בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 28 בינואר 2013

פוסט אורח: המרכז הישראלי החסר

[תודה לאור שבינתיים הוא לא ביטל לי את הרשאות הכתיבה כאן, ואני יכול להמשיך לפרסם עוד כמה הגיגי אנליזה של תוצאות הבחירות. תודה רבה!!]
בהמשך לפוסט הקודם שלי על שבטי ישראל, הנה עוד ניתוח אחד מעניין.
לכל קלפי, חישבתי מה המרחק בנורמת L2 (הסטנדרטית) בין ההתפלגות של הקלפי הזאת לבין התוצאות הארציות בבחירות לכנסת, שמשקפות את הרכב הכנסת. נורמת L2 מוגדרת כשורש הריבועי של סכום ריבועי ההפרשים בין ההתפלגויות, והיא נורמה מקובלת למדידת מרחק בין וקטורים.

אחר כך ציירתי את כל הקלפיות במערכת צירים קרטזית, שבה המרכז הוא התוצאות הארציות, והקלפיות השונות סובבות אותה. המרחק מן הראשית הוא המרחק בנורמת L2 לעיל, והזווית היא פשוט לפי החלוקה לחמש קטגוריות (בתוך כל קטגוריה אין חשיבות לסדר היחסי של הקלפי), כך שהזווית מונה על כל הקלפיות מזווית 0 עד זווית של 2 פאי (360 מעלות). כלומר כל קטגוריה קיבלה נתח מהעוגה שמתאים למספר הקלפיות בקבוצה (ומכיוון שמספר המצביעים בכל הקלפיות בארץ בסך הכל מתפלג די אחיד, אפשר גם לראות שיש התאמה יפה בין גדלי הגושים כפי שהם נספרים במספר קלפיות לתוצאות הבחירות במנדטים).

כפי שאפשר להיווכח בתרשים (כאן כמו בפוסט הקודם בחלוקה לחמש קבוצות, הנקודות האדום הן קלפיות נוטות לימין, הכחולות נוטות לשמאל/מרכז, הירוקות הן הקלפיות הערביות, התכולות הן קלפיות דתיות-לאומיות והקלפיות הסגולות הן קלפיות חרדיות), כל הקלפיות רחוקות מרחק מדאיג מהתוצאות הארציות, ולא באמת מתקרבות אליו. אפשר להיווכח שקלפיות הימין והשמאל (שהן גם הרבות ביותר מבחינה מספרית) מתקרבות אליו יותר מהקלפיות מחמש הקטגוריות האחרות. אבל גם בחינה של קלפיות הכי קרובות למרכז מגלה שהן רחוקות מהתוצאות הארציות בגלל שחסרה בהן הצבעה או למפלגות ערביות (כמו קלפי כזאת בהרצליה) או ליהדות התורה (כמו קלפי כזאת בעיר לוד). הקלפיות הערביות והקלפיות החרדיות הכי רחוקות מהמרכז. אפשר אם כן לסכם שבדמוקרטיה הישראלית, המרכז האמיתי, של אוכלוסייה מקומית (באזור גאוגרפי של קלפי בודדת, פחות או יותר), שהרכבה הדמוגרפי משקף את תוצאות הבחירות לכנסת, חסר למעשה, מה שתואם היטב את תזת השבטים.


לבקשת הקוראים כאן, חזרתי על הניסוי עם החלוקה לשמונה קבוצות מן הפוסט הקודם (כחול - קלפיות עם נוכחות חזקה של יש עתיד, ליכוד וגם עבודה, ירוק - ערבי עם העדפה לרע"ם-תע"ל ולבל"ד, אדום - חרדי עם העדפה ליהדות התורה, תכלת - ליכוד ביתנו בעיקר, סגול - דתי לאומי, צהוב - ליכוד ושס, שחור - עבודה, יש עתיד ומרצ, שחור - ערבי עם העדפה לחדש).  אפשר להבחין במשהו די מעניין - הקבוצה הצהובה שמזוהה עם הצבעה "מסורתית" של הרבה ליכוד ושס בסך הכל קרובה למרכז הישראלי, הרבה הרבה יותר מהקבוצה החרדית שמזוהה עם יהדות התורה. ולשאלה שנשאלתי, הקבוצה השחורה והכחולה בסך הכל קרובות למרכז פחות או יותר באותה מידה. ויודגש: לא מדובר פה במה שקוראים "מרכז" במובן של ימין-שמאל, אלא קרבה לתוצאות הארציות, כלומר למעין ממוצע פוליטי ארצי.




