בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום חמישי, 28 ביוני 2012

ואם קצת נפרט

אז כאמור, בית המשפט העליון החליט להשאיר את חוק ביטוח הבריאות על כנו (חוץ מחלק מהחוק הנוגע להרחבת מדיקאייד, שגם לא בוטל אלא הוחלט שיש לקרוא אותו בצמצום). אז מה זה אומר?
1. המשמעות הדרמטית ביותר היא שהאיום המשמעותי ביותר לחוק הבריאות הוסר. הסיכוי היחידי כעת לביטולו המלא של החוק הוא שבבחירות הבאות יבחר מיט רומני, הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים ישמר והרפובליקאים יצליחו להגיע לרוב של 60 סנטורים מעמדת המיעוט שיש להם כיום. בשביל תוצאה כזו צריך גל רפובליקאי דרמטי, ולמרות שהוא אפשרי הוא מאוד לא סביר. ולכן למרות שבית המחוקקים הרפובליקאי יכול להקשות על ישום החוק הוא בעיקרו ישמר, וב2014 רובו יכנס גם לתוקף. מכיוון שהאמריקאים תומכים ברוב מסיבי ברוב חלקי החוק כאשר מפרטים אותם, ורק לא בחוק עצמו, סכוי גבוה שמשיכנס החוק לתוקף, ביטולו יהיה בלתי אפשרי פוליטית, כמו מדיקייר. והמשמעות של זה היא בראש ובראשונה שכ40,000,000 אמריקאים צפויים לזכות לביטוח בריאות, שלו הם לא זוכים כיום, ושארה"ב תתקדם באופן משמעותי לכיוון של ביטוח בריאות לכולם. ואם זה יקרה, ומערכת הבריאות לא תקרוס בדרך, זה ללא ספק יכניס את ברק אובמה להסטוריה לא רק בשל צבע עורו.
2.ההפתעה רבתי כאן היא שההחלטה היא 5-4, אבל השופט שהכריע את הכף בעד החוק לא היה קנדי, השופט החציוני בבית המשפט בימים אלה, אלא דווקא הנשיא רוברטס שהצטרף לארבעת השופטים הליברלים (ברייר, באדר-גיצבורג, סוטאמאיור וקייגן) בתמיכה בחוק; קנדי, תומס, בקליה ואליטו התנגדו. זה מפתיע למדי - בעשרות הקטיושות שאיראן קנמתה לחזבאלה מרווחי הגז שלה על האנרגיה שנצרכה לשמר את הdatacenters שהחזיקו את כל ההערכות המוקדמות שקראתי לקראת פסק הדין, לא היתה אחת שהעריכה שרוברטס ילך עם הליברלים אבל קנדי לא; אחרי הכל רוברטס שופט שמרן למדי, מנוי של בוש הבן; התאיוריה הרווחת היתה שאם הוא ילך עם הליברלים זה כי קנדי כבר הלך איתם והוא לא ירצה להשאר במיעוט.כן קראתי ספקולציה אחרת, שיכולה להסביר מהלך כזה (למרות שהכותב, לא זוכר מי, לא חזה מהלך כזה): ההחלטה הזו היא ללא ספק הדרמטית ביותר בנשיאותו  של רוברטס עד כה וייתכן שבנשיאותו בכלל. מחד, רוברטס  לא רצה לקבע את החיוב לקנות ביטוח כמהלך חוקתי -סביר שרוברטס באמת מאמין בכך, והוא רצה לקבע החלטה שמעמידה גבולות לפרשנות של סעיף המסחר, הסעיף המתיר לקונגרס לנהל מסחר בין-מדינתי (regulate interstate commerce), שזכה בעשורים האחרונים לפרשנות נרחבת מאוד ושמסמכותו טען הממשל הפדרלי שיש סמכות לקונגרס לחוקק את החיוב לקנות ביטוח. מאידך, רוברטס לא רצה גם לבטל חוק כל כך משמעותי. זה יצבע את בית המשפט בצבעים פוליטיים חזקים (במיוחד אחרי החלטות כמו בוש נגד גור או citizens united), ויוריד את אמון הציבור בו כאשר אמון זה כבר הולך ויורד; בקיצור, רוברטס לא רצה להיות טאני שני. ההחלטה לכן לראות את הסעיף הזה כמס - כלומר, אין חיוב לקנות ביטוח, אלא שמוטל מס על מי שלא קונה ביטוח אוכלת את העוגה ומשאירה אותה שלמה. שימו לב עם זאת שהנימוק הזה הוא של רוברטס בלבד; ארבעת השופטים הליברלים סבורים שהסעיף חוקתי מכח סעיף המסחר בחוקה.
3. האבחנה הזו חשובה משתי סיבות: קודם כל, ההגבלה שרוברטס יוצר על פסקת המסחר יכולה ליצור (תלוי איך יפרשו אותה בעתיד) הגבלה משמעותית על היכולת של הקונגרס לחוקק חקיקה חברתית בעתיד, שכן קריאה אפשרית של דעתו היא שחקיקה כזו אפשרית רק דרך מערכת המסים (שזו דרך מאוד בעייתית באקלים הפוליטי האמריקאי שונא המסים). שנית, היא מאפשרת תרגיל משפטי מעניין: אם חמישה שופטים היו פוסקים שזהו מס, אז זה היה מונע מהם לפסוק בכלל בתיק מכיוון שישנו כלל שבמסים, אי אפשר לפסוק עד שהמס לא נכנס לתוקף וגורם שמוסה תובע את הממשל על המס; מכיוון שהחלק הזה בחוק יכנס לתוקף רק ב2014, אם רוב השופטים היו פוסקים שזהו מס אז ביהמ"A היה מנוע אפוא מלדון. אבל רק רוברטס חושב שזהו מס, כך שהדעה שזהו מס לא זוכה לרוב. מאידך, הדעה של רוברטס שזה מס מאפשרת לשמר את חוקתיותו של הסעיף. מדהים, לא? (את שני הניתוחים האלה קראתי בscotus blog, אם כי לאבחנה השניה הגעתי לבד לפני שקראתי את זה שם...)
4. ועכשיו לפוליטיקה: זה ללא ספק נצחון לאובמה. קודם כל, מכיוון שזה משמר הישג פוליטי שלו ונותן לו רוח גבית, ושנית מכיוון שפסילת החוק היתה מחזקת בקרב הציבור את התדמית הקבועה של הדמוקרטים, כחובבי ממשלה גדולה שלא יודעים גבולות לכוחה. ההרכב הזה של הדעות טוב לו במיוחד:  תיאורית איפכא מסתברא רווחת היתה שאם החוק ישמר בביהמ"ש, זה יהיה טוב דווקא לרומני מכיוון שהוא יוכל לעורר את הבסיס הרפובליקאי בקמפיין בקריאה לבחור בו כדי שיוכל לבחור שופטים שמרנים יותר בביהמ"ש. אלא שזה היה תופס אם החמישה בעד החוק היו ארבעת הליברלים וקנדי; העובדה שמי שתמך בחוק הוא רוברטס - כאמור, גיבור שמרני ומנוי של ג'ורג' בוש הבן - תקשה על רומני להשמיץ אותו בקמפיין כליברל שיש לבחור שופטים שמרנים יותר שיאזנו אותו. 
5. ובקטנה: רוב הפרשנים מתיחסים לפסק הדין כמפלצתי באורכו, שכן רוב הדעות הן בנות 50-60 עמודים. פסק דין בנק המזרחי שלנו לדעתי הכיל מאות עמודים. אז יש לשופטינו מה ללמוד מארה"ב, לפחות בלכתוב פס"ד קצר ולעניין.

זהו לבינתיים, ללא ספק סופו של השבוע הפורה ביותר שלי בבלוג מאז הקמתו. אבל מה - היה מעניין.

חם מהתנור

זכרו איפה קראתם זאת לראשונה:
בתיק החשוב ביותר שבא לפניו בשנים האחרונות (אולי מאז בוש נגד גור ב2000), על חוקתיותו של חוק ביטוח הבריאות של אובמה,  בית המשפט העליון האמריקאי החליט להשאיר את החוק על כנו. החלק הבעייתי ביותר - החיוב לקנות ביטוח בריאות - מבוטל באופן עקרוני אבל השופטים פסקו שניתן לראות אותו כמס, שהוא כמובן חוקתי, ולכן הוא נשאר שריר ובריר וקיים. נצחון גדול גדול לאובמה.

