכן מאותו המקום (וככה גם נתוני הגלישה לבלוג ישתפרו. win win situation)

1. בבסיס בו שירתתי היו מספר סוגי תורנויות: שבוע עבודות רס"ר, שבוע שמירות, אבטחה. והיתה את התורנות השנואה מכולן, זו המכונה "מטלה מזדמנת" (אתם מוזמנים בזמנכם החופשי לנחש איזו אות החליפה את ע' הפועל בשם התואר של התורנות הזו בפי כל): אחת לכמה זמן היתה צצה מטלה שלא חזו אותה מראש (למשל, להכין את חדר המורשת לפורום מטכ"ל שביקר בבסיס, להגיש ולפנות להם אוכל. בדידי הווא עובדא), ואז היו מש"ק התורניות במקרה הטוב הולך לפי רשימה ובמקרה הרע צד חיילים במסדרון למלא את המטלה. אבל היתה מטלה מזדמנת אחת שיכולת, כחייל, לחזות אותה מראש בדיוק רב חודשים מראש: בכל שנה, מעט לאחר פורים, רס"ר המטבח היה מסתכל ביחד עם המב"ס על לוח השנה ומגלה: הפתעה! עוד מעט פסח! ולכבוד פסח צריך לנקות את המטבח! מהר מהר, יש לסנג'ר חיילים מהיום למחר למטלה הזו כי שוב הופתענו מפסח, שמקפיד להגיע משום מה תמיד בט"ו ניסן.
2. נתחוך ולמקום ולזמן אחר, והקישור יתבאר בסוף הפסקה. שנות ה60 וה70 היו השנים בהם בית המשפט העליון האמריקאי היה בנקודה הליברלית ביותר שלו. בשנים אלה הוצאו פסקי הדין הליברלים הידועים -סיום הסגרגציה במדינות הדרום; הקראת זכויות החשודים (המוכר מהסרטים: "You have the right to remain silent, everything you say can and will be used against you in acourt of law..."); וכמובן פס"ד רו נ' וייד, שמגדיר את הזכות לפרטיות כזכות המוגנת בחוקה ואת הזכות לבצע הפלה כחלק מזכות זו, ואוסר על המדינות ועל הממשל הפדרלי לאסור הפלות. מאז שנות ה70 אחד הצירים העיקריים של המאבק של התנועה השמרנית הוא בשנוי פניו של בית המשפט העליון. זה תהליך ארוך (צריך לחכות ששופטים ימותו או יפרשו מרצונם כדי להחליף אותם, ובכל זאת במהלך התקופה הזו היו גם כמה נשיאים דמוקרטים שמינו שופטים עליונים)  אבל הוא מתרחש בעקביות כבר שלושה עשורים, ובית המשפט העליון זז ימינה יותר ויותר; המהלך המשמעותי ביותר בהקשר זה היה מינויים של ג'ון רוברטס ובעיקר סמואל אליטו בידי ג'ורג' בוש הבן, שניהם שופטים שמרנים צעירים וחריפים, ובעוד שרוברטס החילף את נשיא ביהמ"ש העליון הקודם רוננקווסט שהיה גם הוא שמרן, אליטו החליף את סנדרה דיי אוקונור, שהיתה שופטת מתונה ונחשבת שופטת "אמצע", בין ארבעת השופטים השמרנים וארבעת השופטים הליברלים. החלפתה באליטו לאחר פרישתה הזיזה את נקודת האמצע של ביהמ"ש העליון משמעותית ימינה, אל השופט קנדי, שאמנם מדי פעם פוסק עם הליברלים אבל הוא בגדול שופט שמרן. (אובמה גם הוא מינה שתי שופטות אבל שתיהן החליפו שופטים ליברלים, אז לא היתה לכך ממש השפעה על כיוון ביהמ"ש). אם העובדה שביהמ"ש שמרן ולא מהסס להשתמש בכוחו לפסוק לפי השקפת עולמו  לא היתה ברורה באה פסיקת citizens united לפני מספר חודשים, שבאבחה אחת ביטלה למעשה את כל ההגבלות על מימון בחירות, והוכיחה זאת בבירור. זה הרכב בית המשפט שלפניו הופיע הממשל הפדרלי בנסיון להן על רפורמת הבריאות הדרמטית של אובמה, ולאור העובדה שלפחות חלק מבתי המשפט בערכאות נמוכות יותר מצאו את החוק או חלק ממנו לא חוקתי, הליברלים היו צריכים לפחות להעלות בדעתם שהחוק יתקל בבעיות. ועדיין, עד לפני שבועיים לא היה כותב ליברל אחד שהעלה בדעתו שייתכן שיש כאן איזשהי בעייתיות שצריך להתכונן לקראתה ולהגן עליה. והנה: הפתעה! פסח! או ליתר דיוק - הפתעה! בית משפט שמרן! וככזה, פתאום במהלך הדיון השופטים השמרנים שאלו - הייתם מאמינים? -  שאלות קשות את עורך הדין של הממשל, ונראה פתאום שיתכן שהחוק בסכנה. וכל הבלוגוספרה הליברלית בסערה - איך זה ייתכן? איך לא ראינו את זה? (אם צריך דוגמה לסגירות הקוגניטיבית בשני צידי המפה הפוליטית - הנה היא).