מחשבות יותר מסודרות על מה זה אומר בשעות / ימים הקרובים. 

יום שלישי, 26 ביוני 2012

החופה לפי שעון קיץ

ללא ספק, הויכוח הציבורי שתמיד הכי שעשע עד כדי הרגיז אותי הוא הויכוח על שעון קיץ, מסיבה פשוטה: אם מסתכלים על הטיעון ה"דתי" בויכוח, בעד קיצור שעון הקיץ, למשך לא יותר מדקה, הוא קורס לתוך עצמו. שהרי מה היה הטיעון? שכדי לקום לסליחות צריך לקום מוקדם מבדרך כלל, ולכן יש לקצר את שעון הקיץ כדי להקל על המתפללים. אלא מאי? שהסליחות מוצמדות לזריחה, ובשעון קיץ הזריחה דווקא מאוחרת יותר; דווקא הקדמת שעון החורף היא שגורמת לשעות הקימה המוקדמות כל כך. בשנים האחרונות שמעתי ורסיה המנסה להציל את הטיעון הזה מהכשל הלוגי שלו וטוענת כך: נכון, הבעיה היא דווקא בזריחה מאוחרת שכן הסליחות מאריכות את תפילת שחרית, שיכולה להאמר רק אחרי הזריחה, וכאשר הזריחה מאוחרת כל כך, אי אפשר להספיק להתפלל וגם ללכת לעבודה. אלא שגם הורסיה הזו לא ממש מחזיקה מכיוון שהשליחות יכולות להיאמר לפני הזריחה, כך שאין שום קשר בין הטיעון לסליחות כפי שתמיד נטען.
תשאלו - אז למה המפלגות הדתיות כל כך מתעקשות על קיצור שעון הקיץ? או, אז הנה סיפור מעניין. בכל הממשלות הראשונות שר הפנים היה יוסף בורג מהמפד"ל. הוא, מסיבותיו השמורות עימו, לא אהב את שעון הקיץ. קורה, יש הרבה אנשים שלא אוהבים אותו. הוא ניסה למנוע את שעון הקיץ כולו, ומשלא הצליח, החליט למצער לקצר אותו. כשחיפש נימוק, מלמל משהו על סליחות. ומאז זה נתפס; כיום, ממש כמו אוזו ומוזו מכפר קקרוזו, המפלגות הדתיות נלחמות על הנושא הזה כי הוא נחשב בעיניהן "אינטירס של הדתיים" למרות שלאף אחד לא ברור באמת, עמוק בלב, למה; כל העימות הוא תרגיל באלימות פוליטית.

נזכרתי בזה בעקבות הקריאה המדהימה של הרב עובדיה יוסף הרב יעקב יוסף, בנו של הרב עובדיה, לרבנים להביא לחתונות חילוניות עדים פסולים, כדי שהנישואים לא יהיו תקפים, שהרי הנשים החילוניות חשודות על העריות וכך ימנעו ממזרים (הקרדיט למיכאל ששלח לי כבר לפני שבוע; עכשיו אני רואה שזה מתחיל להסתובב באינטרנט באופן כללי). האמת, אני לא כעוס או יותר מדי מזועזע. בודאי שיש כאן זלזול תהומי של יוסף בחילונים, אבל א. זה לא באמת חדש, וב. כדי להפגע מכך שאדם מזלזל בכך צריך שיהיה לך כבוד מינימלי לאותו האדם. אני רק רוצה להציע אבחנה פשוטה:
הקריאה הזו - ומבחינתי, כל עוד הרבנות הראשית לא יוצאת נגדה בכל גדול, היא תומכת בה - שומטת את הקרקע מכל טיעון ענייני בעד המשך המונופול של הרבנות הראשית על נישואים בישראל. לא רשימות שחורות ולא אחדות העם ולא בטיח - אחרי האמירה הזו, החשודים בעיקריים בסידור חתונות פסולות - על כל הבעיות שעלולות, לטענת תומכי המשך המונופול, להגרם מכך (זה גם טיעון שנופל, אבל זה כבר עניין אחר) - הם רבני הרבנות הראשית עצמם. אז עם מה נשארנו? עם מונופול בחסות המדינה, במקרה זה - הרבנות הראשית, עם מונופול על הנישואין - שככל מונופול מנצל את מעמדו המונופוליסטי, ואף יותר בשל ניחוח מלחמת התרבות המתלוה למגע של הממסד הדתי, המאוכלס רובו ככולו על ידי חרדים, עם חילונים, המעוניין לשמור על כוחו. הא ותו לא.

(אם הייתי הולך לקיצוניות, אולי אפשר להגיש בג"ץ להפקיע את הנישואין מהרבנות. אמנם סעיפו הראשון של חוק שיפוט בתי דין רבניים קובע שנישואין ייערכו בבתי דין רבניים, אבל הסעיף השני קובע שיערכו על פי דין תורה, וכאמור, כרגע הרבנות חשודה על כך שהיא בכוונה עורכת חתונות פסולות על פי דין תורה. אבל זו סתם קיצונות).

יום שני, 25 ביוני 2012

דרד סקוט והרלטיביזם

הזכרתי פעם את הפעם הראשונה שבית המשפט העליון האמריקאי ניכס לעצמו את הזכות לפסול חוקים של הקונגרס (למרות שהחוקה לא מעניקה לו זכות זו) בפס"ד מרבורי נגד מדיסון מ1803. הפעם הבאה שביהמ"ש העליון האמריקאי השתמש בכוחו זה היתה לא פחות מ53 שנה לאחר מכן, בפס"ד סקוט נגד סנפורד, שהיה גם אחד מאבני הדרך בדרך למלחמת האזרחים. והסיפור הוא כזה:
מהרגע שבו ארה"ב החלה להתפשט מערבה (שזה בעצם החל מסוף מלחמת העצמאות) התחולל מאבק קבוע בין מדינות הצפון לדרום לגבי אופיין של הטריטוריות במערב: האם תשרור בהן עבדות או לא. ב1820 נוצר מצב של קיפאון: בשני הגושים היה אותו מספר מדינות ולכן אותו מספר סנטורים, ואף גוש לא היה מוכן שתתקבל מדינה מהגוש השני והאיזון יופר. במצב זה הגיע תורה של מיזורי להתקבל כמדינה - והיא רצתה להיות מדינה עם עבדות, ולכן התקבלה פשרה: מיזורי תתקבל יחד עם מיין (שהתפצלה ממסצ'וסטס; זה אחד משני המקרים היחידים בהיסטוריה שמדינה נוצרה מתוך שטחה של מדינה קיימת, למרות שהחוקה אוסרת זאת בפירוש. השאלה מה המקרה השני תשאר כתרגיל בית לקוראים) וישמר האיזון; ומעתה ואילך, בשטחים המערביים שעדיין לא מאורגנים כמדינות, כל שטח מצפון לקו הרוחב 36 מעלות 30 דקות יהיה נקי מעבדות (פרט למיזורי שכבר התקבלה כמדינה), ובכל השטח מדרום לקו זה תשרור עבדות. הפשרה הזו התקבלה בחוק של הקונגרס בשנת 1820 וכונתה פשרת מיזורי.
נקפוץ 36 שנים קדימה: דרד סקוט היה עבד שחור של דר' אמרסון, רופא צבאי, שקנה אותו במיזורי. לאחר מכן אותו דר' אמרסון הוצב בטריטוריות שהיום הן המדינות אילינוי ווויסקונסין, שתיהן מצפון לקו פשרת מיזורי ולכן ללא עבדות, ולקח איתו את סקוט ומשפחתו. לאחר מכן חזר אמרסון למיזורי עם סקוט ומשפחתו, ושם מכר אותם לנאשם סנפורד. סקוט תבע את סנפורד בטענה שהוא אדם חופשי, מכיוון שחי תקופה מסויימת בטריטוריות מצפון לקו 36:30, ומכיוון שכך, פעולות של סנפורד כגון הכאתו והכאת אישתו הן בגדר תקיפה.
בית המשפט דחה כמובן את העתירה (וההתמרמרות על פסק הדין היתה עוד אבן דרך שדרדרה את יחסי הגושים בדרך למלחמת האזרחים), בטענה שסקוט כאדם שחור אינו אזרח ולכן אין לו כלל זכות עמידה. זאת ועוד, ביהמ"ש פסל את תקפותה של פשרת מיזורי (כאמור, חוק בן 36 שנים!), מכיוון שהיא פוגעת בזכויות האזרחים שלשלטון אסור לפגוע בהן; וכאן היתה התדהמה הראשונה שלי כשקראתי את פסק הדין הזה לראשונה (בהן צדקי, באמת לא האמנתי בהתחלה שלכך הם מתכוונים): נשיא ביהמ"ש טאני מאריך ביחודה של שיטת המשטר האמריקאית, בה הממשלה מוגבלת ואינה יכולה לפגוע בזכויות האזרחים, ורק בסוף בעצם מובן שהוא מתכוון לזכויות של *בעלי העבדים* על רכושם!
אבל השבוע נזכרתי בפסק הדין הזה דווקא בשל הנקודה השנייה שהדהימה אותי כשקראתי אותו לראשונה, וזו הגנתו של סנפורד. סנפורד טוען כי
That the plaintiff was a negro slave, the lawful property of the defendant, and, as such, the defendant gently laid his hands upon him, and thereby had only restrained him, as the defendant had a right to do.
מה שהדהים אותי הוא לא הטענה המשפטית (שלסנפורד היתה זכות חוקית להכות את סקוט) אלא הטענה על המציאות: מכיוון שסקוט הוא עבד, המעשה של הכאתו הופך מassult (שזו לשון התביעה) לgently laid his hands upon him. מעמדו של האדם קובע את תפיסת המציאות על המעשים שנעשים ביחס אליו.
ולמה נזכרתי בכל זה? בגלל מאמרה של קרני אלדד היום ב"הארץ", בו היא מודה בשמחתה לאיד המפגינים בת"א אתמול על האלימות שספגו מהשוטרים, מכיוון ש"השמאל" לא התנגד לאלימות המשטרתית כשהיא מופנית נגד מתנחלים. אבל מעבר לטיעוניה עצמם - נגיע להם מיד - הדהים אותי תיאור המעשים. בהפגנה אתמול בת"א
מה שראיתי היה התפרעות אלימה של צעירים תל אביבים, שחלקם, בוונדליזם טהור, מנפצים שמשות של בנקים, ואת  המשטרה מפעילה כוח כדי לעצור אותם.
 ואילו בעמונה
אני מחפשת במוחי ובארכיוני העיתונים שמאלן אחד שמחה כשילדות נגררו על האדמה בעמונה, כשסוסים דהרו אל תוך המון בלתי חמוש, כשאלות הונחתו ופצעו, כשאנשים הוכו עד אובדן הכרה. איפה היה אז השמאל הנאור? איפה הוא כל אימת שמפונה מאחז וילדים מוכים באכזריות על ידי שוטרים? איפה הנאומים חוצבי הלהבות שלכם על הדמוקרטיה כשמדובר בצד שחושב אחרת?
כלומר, כאשר מדובר בעמונה, קיימת רק אלימות המשטרה, וההמון כולו לא חמוש ושלו, ומתעלמים מאלימות המפגינים; ואילו בת"א זהו "ונדליזם טהור" של המפגינים והמשטרה מפעילה כח בהתאם. הגדרת המציאות משתנה לפי האוכלוסיה המדוברת. איך מתווכחים עם כזה פוסט מודרניזם רלטביסטי מטורלל?

ובכל זאת, כמה נקודות:
ראשית, כמו שציינו בעין השביעית, כמה ארגונים שמאוד מזוהים עם הסמול הדמוני - כמו בצלם והאגודה לזכויות האזרח - דווקא יצאו להגן על מפגיני עמונה.
שנית, אני גם עקבי אבל בכיוון הפוך. הגם שאני גם חושב שאלימות משטרתית היא חמורה וצריכה להבדק ולהשפט (מה גם שיש שאלות מאוד קשות ביחס לאמינות דיווחי המשטרה על אירועי אתמול) - אלימות המפגינים - הן בעמונה והן בת"א - היא בלתי נסבלת, בעיקר - כמו שליטל טענה (בהערות; משום מה לא מצאתי איך מלנקקים להערות בפייסבוק, לידיעת כל עובדי פייסבוק קוראי הבלוג) -  מכיוון שהיא שוברת את כללי המשחק הדמוקרטיים. ועדיין יש הבדל משמעותי בין עמונה לתל אביב: בעמונה ניסו באמצעות ההפגנה למנוע פעולה שלטונית שהתקבלה באופן תקין, דמוקרטי ולגיטימי. אם היו רק באים למחות, אין לי שום טענה נגדם, אלא שהשאיפה היתה למנוע. וזו גם שבירה של כללי המשחק הדמוקרטיים, ואותה אין לקבל בשום אופן, גם אם לא היתה אלימה.
ושלישית, ובלי קשר לקרני אלדד, אבל כן בדומה לטיעון של אבי, הגם שמאוד תמכתי במחאה החברתית בקיץ שעבר, אני חושב שכעת אין בה טעם. להפגנות במשטר דמוקרטי יש כמה יעדים: להתנגד למדיניות ספציפית, להעלות נושא לסדר היום הציבורי, או לנסות לשכנע את הציבור בעמדה מסויימת. המטרה הראשונה לא רלוונטית, שכן לא מדובר בהתנגדות לצעד ספציפי של הממשלה, ואת שתי המטרות האחרונות המחאה הצליחה בקיץ שעבר להשיג בצורה מרשימה, ועל כך תהילתה. מעבר לכך, שנוי משמעותי בסדר היום ובמדיניות (בניגוד להתנגדות למדיניות ספציפית) לא יושגו בהפגנות: הם יושגו בפעילות פוליטית אפורה שסופה מתבטא בקלפי. הפגנות בשלב הזה לא יכולות להשיג יותר ממה שהשיגו, והרבה יותר מועיל אם את המרץ הזה היו מפנים לחיזוק מפלגות התומכות במטרתם (או בהתפקדות למפלגות ושנוי דרכן, או יצירת מפלגות חדשות).