3. גם הצד השמרני כמובן לא טלית שכולה תכלת. בפרט, השופט סקליה עשה קצת צחוק מעצמו כשהתייחס לסעיף בחוק - נסיון לתת הטבות לנברסקה כדי לזכות בקולו של הסנטור נלסון מנברסקה, שזכה בפוקס ניוז לכנוי הגנאי cornhusker kickback - השוחד של נברסקה - ושאל בשלב מסויים אם הטיעון של הממשלה יכול גם להצדיק אותו, כשמתברר שהסעיף בכלל לא נכלל בנוסח הסופי של החוק. או פאנל של ערכאה נמוכה יותר המורכב משופטים שמרנים, שכל כך התעצבן מכך שאובמה התיחס בפומבי לכך שהוא "מקוה שביהמ"ש העליון לא יפנה לצעד קיצוני של ביטול חוק מסיבי של הקוגנרס" (הצהרה מדוייקת למדי, ביטול חוק זה באמת צעד קיצוני) שהוא דרש מנציג הממשל הפדראלי שטען לפניו בתביעה אחרת הקשורה לחוק, להציג לו תוך מספר ימים את עמדת המחלקה המשפטית של הממשל, בלא פחות משלושה עמודים עם רווח בודד בין השורות (ממש כך!) האם הממשל מקבל את העובדה שלביהמ"ש יש סמכות לפסול חוקים.
4. זה היה נראה מגוחך אפילו לחלק מהפרשנים בפוקס ניוז (הייתם מאמינים?) למשל גרטה ון ססטרן, מנחה עם רקע משפטי שאמרה ששלושה עמודים זה די הרבה פעמים לכתוב "מרבורי נ' מדיסון" (אגב, אותן שלוש מילים אמרה עורכת הדין במהלך הדיון, בהנחה שזה יסגור את העניין). "מרבורי נ' מדיסון" הוא פסק הדין מ1803 בוא קבע ביהמ"ש העליון את סמכותו לפסול חוקים של הקונגרס.
5. רגע, רגע, רגע, אני שומע את חמשת קוראי אומרים. "קבע בית המשפט"? מה, הסמכות של בית המשפט העליון לפסול חוקים לא כתובה בחוקה? אז זהו, שלא. כמו אהרון ברק, גם ג'ון מרשל, נשיא ביהמ"ש העליון באותה תקופה (או שמא ראוי יותר לומר, כמו ג'ון מרשל, גם אהרון ברק)  לקח לעצמו את הזכות לפסול חוקים. שערוריה! איזו מין דמוקרטיה זו!
6. וזה התקשר לי בדיוק להצעת החוק עוקפת בג"ץ של יעקב נאמן (ללא ספק, שר המשפטים המסוכן ביותר שהיה בישראל מאז ומעולם). הטיעון האנטי-בג"ץ מכיוון הימין הוא תמיד שמעולם לא ניתנה לבג"צ הסמכות לפסול חוקים ושהוא לקח אותה באופן דיקטטורי משהו. אז כדאי להזכר לפעמים גם במרבורי נ' מדיסון. אבל באופן יותר עמוק, נכון. יש משהו בעייתי מבחינה דמוקרטית בצורה שבה בג"צ מצד אחד מבטל את החלטות הכנסת ומצד שני אופן המנוי אליו מושפע באופן עקיף מאוד מהחלטת העם. היושר האינטלקטואלי מחייב להודות שדעתי היתה נוחה יותר לו היה אפשר לבנות מערכת שקשורה באופן ישיר יותר לעם - בין אם ביטול הביקורת השיפוטית (כמו בבריטניה) או בצורת בחירת שופטםים יותר פוליטית (כמו בארה"ב). דא עקא, שיש בעיה אחת עיקרית המבדילה ביננו לבין ארה"ב למשל במקרה הזה: בישראל פחות או יותר חצי מהציבור לא מקבל את הדמוקרטיה באופן בסיסי. רוב הציבור הערבי, הציבור החרדי, חלק לא קטן מעולי בריה"מ לשעבר (לפחות הדור הראשון) ומשהו כמו חצי מהציבור הדתי לאומי לא מאמינים בדמוקרטיה יותר מאשר ככלי להשגת מטרות אד הוק. וכשזה המצב, הדמוקרטיה צריכה לפעמים לבנות מנגונים שיותר מרוחקים מהשפעה ישירה של העם.
7. זה נשמע יומרני ומתנשא מצידי, אבל כדאי לזכור שאנחנו ממש לא היחידים: הממשל האמריקאי נבנה בכוונה עם כל מיני גורמים שמאזנים ובולמים אחד את השני ושחלקם בכוונה נבחרים בדרכים עקיפות. אבל אולי הדוגמה הבולטת ביותר היא גרמניה: גרמניה היא הדמוקרטיה היחידה לדעתי שחוקתה אוסרת על משאלי עם. זה נשמע אבסורדי כשחושבים על זה, אבל זו התוצאה של הנסיון לבנות חוקה ב1949, כשהעקרון הראשי שמנחה אותה הוא "בון איננה ויימר": נסיון לבנות חוקה של דמוקרטיה שמפחדת מהעם עצמו (וכמובן, מסיבה טובה). לכן אוסרים על משאלי עם, לכן אחוז החסימה הגבוה, לכן הביקורת השיפוטית בידי בית משפט ששיטת הבחירה אליו מאוד מרוחקת מהעם (נשמע מוכר?).
8. תגידו - נכון - אבל שם זה לפחות מוגדר בחוקה. אבל זה עניין של התשלשלות הסטורית, לא של עקרון. אף אחד לא אמר שהמצב החוקתי של לפני המהפכה החוקתית הוא יותר לגיטימי מאשר שלאחריו: אחרי הכל, האספה המכוננת היתה אמורה לכתוב חוקה ונכשלה בכך ולכן הפכה את עצמה לכנסת הראשונה ב"פשרת הררי" המפורסמת; מי אמר שהמצב החוקתי שנוצר כתוצאה מכך יותר לגיטימי? בישראל עבדו בפרטאץ', באילתור ובפשרות, כי אלה אנחנו. אבל מבחינת הדמוקרטיות של המבנה שיצרנו - אנחנו בחברה טובה למדי.