אות חיים

ובכן, אני יודע שחיכיתם בנשימה עצורה, חמשת קוראי הנאמנים. אז אל חשש, אני עדיין כאן, אם כי עומס מה בעבודה ובכלל הביא לתדירות פרסומים פחותה במקצת בשבועות האחרונים - וכנראה שגם בקרובים. ולאחר ההקדמות (אחד הביטויים המוצלחים שאני מכיר מערבית הוא "ובעד" (wabaa'du) שמשמעותו "ולאחר מכן", כלומר, אחרי שגמרנו את החלק הארוך של הברכות והתארים בתחילת המכתב, אפשר להגיע לעניין).
מכיוון שלא מעט פניני אינטרנט הצטברו ברידר שלי, ולאור בקשת הקהל, נתחיל בעדכוני פוליטיקה אמריקאית:
בראייה כללית, המרוץ נמצא בענות המלפפונים שלו. מיט רומני מחד ביסס את נצחונו בפריימריז הרפובליקאים, ונראה שהמפלגה הרפובליקאית מתאחדת מאחוריו; מאידך החלק המשמעותי ביותר של הקמפיין יתחיל רק לאחר ועידות המפלגות בקיץ וביתר שאת רק לאחר יום העבודה בתחילת ספטמבר. התקופה כרגע היא גרבג' טיים, שבדרך כלל ממלאים אותו בתהיות וניחושים מי יבחר למועמדות לסגן נשיא (השנה רק בצד הרפובליקאי כי בצד הדמוקרטי ברור מי). וגם זה לא כ"כ מעניין השנה כי בגדול שדה המועמדים הרפובליקאי לא מדהים, ולכולם ברור שאם יש משהו שמיט רומני למד מפארסת שרה פיילין ב2008 הוא שלא לבחור מועמד מפתיע שעלול להאפיל עליו.
אז במה מתעסקים? הקמפיינים והתקשורת מתעסקים באובססיביות אחרי מהלך זה או אחר של הקמפיין - אחרי כשלושה שבועות שנחשבו רעים לאובמה, הוא הצליח לצאת להתקפה עם המהלך לאפשר את ישיבתם החוקית של בני מהגרים שנרשמו לקולג' או לצבא, מהלך שהועיל לו בקהילה ההיספאנית ובעיקר שם את רומני במצב בעייתי, שכן הוא לא יכול לתמוך במהלך - כי אז יכעיס את הבסיס הרפובליקאי שונא המהגרים - ולא להתנגד, כי אז יכעיס את הקהילה ההיספאנית, מהחשובות והגדלות בקהל הבוחרים. אבל זו אדוה על המים; התמונה הכללית היא שאובמה שומר פחות או יותר על יתרון של 2-3% בממוצעי הסקרים (הדרך הקלה ביותר לראות זאת הוא בממוצע הסקרים של real clear politics; הסקר היחידי שם עם יתרון לרומני הוא של רסמוסן, חברה שידועה בכך שסקריה מוטים בכמה אחוזים לכיוון הרפובליקאי), ואם הכלכלה לא תשתנה באופן דרמטי לכאן או לכאן יש יסוד סביר להניח שכך גם יסתיימו הבחירות, בתמונת ראי לבחירות 2004. אני עדיין אופוטימי ושומר על הערכתי שאובמה ינצח ב7%, אבל כפי שאירועי מצרים אתמול הוכיחו, ההערכה שלי לא שוה הרבה.
אירוע דרמטי באמת הצפוי בימים הקרובים הוא פסיקתו של ביהמ"ש העליון על חוקתיותו של חוק הבריאות של אובמה. לא אחזור על עצמי, אז כתבתי על זה כאן; אבל רוב הפרשנים מעריכים שביהמ"ש יפיל את החובה לרכוש ביטוח וישאיר את שאר החוק על כנו. זה כמובן יצור מצב מאוד בעייתי, שכן החלקים הפופולאריים של החוק - למשל האיסור על חברות ביטוח למנוע ביטוח בריאות על סמך "תנאים רפואיים קודמים" - נסמכים על החיוב הזה (שכן אחרת, אף אחד לא ירכוש ביטוח כשהוא בריא, ומיד שיחלה ילך לרכוש ביטוח ואז חברות הביטוח יקרסו) ולכן במצב זה צפו דווקא לחברות הביטוח להפעיל לובי מסיבי לחקיקת תיקון; זה צריך להעמיד את הרפובליקאים במצב מעניין שכן חברות הביטוח הן תומכות משמעותיות של הרפובליקאים, אך מאידך כל יומרה לשתף פעולה במשהו עם החוק הקיים תסתור את עקרון היסוד הדתי הרפובליקאי של השנים האחרונות, שחוק הבריאות הזה הוא האיום הגדול ביותר לחירות מאז יוליוס קיסר. מאידך, החלטה כזו תהיה מכה מוראלית קשה לאובמה ועידוד מוראלי משמעותי לרפובליקאים. בקיצור, יהיה מעניין (אם כי סביר להניח שבחשבון אחרון לא ממש ישפיע על הבחירות).
ובכל זאת עוד כמה פכים אמריקאים:
1. לפי סקר חדש, לא פחות מ49% מהאמריקאים סבורים שהרפובליקאים פוגעים בכלכלה בכוונה, כדי לפגוע בסכויי הבחירה של אובמה. רוב הפרשנים סבורים שזה לא משנה כי עדיין הציבור מאשים או משבח את הנשיא על התוצאות הכלכליות, אבל אני מעריך את הבוחר הממוצע האמריקאי יותר מכך (אולי זה כי כדברי צ'רצ'יל, לא שוחחתי איתו חמש דקות).
2. ג'ו וורצלבכר, שרברב מאוהיו, הפך לגיבור רפובליקאי ב2008 כאשר באירוע קמפיין של אובמה שאל אותו שאלה קשה על הכלכלה. הקמפיין של מקיין הפך אותו לסלבריטי לכמה שבועות, והשם Joe the plumber הפך למושג. השנה הוא מנסה לרכב על גל ההצלחה ולרוץ לקונגרס. עד כאן סביר, מה שפחות סביר הוא מודעת הפרסומת הזו שלו, שבה הוא טוען שחוקי הגבלת החזקת נשק הם האשמים בשואה.
3. ריק סקוט, מושל פלורידה הרפובליקאי, מוביל מהלך מאוד שנוי במחלוקת לנקות את ספר הבוחרים; הוא טוען שהמהלך נועד למנוע זיופי בחירות, מתנגדיו טוענים שלאור העובדה שלא הוצג כמעט אף מקרה של זיוף בחירות שהוכח, המהלך נועד בעיקר להוציא מספר הבוחרים בוחרים צעירים או בני מיעוטים, אוכלוסיות שסביר יותר שפחות דואגות לרישומיהן הבירוקטיים, ושבמקרה או שלא נוטות גם להצביע לדמוקרטים בשיעורים גבוהים. משרד המשפטים הפדרלי קבע כי פעולה זו לא חוקית, אבל המושל טען שזה לא רלוונטי כי זו פעולה בסמכות המדינה (שזה נכון חלקית; בשל המונטין שלהן בזכויות אזרח, מדינות הדרום חייבות להעביר לאישור הממשל הפדרלי כל פעולה שלהן בתחום ההצבעה מאז החוק לזכויות האזרח ב1965, והחוק הזה תקף על המחוזות הצפוניים של פלורידה). מכל מקום, משקיפים עירניים הצביעו על כך שלמעשה תחזוק ספר הבוחרים הוא לא במסכות המושל אלא בסמכות מארגני הבחירות המחוזיים, ורבים מאלה מסרבים לעת עתה להענות להנחיות המושל. צפו למאבק משמעותי בהמשך בנושא, לאור העובדה שלפתע התפקיד של מארגן בחירות, תפקיד שולי שבדר"כ מאוכלס על ידי קשישים, הפך פתאום לבוקש ביותר בפלורידה.
4. לפי סקר חדש, 36% מהאמריקאים חושבים שאובמה נוצרי; 11% חושבים שהוא מוסלמי ו44% לא יודעים. אני דווקא לא מזועזע כל כך מהנתונים הללו. ה11% הם כאלה ששונאים את אובמה, ולכן מוכנים להאמין בכל טענה עליו; הטענה שהיא מוסלמי באה משנאתם את אובמה ולא להיפך. ה44% זה בגלל שבמקביל למסע הרפובליקאי להציג את אובמה כלא אמריקאי ולא נוצרי, אובמה באמת לא מציג את דתיותו בצורה מופגנת, וסביר להניח שהוא באמת לא כל כך דתי.
מה שכן מדהים אותי בדיון הזה - בעצם, ליתר דיוק, דווקא בדיון הקבוע המתלווה אליו, של השאלה האם אובמה נולד בארה"ב או לא - הוא העובדה שהוא בעצם חסר משמעות. לכאורה זהו דיון מאוד משמעותי כי רק אדם שנולד בארה"ב יכול להיות נשיא לפי החוקה, ולכן אם אובמה לא נולד בארה"ב נשיאותו לא חוקתית. אלא שזו פרשנות שטחית - המינוח בחוקה הוא Natural born citizen (בניגוד לnaturalized, כלומר מי שהתאזרח). אובמה אזרח אמריקאי מלידה כי נולד לאם אמריקאית ועל כך אין חולק. בעצם, זה אמור להספיק - זה היה מספיק עבור ג'ון מקיין, שנולד בתעלת פנמה, איזור שהוא אמנם בשליטה אמריקאית אבל ללא ריבונות אמריקאית; והספיק עבור ג'ורג' רומני, אביו של מיט רומני, שרץ לנשיאות ב1964 למרות שנולד במקסיקו (אביו - סבו של מיט רומני - ברח למקסיקו עם קהילתו המורמונית כדי להמשיך להחזיק את משפחתו הפוליגמית, כאשר חוקי הפוליגמיה החלו להיאכף בארה"ב). כך שהעובדה שכל היסוד המשפטי של הדיון הזה לא קיים הופכת אותו לעוד יותר ביזארי.
5. ואם כבר, כך היו נראית הטלויזיה בווסטרוז אם super PACs היו נכנסות למשחקי הכס:
(תודה לשיר דמע)
6. ואגב סגירות קוגניטיבית של הימין האמריקאי - בסקר מחודש שעבר, 63% מהרפובליקאים עדיין מאמינים שלסדאם חוסיין היה נשק להשמדה המונית - וזה אחרי שג'ורג' בוש עצמו הודה שכנראה טעה בעניין, וכמובן שכך גם כל בכירי ממשלו הרלוונטיים.
7. לראשונה מזה שנים רבות, מהגרים מארצות אמל"ט הם לא הקבוצה בגדולה ביותר של מהגרים לארה"ב - את מקומם תפסו המהגרים מאסיה

יום ראשון, 10 ביוני 2012

ובינתיים

אחרי דשדוש ארוך בביצה המקומית, הגיע הזמן לקצת עדכונים מהעולם הגדול
1. בפסק זמן במשחק כדורסל של הלוס אנג'לס קליפרס, המעודדות בחרו לרקוד לצלילי, מכל השירים שבעולם, "תגידו לה" של דודו אהרון:
2. מאז 2006, השנה שבה נכנס האייפון לשימוש, אורכה של שיחת הטלפון הממוצעת בארה"ב צנח מ3.03 דקות ל1.78 דקות. (בתור מי שמבקש בתא הקולי שלו מהמתקשר לא להשאיר הודעה אלא לשלוח SMS, אני יכול להבין למה). מעבר לקוריוז שבעניין, זו בעיה קשה עבור חברות הסלולר (גם בארה"ב) שרוב ההכנסות שלהן עדיין משיחות טלפון.
3. מט יגלסיאס, בולגר אמריקאי שמאלני ידוע למדי, הלל, מכל המוסדות, את בנק ישראל.
4. סימפוניה מאזעקות מכוניות:
5. FAQ מסודר על נושא הפליטים ומבקשי המקלט
6. וולטר ראסל מיד מעלה תיאוריה מעניינת, שחלק מהתמיכה של רוסיה בבשאר אסד לא נובעת רק מהשריד האחרון שהוא מהווה להשפעתה האסטרטגית באיזור, אלא גם מתוך דאגה לנוצרים בסוריה - רובם ככולם אורתודוקסים, הפלג הנוצרי שרוסיה ראתה את עצמה מאז ומתמיד כפטרוניתו, ולאור הנסיון המר של ההדרדרות המהירה במעמד הנוצרים במדינות אחרות שעברו את האביב הערבי, בעיקר מצרים.
7. מוזיקת פופ הופכת ליותר ויותר עצובה עם השנים (ועם או בלי קשר, יותר ויותר מושרת על ידי נשים)
9. מה העיר הששית בעולם בכמות הצרפתים בגרים בה? ניחשתם נכון, לונדון
10. האו"מ החליט למנות כשגריר לעידוד התיירות העולמית את לא פחות מרוברט מוגבה, הדיקטטור הרצחני של זימבבווה.
11. גדי אלכסנדרוביץ' מפריך בצורה מדוייקת ומרשימה את תיאורית דילוגי האותיות בתורה של פרופ' ריפס. 
12. שלי יחימוביץ' יודעת לבחור ספרים
13. וכותבי "התותח הקדוש" יודעים להגיב תגובה ציונית הולמת:
14. "משחקי הכס" אחרון ודי: 


יום שישי, 8 ביוני 2012

לבנון, revisited

כאשר מנחם בגין החליט לפלוש ללבנון ב6.6.82 הוא עשה זאת כתגובה לאירוע נקודתי - נסיון ההתנקשות בשגריר ארגוב בלונדון. אבל גם המשמעות הסמלית של התאריך בודאי לא חמקה מעיניו - הוא היה משוכנע שהמלחמה הזו תהיה המשך מפואר למלחמת ששת הימים, ואולי אף תאפיל עליה. באופן מקברי משהו, השיח הציבורי בשבוע האחרון מוכיח שלפחות בחלקו השני, בגין ניבא ולא ידע מה הוא מנבא: בשבוע האחרון, שבו התרחשו ימי השנה לפתיחתן של שתי המלחמות, שמעתי כמעט רק על מלחמת לבנון הראשונה ועל כשלונותיה, ולא על ששת הימים.
אבל עדיין, מכל הדיונים על מלחמת לבנון, הנושא של הנסיגה מלבנון נעלם כמעט לחלוטין. איש לא רוצה לדון בו ולהזכיר אותו כלל - ולא כל שכן, לתת את הקרדיט הראוי למבצעו, אהוד ברק. התיאוריה שלי היא שזו תגובת הדחקה, מכיוון שלרוב האנשים לא נעים להודות בפני עצמם שאכן שקענו באיוולת הלבנונית כל כך הרבה שנים כשהפתרון הברור היה מונח לפתחנו לפחות מאז 85. אבל זו הפסיכולוגיה בגרוש שלי. מכל מקום, כשאשר כן דנים בנסיגה מלבנון, התפיסה המקובלת היא שהיא קנתה לנו רק שקט מדומה, שעליו שילמנו בריבית דריבית במלחמת לבנון השניה - מלחמה שבתורה היתה הכשלון המשמעותי ביותר של ישראל בשדה הקרב. והגיע הזמן לבדוק אם הנרטיב הזה עומד במבחן המציאות.
ראשית, לעניין המספרי הטהור. בזמן שהותו של צה"ל ברצועת הבטחון נהרגו בממוצע כ25 חיילים בשנה בלבנון. מכאן שבהנחה שיכולות החזבאללה היה נשארות קפואות ברמת שנת 2000 היו לישראל 300 הרוגים ב12 השנים שמאז הנסיגה. במלחמת לבנון השניה נהרגו 156 חיילים ואזרחים, ועוד כמה הרוגים בודדים בפעולות בשנים 2000-2006, כלומר קצת מעל מחצית ההרוגים. וזאת, כמובן, בהנחה שהחיזבאללה לא היה משתכלל כלל בפעילותו, הנחה שכמובן אין שום סיבה לדבוק בה לאור ההשתכללות הקבועה של הארגון בסוף שנות ה90; ועוד בהזנחת ההשפעה ההרסנית שיש לטפטוף הרוגים קבוע על יכולת הלחימה הישראלית (זו לא תופעה חדשה של הדורות האחרונים, הרכרוכיים, של ישראלים - השפעה הרסנית דומה היתה גם להרוגי מלחמת ההתשה, בשיאו של פאר הכח הישראלי לאחר ששת הימים).
אבל, אומר טיעון הנגד, אלה הם חיילים שתפקידם להגן על המדינה, ולו במחיר חייהם, בעוד שבאירועים שאחרי הנסיגה - כולל במלחמת לבנון השניה - נהרגו אזרחים רבים. אז שוב למספרים - במלחמת לבנון השניה נהרגו 44 אזרחים, ועוד מספר בודד של אזרחים בשנים שקדמו לה; בפריסה על 12 שנים אלה הם 4 הרוגים בשנה.לא הצלחתי למצוא בשום מקום נתונים מדוייקים על  הרוגים אזרחיים לפני 2000, אבל המצב הבסיסי היה של טפטוף קבוע ומתמשך של קטיושות על יישובי הצפון, ויציאה למבצע צבאי גדול כל כמה שנים (דין וחשבון, ענבי זעם) שלווה בירי רקטות מסיבי אל הצפון -ובמצב זה מספר כזה של הרוגים אזרחיים נשמע לי כמו תוצאה מתבקשת.
אבל מעבר לחישובים המספריים הקרים, מלחמת לבנון השניה - על אף שהיו בה כשלונות רבים - הצליחה להביא לתוצאה האסטרטגית שאליה חתרה ישראל ללא הצלחה מאז 1970: שקט בגבול הצפון. מאז 2006 היה האירוע בטחוני אחד בלבד בגבול זה. נוצר מצב של יציבות בגבול ובו ירי על שטח ישראל הוא קאזוס בלי שהחזבאללה נרתע מלהפר אותו; זו תוצאה שאף אחד מהמהלכים בין השנים 1970-2000 לא הצליח ליצור, והוא מבוסס כמובן על הנסיגה: העובדה שכוחות צה"ל לא חורגים מקו הגבול הבינ"ל היא תנאי הכרחי (אם כי כמובן לא מספיק, דרושה הרתעה חזקה) למאזן ההרתעה בין ישראל לחזבאללה, שמקיים את השקט באיזור.
טוענים מתנגדי הנסיגה, שהיא נתנה רוח גבית למתנגדי השלום בציבור הפלסטיני והאיצה את פרוץ האינתיפאדה השניה, שלא היתה מתרחשת ללא הנסיגה. ייתכן שזה נכון, אם כי זו כמובן הסטוריה אלטרנטיבית, שאין שום דרך להוכיח אותה; אם עוסקים בהסטוריה אלטרנטיבית אני גם יכול להציע הסטוריה כזו למצב שבו צה"ל נשאר בדרום לבנון: ההחלטה האסטרטגית של ערפאת ב2000 לוותר על הסכם קבע עדיין מתרחשת והשילוב בין החלטה זו לבין המתח בשטחים מביא עדיין לפריצת האינתיפאדה, שההתמודדות עמה קשה הרבה יותר לאור העובדה שצה"ל נאלץ להמשיך את הפעילות השוטפת בלבנון; לאורך כל שנות ה2000 מתמשך ירי טילים קבוע על ישובי הצפון, וההתפתחות הכלכלית והאנושית הדרמטית של האזור נמנעת; ירי הטילים הוא בטווח הולך וגובר - עד לחיפה ודרומה לה - מכיוון ששהות צה"ל ברצועת הבטחון לא השפיעה כלל על יכולת ההתחמשות של חזבאללה, שתחמושתו עברה דרך קבע על כביש בירות דמשק, אליו צה"ל לא היה קרוב (ברוב חלקיה, רצועת הבטחון לא היתה ברוחב של יותר משני קילומטרים); ולבסוף, אירועים המאיימים על המשטר הסורי - בעיקר כאלה כמו בשנה האחרונה - היו מובילים מיידית לחימום מכוון של גבול הצפון כדי להסיט את תשומת הלב הבינ"ל מסוריה, כפי שהמשטר הסורי הפעיל את חזבאללה מאז הקמתו של הארגון.
אז נכון, האגו שלנו נפגע בנסיגה ובמלחמת לבנון השניה, ונסראללה נאם כמה נאומי רהב שפגעו בנו מורלית. אני לא מזלזל בכך, והיו כאמור לנסיגה ולמלחמה גם תוצאות שליליות, אבל ניתוח קצת יותר רציונלי ופחות רגשי מראה שהן דווקא היו מההצלחות היותר גדולות של ישראל.