יום רביעי, 4 באפריל 2012

נקיון פסח ב'

המשך הנקיון (פרק א' היה כאן)

1. בארה"ב יש יותר משקי בית עם מכשיר של אפל מאשר משקי בית שבהם זוגות נשואים.
2. סיכום ממצה של כל ספרי מוראקמי
3. מכירים את הטענה שאם זורקים מטבע, ולו הקטן ביותר, מראש האמפייר סטייט בילדינג, הוא יכול להרוג עובר אורח אם הוא נוחת עליו? אז זה לא נכון. החיכוך עם האויר יאט אותו מספיק כך שעד שיגיע למטה הוא לא יצבור מספיק מהירות כדי להיות קטלני. אבל עט כן יעשה את העבודה.
4. לפי מחקר חדש, לחקוי המדוייק והקטלני של שרה פיילין בידי טינה בפיי ב"סאטורדי נייט לייב" במהלך הקמפיין של 2008 היתה השפעה של ממש על הבוחרים.
5. יש צדק בעולם: חברת הקונגרס הרפובליקאית ג'ין שמידט מאוהיו, הידועה בעיקר בכך שבמהלך דיון בהצעת חוק של הדמוקרטים לנסיגה מעיראק קראה לג'ון מורת'ה, חבר קונגרס דמוקרטי ותיק ומי ששירת שנים רבות בחיל הנחתים, "פחדן" (למותר לציין ששמידט לא התקרבה בחייה למרכז גיוס), הפסידה בפריימריז במחוז שלה.
6. לפי מחקר חדש, אנשים עשירים נוטים לשקר ולהתנהג באופן כללי בצורה לא מוסרית יותר מאשר עניים (אם כי לא ברור מה כאן הסיבה ומה התוצאה: האם העושר גורם לאנשים לאבד את המוסר, או שאנשים לא מוסריים מתעשרים יותר בקלות)

חג שמח!

יום שני, 2 באפריל 2012

נקיון פסח א'

חודש הוא זמן רב לצבור זוטות בreader, אז לכבוד פסח, הנה ניקון יוסדי.