ושתי הערות סיום קטנות: בעזה אנחנו עדיין לא שם, אבל הרבה יותר קרובים משאי פעם היינו. להתנתקות נוצרה תדמית רעה - כמו לנסיגה מלבנון - ואי אפשר להכחיש שהיו לה גם תוצאות שליליות, אבל בחשבון ארוך טווח אני חושב שהיא תוכיח את עצמה כמו הנסיגה מלבנון. אבל על כך יעיד העתיד.
ולכל המתלוננים ששלי יחימוביץ' לא שמאלנית מספיק בנושאים בטחוניים, כדאי לזכור את התפקיד שהיא מילאה בעיצוב השיח הציבורי בנושא כשכל המדינה, חוץ מהורים לחיילים בלבנון, העדיפה להדחיק את מה שקורה שם.

יום רביעי, 6 ביוני 2012

באיחור קל

רבים וטובים כבר כתבו על ההפגנות המתלהמות נגד מבקשי המקלט בדרום ת"א לפני שבועיים, ולא חשבתי שיש לי הרבה מה להוסיף. אלא שפרט קטן בהפגנה הזו מבהיר לדעתי הרבה מזרמי העומק העומדים מאחוריה, ומאחורי דיונים אחרים במקומותינו לאחרונה.
קודם, הערת אגב על השפה: הכנוי "מסתננים", שמשום מה כבש את השפה התקשורתית בנושא, פשוט שקרי, שכן רובם המכריע של האפריקאים המדוברים נמצאים בארץ באופן חוקי לחלוטין. רובם ברחו מסודאן או מאריתריאה, מדינות שבהן הם נתונים בסכנת חיים, ולכן לפי אמנת הפליטים של האו"ם שישראל חתומה עליה, ישראל מחוייבת לקבל אותם, בכפוף למבחני פליטות. מכיוון שמשרד הפנים - שלשר העומד בראשו, אלי ישי, עוד נגיע -  לא מעוניין לערוך להם מבחני פליטות מסיבותיו הוא, מעניקים להם אישור תושבות ושהיה חוקי לחלוטין ושולחים אותם באוטובוס לתחנה המרכזית בת"א. אפשר להתווכח על צדקתה ויעילותה של המדיניות הזו ביחס לחלופות, אבל תוצאתה היא שמעמדם של האפריקאים חוקי לחלוטין, ולכן לקרוא להם "מסתננים" זהו שקר.
אבל לעניין עצמו: אם קוראים בדיוק כיצד התנהלה ההפגנה בשוכנת התקוה, האלימות התחילה דווקא לא נגד אפריקאים. ההפגנה הלכה והתחממה, אבל רק כאשר המפגינים זיהו את אילן ליאור, עיתונאי הארץ, במקום, וזיהו אותו כ"שמאלני", החלה אלימות כלפיו דווקא, והאלימות הזו גלשה לאחר מכן לאפריקאים שעברו באזור. זו כמובן תוצאה הגיונית להסתה הקבועה בדיון הזה, נגד בג"ץ וה"סמולנים" ("כל השמאלנים שהגישו בג"ץ בושה להם, הם עוצרים את הגירוש" קראה הח"כית רגב בנאומה בהפגנה). וזה עורר אותי לחשוב: מה הזעם הגדול על השמאל? הרי כל ניתוח בסיסי היה מעיד על כך שלממשלה - על עשייתה ומחדליה - יש הרבה יותר אחריות למצב בשכונת התקוה מאשר ל"שמאל", ולו מהעובדה הפשוטה שהשמאל לא בשלטון כבר 12 שנה, ושכאמור המניעה המשפטית לגירוש הפליטים כלל לא באה מבג"ץ. 
נכון, לממשלה נח לזרוק את האחריות על הסמול. זה עדיין לא מסביר למה תושבי שכונת התקוה מקבלים את הטיעון.
נכון, סביר להניח שסוציולוגית רוב המתנדבים בארגוני הסיוע הם גם מהאוכלסיות המבוססות יותר, שמזוהות עם ה"שמאל", ושניתן לטעון כנגדם את טיעון הצביעות - שאלה אוכלוסיות שתומכות בהשארת הפליטים אבל לא נושאות בתוצאות של המדיניות הזו. זה כמובן קצת מצחיק לטעון זאת כנגד מתנדבים בארגוני סיוע, שעובדים עם פליטים כל הזמן ולכן באים במגע קבוע ויומיומי איתם, וקשה לטעון כנגדם שהם זורקים את הבעיה על מישהו אחר. וחוץ מזה, עיקר הפעילות שלהם הומניטרית בסיסית - לספק אוכל ומחסה - ולא ברור לי למה זה כשלעצמו צריך לעורר זעם.
ונכון, מעורב פה גם זעם בסיסי של שכבות חלשות כלפי שכבות חזקות מהן, כאשר יש תחושה שהשכבות החזקות זורקות את הבעיות כלפי מטה.
ועדיין, כל הטיעונים הללו לא מסבירים לדעתי את עוצמת הזעם שעולה בהפגנות הללו כלפי ה"סמול" ולפי ה"מתיפיפים", שנראה לפי הרטוריקה כי הם האשם העיקרי אם לא היחיד בבעיה. לדעתי הזעם נובע ממקום אחר - זוהי מרידה במערכת הערכים הליברלית. ואני אסביר.
כל מסגרת מוסרית מחזיקה במספר הנחות יסוד, שחריגה מהן איננה לגיטימית בשיח הציבורי. לדוגמה - לפני כחודשיים המדינה געשה כאשר דווח על מקרים של גזענות בקרית מלאכי כלפי יהודים ממוצא אתיופי, ובדומה המדינה געשה כאשר בתי ספר ממ"ד בפתח תקוה סרבו לקבל ילדים יהודים אתיופים לשירותיהם. טיעוני הגזענים בקרית מלאכי ובפתח תקוה היו זהים לטיעונים הגזעניים כלפי סודאנים ואריתראים כיום. אבל הם לא נתפסו, וגם לא נתפסים כיום, כלגיטימיים. בשיח הציבורי הישראלי, אפליה גזענית כלפי יהודים יוצאי אתיופיה לא נחשבת כדעה לגיטימית ומקובלת, גם אם יתכן שכל אחד מאיתנו מחזיק בה במידה מסויימת בסתר ליבו (כמו שאמרו מחבריו הגאוניים של Avenue Q, כל אחד מאיתנו קצת גזען).
הסיבה לכך היא שבשיח הציבורי הישראלי, גזענות עדתית כלפי יהודים מעדות שונות איננה לגיטימית.
הנחת היסוד הבסיסית של המוסר הליברלי המודרני היא כי כל אדם הוא סוכן מוסרי שווה; לכל אדם יש זכויות בסיס שצריך להתחשב בהן. זה כמובן לא אומר שלכל אדם מגיעות כל הזכויות - אף מדינה לא מעניקה אזרחות לכל מי שנכנס אליה, למשל - אבל יש רמה מסויימת של זכויות שהן זכויות בסיס שמוקנות לכל אדם, ובאופן עמוק יותר, לכל אדם יש קודם כל את הזכות שיתייחסו אל זכויותיו. כנגד הנחת היסוד הזו התמרדו המפגינים. עצם התפיסה כי זהו דיון ציבורי מורכב, שגם לזכויות מבקשי המקלט יש בו תפקיד, ואף תפקיד חשוב - היא התפיסה שכנגדה זעמו. ולכן, פעילות סיוע, שכלפי יהודים יוצאי אתיופיה למשל היתה מעוררת שבח, ביחס לפליטים אפריקאים מעוררת זעם. וה"סמול" הוא מי שמייצג את התביעה המוסרית הליברלית, ולכן הזעם מופנה אליו.
קשה לבוא בטענות לתושבי שכונת התקוה, שנמצאים במצוקה גדולה. אם כי גם מצוקה לא מכשירה כל מעשה. תפקידם של המנהיגים במצב הזה הוא לנתב את המצוקה לדיון ציבורי רציני ואחראי, ולהבהיר את גבולותיו. כאן עם זאת, מי שהנהיג את ההפגנה בא דווקא ללבות את היצרים לכיוון המתלהם והגזעני, ולא בכדי. מי שמעורר את עיקר הסתה ביחס לפליטים בא מהחוגים הכהנסיטיים - ברוך מרזל, איתמר בן גביר - או מש"ס בראשות אלי ישי (מירי רגב ודני דנון היו בעיקר טרמפיסטים מזדמנים). אלה חוגים שבאופן בסיסי מחזיקים בתפיסה מוסרית ימי ביניימית, ועבורם בני אדם באמת זכאים ליחס שונה עד כדי התעלמות מוחלטת, על בסיס מוצאם האתני או דתם. הם גם משוכנעים שעמדתם מוסרית נעלה על זו המודרנית, ולכן ליבוי היצרים הגזעניים הוא לא סתם טרמפ על רגשותיהם של תושבי שכונה במצוקה; הוא מהלך מכוון של ליבוי המרד כנגד המוסר הליברלי.
וכאן אני חושב שיש קו מקשר בין הפגנות אלה לתופעות אחרות בשיח הציבורי הישראלי לאחרונה - ההתעלמות המוחלטת מזכויותיו של בעל הקרקע הגזולה של גבעת האולפנה (למשל, במכתב המופלא הזה של דב ביגון אותו שלח לי מיכאל), הקריאות בימין לספח את יו"ש (מבלי להעניק זכויות אזרח לפלסטינים כמובן) וכד' - כל אלה באים מאותה תפיסה: קבוצות אידיאולוגיות שרוצות להיות גזעניות וגם נמאס להם להרגיש אשמה על כך (סנטימנט דומה שעומד מאחוריה ההצבעה למרין לה-פן בצרפת).
בזמנם, אחת התכונות הכי מכעיסות של ראשי ממשלה כבגין וגולדה היתה הצדקנות שלהם: המדיניות היתה נצית וקיצונית, אבל היא היתה עטופה ברטוריקה צדקנית בסגנון "מעולם לא נסלח לערבים על שהם גורמים לנו להרוג את ילדיהם". המאבק האידיאולוגי של היום מעורר געגועים לצדקנות הזו, כי היא לפחות שיחקה באותו מגרש מוסרי. האתגר האידיאולוגי  שמתעורר כאן הרבה יותר מפחיד, אבל לפחות גם הרבה יותר חד, והמאבק נגדו יכול וחייב להיות הרבה יותר ברור ולא מתפשר.

יום שני, 4 ביוני 2012

נתן זהבי מכה שנית

אם יום אחר יום אני מקדיש את הבלוג כדי לאוורר את תסכולי מהפוליטיקה הישראלית, לפחות ראוי לתת אזהרת "נתן זהבי" ראויה. ראוי הוזהרתם. ולעסק.
1. אנונימי שאל אתמול ביחס לחוק גזל הגוי ולגבעת האולפנה:
אכן זכות הקניין היא חשובה, אך כשם שהמדינה מלאימה שטחים בתוך גבולות הקו הירוק (למשל, עבור כבישים) ומפצה את בעליהם, למה כאן אי אפשר לפצות את בעלי האדמה? אני מניח שבמחצי סכום הכסף הנדרש להעתיק את המבנים, היה אפשר לפצות את בעלי האדמה, ושכולם יצאו מרוצים. מה רע בפתרון הזה?
ההבדל הוא זה: לממשלה יש אכן זכות להפקיע רכוש, אבל שתי הסתייגויות משמעותיות: ראשית, ההפקעה צריכה להיות למטרה שתביא תועלת לכלל הציבור (בכלל זה, למי שרכושו הופקע), ושנית, ההפקעה צריכה להיות בהליך שקוף והוגן.
לעניין המטרה, אם נניח בצד את האפשרות שהפקעה שכזו נועדה סתם לפתור לנתניהו בעיה פוליטית מקומית, הפרשנות היחידה שאני יכול לראות להפקעה שכזו היא שמטרתה להרחיב את ההתנחלות בית אל, כחלק מתוכנית כללית למנוע או למצער להקשות ככל האפשר על פתרון של חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית בחלק משטחי הגדה. מטרה שכזו לא מקובלת על חלק ניכר מהציבור הישראלי ובודאי לא על רובה המכריע של אוכלוסיית העולם וממשלותיו; אין בה שום יומרה אפילו להעניק תועלת לבעל הקרקע המקורי; והיא נוגדת את מדיניותה המוצהרת של ממשלת ישראל ביחס לשטחי הגדה המערבית: באופן כללי, החלטת הממשלה הראשונה של ממשלת אשכול ביחס לשטחי הגדה, ב19.6.67, היא שהם יוחזקו כערבות עד לכריתת חוזה שלום בו הם יוחזרו. אף ממשלה מאז - כולל ממשלות הליכוד - לא חזרה בה רשמית מהחלטה זו. וספציפית, נתניהו עצמו הכריז בנאום בר אילן המפורסם על תמיכתו בפתרון שתי המדינות. אז האם הוא שיקר? די! ובנימה רצינית יותר, אם נתניהו מעוניין לשנות את מדיניותו הרשמית ביחס לעתיד הגדה המערבית, שיתכבד ויעשה זאת בצורה ישירה וברורה, המאפשרת דיון ציבורי ישראלי, וישא בכל המשמעויות הבינ"ל של כך.
ולעניין ההליך - ברור שהליך שקוף והוגן לא יהיה כאן. הקרקע כבר גזולה, ולבעל הקרקע אין יכולת למשל להציע פתרונות חלופיים. זאת ועוד, אין גם יכולת לאנשים אחרים - למשל, לי - לטעון שדווקא להם מגיע לקבל את הרווח הנובע מכך שגזלו קרקע ולא טרחו לשלם עליה, ולא לחברה המיישבת. בקיצור, יש כאן חבורת פושעים (החברה המיישבת זייפה מסמכים בדרך לבניה, ותרשו לי לשער שגם התושבים לא בדקו בשבע עיניים שענייני הקרקע מסודרים), כך שגם אם היינו מסכימים שראוי להפקיע קרקע, בודאות דווקא אותם היה צריך לפנות ולו כדי להבהיר שהפשע לא משתלם.
מלה"ד יש קונצנזוס רחב על כך ששכונות הרפאים בירושלים (בהם כמויות רבות של דירות בבעלות תושבי חוץ, שמגיעים לגור בהן שבועות בודדים בשנה) מזיקות לעיר. נניח שהייתי מחליט שאני פותר את העניין בכך שאני פולש לדירת יוקרה בשכונת המגורים בממילא; האם מישהו היה מעלה על דעתו להפקיע את הדירה מבעליה החוקיים ולתת לי אותה?
מה ההבדל? ההבדל הוא אחד: בגבעת האולפנה מדובר בבעלי קרקע פלסטינים ובפולשים יהודים; וכשזה המצב, בעלי הקרקע הפלסטינית בכלל לא נחשבים גורם שראוי להתיחס לזכויותיו. וזה מה שכל כך מכעיס אותי כאן; נכון, זכות הקניין היא לא הזכות החשובה ביותר (זכות החיים למשל קודמת לה) אבל מה שהדיון בנושא חושף הוא גזענות מהסוג העמוק והבסיסי ביותר, חמורה יותר אפילו מאלימות כנגד מבקשי המקלט האפריקאים. בקמפיין נגד מבקשי המקלט, מנסים המתלהמים כנגדם להראות כי הם גורמים נזק, מעלים את רמת הפשיעה למשל. מכאן שהנחת היסוד היא שבאופן בסיסי, אם הם היו תושבים שומרי חוק אי אפשר היה להתעלם מזכויותיהם באופן גורף. אבל כאשר מדובר בפלסטיני בגדה - לא זו בלבד שאיש לא מעלה על דעתו שיש לדון מולו כשוה מול שוה, הוא אפילו לא מקבל את הנחת היסוד שיש לו קיום כלשהו בדיון הזה; אפילו צידו השמאלי של הדיון מתרכז בשלטון החוק.
2. כלאחר יד, זבולון אורלב חשף את הסיבה שהמתנחלים נאבקים במקל ובסרגל בנושא - זאת מכיוון ש"הפתרון שנתניהו מציע הוא בעייתי מאוד, כי הוא מאיים לא רק על שכונת האולפנה אלא גם על ישובים רבים אחרים שנמצאים באותו המצב"; הייתכן? האם יכול להיות שדו"חות שלום עכשיו, המצביעים בעקביות על כך שחלק ניכר מההתנחלויות בנויות על קרקע פרטית גזולה (למשל, כאן וכאן) נכונים? די! (מס' 2)