1. משבר הבנקים באיסלנד הותיר את הכלכלה האיסלנדים על הקרשים, ובנואשותם האיסלנדים עומדים לותר על העצמאות המוניטרית שלהם ולאמץ מטבע זר. זה לא אירוע ראשון מסוגו, זה כבר קרה בעבר במדינות אחרות; המעניין הוא שמכל המטבעות איסלנד החליטה לאמץ את הדולר הקנדי.
2. ווטסון, מחשב העל של IBM שניצח את האלופים האנושיים ב"מלך הטריוויה" עובר לעבוד איפה שנמצא הכסף הגדול: בוול סטריט. אנליסטים, הג'ובים שלכם בסכנה.
3. בהמשך לפוסט "מלחמות התרבות", נראה שראש לימבו באמת חצה איזשהו קו אדום, שכן דווקא כוחות השוק אותם הוא מהלל פונים נגדו, ונגד כל הזרם שהוא יצר: לא פחות מ98 מפרסמים לא רק שהסירו את את פרסומותיהם מתוכניתו, אלא הם מבקשים שלא להכלל בכל תוכנית טוק שואו של מנחה קיצוני שעלולה לכלול תוכן פוגעני.
4. ויכוח שעון הקיץ בארץ תמיד הדהים אותי ושעשע אותי כאחת. הרי שורשו של הויכוח הוא שיוסף בורג, שר הפנים הנצחי מהמפד"ל בממשלות מפא"י, פשוט לא אהב שעון קיץ. אז הוא המציא את הנימוק הדתי של הסליחות, שכמובן שלא רק שאין בינו לבין דת דבר אלא אפילו אין בו שום הגיון (שכן בשעון קיץ הזריחה דווקא מאוחרת יותר, ולכן הקמים לסליחות יכולים לקום בשעה נוחה יותר). מאז, משום מה שני הצדדים החליטו לאמץ את העמדות בנושא - הדתיים בנסיון לכפות את קיצור שעון הקיץ, החילונים מתנגדים - מבלי שום קשר לתוכן הענייני של הויכוח. אז ביחס לישראל, אני כמובן נגד קיצור שעון הקיץ כי אני נגד אלימות פוליטית. אבל משעשע לראות שבארה"ב, שם הדיון מנוטרל מכל סוגיית הסליחות, יש הרבה מתנגדים לשעון קיץ סתם בשל הטענה שהוא פשוט לא משיג את מטרותיו. כך, בראד פאלמר מראה ששעון הקריץ פשוט לא מקיים את ההבטחות הכרוכות בו, וגם גורם לבזבוז אנרגיה וליותר תאונות דרכים.
5. שני מחוקקים מבית הנבחרים מעלים הצעת חוק להזיז את יום הבחירות בארה"ב לסוף השבוע - הצעה הגיונית אם זוכרים שבארה"ב יום הבחירות איננו יום חופש, ומראש יום שלישי נקבע ב1845 כדי שיוותר יום לאיכרים להגיע לעיירת המחוז, יום להצביע ויום לחזור מבלי שהתהליך יפגע בשלושת ימי הפולחן לפי הנוצרים המחמירים (ששי, שבת וראשון)
7. בפינת הויזואליזציות המגניבות: הרוח ברחבי ארה"ב.
8. לכבוד עלייתה לאויר של העונה השניה של "A game of thrones" השבוע, הBBC בודק למה המבטא השולט בסדרות וסרטי פנטזיה גם בארה"ב הוא מבטא בריטי, בניגוד למבטא השולט בדרך כלל בסרטים או טלויזיה אמריקאית, המבטא המערב תיכוני, מנתפס כמבטא ה"נורמלי". התיאוריה שלהם היא שהמבטא הבריטי מצייםן מעין "אחרות" למרות שלי זה נראה יותר פשוט" רוב סיפורי הפנטזיה ממוקמים בעולם ימי ביניימי, ויותר הגיוני לדבר בעולם כזה באנגלית בריטית, שכן ארה"ב לא היתה קיימת אז. אבל זו התיאוריה שלי.
9. והזדמנות ללנקק מחדש לסיבות שבגללן אני אוהב את הסדרה.
10. סטיבנסון וולופרס ביצעו מחקר מעניין, לגבי ההשפעה של אירוע הייסוד על חייה של תנועה פוליטית. תנועת הtea party התחילה בסדרת הפגנות מקבילות ברחבי ארה"ב ב15.4.2009 (15.4 הוא היום שבו אמריקאים צריכים להשלים את טופס החזרי המס שלהם, כלומר אפקטיבית לשלם מסים). באותו יום, מטבע הדברים, היה מזג אויר שונה בערים שונות: ברוב ארה"ב היה יום יפה אבל בחלק מהמדינה ירד גשם. ובאופן טבעי, בערים שירד בהן גשם היו פחות משתתפים בהפגנות. ולפי בדיקת סיטבנסון וולפרס, המשתנה הזה לבדו - גשם או שמש באותו היום - מסביר שונות רבה בגודלן של תנועות הtea party בערים שונות שבכל מאפיין אחר הן זהות.
11. מתוך 33,000 עובדי גולדמן סאקס, לא פחות מ12,000 מחזיקים בתואר "Vice president".

זהו להפעם, כדי לא להאריך יתר על המידה. השאר בהמשך השבוע (בתקוה)