3. ואם כבר דנו בסוגית מבקשי המקלט: לא כתבתי על כך כי באמת נותרתי פעור פה וחסר מלים מול הגל העכור של גזענות והתבהמות כללית שהחליף כל יומרה לדיון ציבורי רציני בבעיה כאובה. אבל בכל זאת, אלי ישי הצליח ספציפית לפוצץ לי את הוריד. קודם כל, לא ברור לי למה הוא מקבל פחות אש ממירי רגב ודני דנון, בעוד שראוי שהוא יקבל הרבה יותר: אחרי הכל, הוא לא חבר כנסת מהספסלים האחוריים אלא שר ועוד שר הפנים; והתבטאויותיו, למשל בראיון האחרון במעריב, כוללים לא סתם הכללות גזעניות אלא שקרים בוטים וישירים - למשל הטענה הדוחה ש"נשים רבות נאנסות ע"י מהגרים אפריקאיים אבל מפחדות להתלונן על כך מחשש שנדבקו באיידס" (העובדה ששלום ירושלמי לא הגיב לכך בשאלה הפשוטה - האם יש לך איזשהי הוכחה להאשמה פרועה שכזו" אלא פנה לשאלה אחרת הורידה מיידית כל קרדיט שהיה לו אצלי). אבל אני רוצה לשאול שאלה פשוטה כנגד טענת הבסיס של ישי, שמשכנים את הפליטים בדרום ת"א כי זו שכונת עוני, ואם היו משכנים אותם בצפון העיר המדיניות היתה אחרת, ובלשון הזהב של השר: "דרום תל אביב הפכה להיות פח הזבל של המדינה...אני מציע שיקחו כמה עשרות מסתננים וישכנו אותם בשכונות שלהם". אז שני דברים: א. מי שאחראי למדיניות של הסעת המסתננים לשכונות דרום העיר הוא ישי עצמו, שמשרד הפנים שבראשותו מסרב לערוך להם בדיקות פליטות. הוראה פשוטה של כבוד השר היתה מפנה את האוטובוסים לאן שהיה מבקש. ב. יש עוד כמה אלטרנטיבות לשיכון בפליטים מלבד דרום או צפון תל אביב. לא ראיתי שישי מציע, מתוך הזדהות רבה עם תושבי שכונות דרום העיר ששכונתם הפכה ל"פח זבל", שישכנו פליטים בהר נוף או בשאר השכונות החרדיות של ירושלים, למשל. על כך אמרו בסנהדרין "קשוט עצמך ואז קשוט אחרים"
4. ולבסוף האתרים החרדיים געשו בשל טענה שקניון רמת אביב אסר על כניסת קונים לבושים בלבוש חרדי, וכמה עסקנים חרדים אף איימו להביא לשערי הקניון אוטובוסים מלאים בקונים חרדים. למען הסר ספק, אני לא תומך במדיניות של איסור כניסה לפי אופי הלבוש (למרות שלטענת הקניון, מסתובבים בו חב"דניקים רבים שמטרידים את הקונים והמוכרים בפעילות החזרה בתשובה, ולגמרי לגיטימי בעיני שהקניון יפעל למנוע זאת); אבל אני הייתי מצפה לאיזושהי עקביות. שהרי, אם האוכלוסיה החרדית דורשת להתחשב ברגשותיה ולמנוע מנשים ללכת בלבוש קיצי ברחובות השכונות החרדיות שכן לבוש כזה פוגע ברגשות התושבים, אך לגיטימי מצד קונים חילוניים לטעון שלבוש חרדי פוגע ברגשותיהם, לא?

יום ראשון, 3 ביוני 2012

הערה קטנה

לפי הארץ הבוקר, נחשו במה עוסק ראש הממשלה בימים אלה: במשבר מבקשי המקלט בדרום ת"א - משבר שהתפתח כל כולו מהלך הקדנציה שלו, אגב? מה פתאום. באיום האיראני, אותו הוא מזכיר השכם והערב? חס וחלילה. לא, מה שמעסיק את נתניהו הוא גורלם של כמה עשרות שודדי קרקעות בבית אל. הפתרון החדש, שימו לב, הוא לא פחות מלהעתיק את הבניינים עצמם, בשלמותם, לשטח שאיננו בבעלות פרטית של אדם אחר, משל היו מורשת ארכיטקטונית עולמית כמו בתי הטמפלרים בשרונה. זאת, כמובן, בעלות של מליוני שקלים, כי כסף לחינוך חינם מגיל שלוש אין, אבל לתוכניות הזויות שכאלה יש.
כל ההתפתלות היא כדי למנוע מהימין להעלות את חוק גזל הגוי (שלפיו מותר לגזול קרקע, אם היא בגדה, בעליה פלסטינים והגוזל הוא יהודי) ביום רביעי. וכל ההתנהלות הזו של נתניהו לא היתה לי מובנת בהתחלה - הרי ברור שבתוך ליבו נתניהו גם הוא תומך בחוק גזל הגוי. אז למה הוא כל כך מתפתל? עד שיוסי ורטר לפני כמה שבועות נתן את ההסבר הפשוט: הICC.
העניין הוא כזה: באמנת ביה"ד הבינ"ל בהאג מוגדר, שבית הדין לא מתערב בסכסוכים בתוך מדינה שמערכת המשפט שלה מתמודדת איתם בעצמה; אם מערכת המשפט עצמאית ופסיקותיה תואמות את האמנות הבינ"ל, ביה"ד מנוע מלהתערב. עד כה, מקצועיותו ויקורתו הבינ"ל של בג"צ, והחלת השיפוט שלו על השטחים, היו - בהתאם לסעיף הזה באמנה - הסיבה העיקרית לכך שהICC לא עסק בישראל (הדוגמה הברורה ביותר לכך היא גדר ההפרדה - פסיקת בג"צ בנושא הורידה אותו מסדר היום המשפטי הבינ"ל; התקשורת הישראלית עסקה כרגיל בטפל - הזזת הגדר כמה מאות מטרים לכאן או לשם - אבל דווקא עצם הפסיקה על חוקיות הגדר היתה הרבה יותר משמעותית). וחוק גזל הגוי, שבא לעקוף בצורה ברורה פס"ד חלוט של בג"צ, עלול לערער את ההגנה הזו.
אז משמח לדעת איפה שכמאמר הפתגם האנגלי, Every cloud has a silver lining. בדרך כלל הנהתנות של הנתניהוז - ששיאה כמובן בנסיעות לחו"ל - די דוחה אותי. אבל אם המחשבה שהוא לא יוכל לנסוע ליעדים החביבים עליו ועל אשתו באירופה מביאה את נתניהו להתפתל כדי להמנע למהכניס לספר החוקים הישראלי את אחד החוקים המבישים בתולדותיו - יש בכך נחמה פורתא.