יום שישי, 25 בינואר 2013

גראפים גראפים

אתמול פרסם הראל את פוסט האורח שלו, והוא הביא לבלוג כמויות טראפיק שלא הכרתי קודם. בתוך יומיים הפוסט טיפס למקום השני בפוסטים הנצפים בכל הזמנים, כשהוא כבר מאוד קרוב להדיח מהמקום הראשון את פוסט "המוסד המיוחד".
האמת, שבצדק: הניתוח והויזואליזציה ממש מאירי עיניים. אז שאפו להראל. בנוסף, לכל מי שמבקר כאן בפעם הראשונה - ברוכים הבאים, נעים מאוד. תרגישו חופשי להסתובב ולקרוא.
כל זה לא סותר את הועבדה שהבטחתי (או שמא איימתי) עוד קצת ממה שאני חושב על הבחירות, ואם יש משהו שלמדתי מהטראפיק שמאיים להטביעני הוא שהעם רוצה גראפים. ואת זה העם יקבל. ואם הם מעייפים אתכם, קפצו לסוף, יש שם קטע משעשע של ג'ון סטוארט.

אבל קודם הערה אחת על הפוסט הקודם: מערכת הצירים של הגראפים של הראל היא כמובן מערכת מלאכותית - אלה שני הצירים שהאלגוריתם מצא שאם מטילים את המרחב ה32-מימדי על המישור הנפרש מהם, הכי פחות אינפורמציה הולכת לאיבוד. אבל הם בכל זאת יכולים לדעתי לומר לנו משהו, במיוחד כשמסתכלים איך מתפזרות הקבוצות בגראף. ציר הX (ימין-שמאל - לא פוליטי אלא במסך) נותן לדעתי אינדיקציה על מידת הבידוד או מעורבות בחברה הכללית; קלפיות שנמצאות בקצה היותר שמאלי הן של ציבורים שנמצאים בבידוד יחסי מהחברה הכללית (חרדים וערבים) בעוד שבקצה ימני מתרכזות קלפיות של הליכוד, שהוא (כפי שנגיע בהמשך) מפלגה שמתפזרת יחסית בכל הארץ. ציר הY, למעלה-למטה, קצת יותר טריקי אבל הוא נותן אינדיקציה לגבי עמדה ימנית או שמאלית בענייני בטחון ודת ומדינה (שהם נושאים די קרובים מבחינת התפלגות הציבור ביחס עליהם -  ימניים נוטים להיות פרו-דתיים או דתיים ולהיפך). זה ציר קצת פחות מובהק - הציבור הדתי-לאומי לא יושב בו בצורה אופטימלית - אבל הוא עדיין אינדיקטיבי. זו כמובן פרשנות שלי, שני הצירים האלה לא יכולים לאפיין לחלוטין כל קלפי, ויש אינפורמציה שהולכת לאיבוד (הראל טוען בשם יובל בנימיני שצורת עפיפון כזו היא שכיחה במקרים שההטלה מאבדת אינפורמציה משמעותית) אבל עדיין יש כאן אינדיקציה.

מכל מקום, כאמור, הנתונים נמצאים באתר ועדת הבחירות המרכזית ופשוט מבקשים שיחפרו בהם. ומכיוון שאני פחות עוסק באלגוריתמי למידה בימים אלה, הלכתי על השיטה הבדוקה של carbon based algorithms. לקחתי את המידע של כל היישובים, ואת היישובים חילקתי לפי איזורים (גוש דן ליבה וחיצוני; גוש חיפה, גוש ירושלים, צפון, מרכז ודרום, וביו"ש הבקעה, גב ההר, עוטף ירושלים והכוכבים); לפי סוג אוכלוסיה (כללית; ערים מעורבות (באופן מובהק, כמו עכו ולוד, לא כולל חיפה או ת"א); ערבים, דרוזים ובדואים; ישובים חרדיים ודתיים לאומיים (כמובן, שחרדים ודתיים לאומיים גרים גם בערים של אוכלוסיה כללית, כמו ירושלים. כאן הכנסתי רק ישובים הומוגניים מה שכמובן מוריד חלק מהאוכוסליה הרלוונטית)); ולפי סוג התישבות (קיבוצים; מושבים; ישובים קהילתיים; ערים גדולות, קטנות ועיירות ופרברים). יש כמה דברים מובנים מאליהם: מרצ והעבודה חזקות בקיבוצים, בירושלים יש הרבה חרדים ודתיים לאומיים וכד'). אבל יש כמה הפתעות.

אז קודם כל, רק כדאי להזכיר כנגד הטענה הקבועה על התל-אביבים המרוכזים בעצמם שלא יוצאים החוצה אל ישראל האמתית: ישראל האמיתית היא גוש דן, או אם יותר נדייק, חצי מהקולות הכשרים באו מאיזור חדרה-גדרה:
וכפי שאפשר להניח, זוהי ממלכת יאיר לפיד:
או, אם נדייק, יאיר לפיד שולט בפרברים הקרובים - הרצליה, פתח תקוה, ראשל"צ. בבורגנות. טוב, אבל זה באמת טריוויאלי. בואו נעבור לפטיש שלי:
1. ירושלים:

כאן כללתי בירושלים את הפרברים הצמודים גם בתחומי הקו הירוק (מבשרת, אורה, עמינדב) וגם מחוץ לו (מעלה אדומים, גבעת זאב, גבעון החדשה, כוכב יעקב). אז יש כמובן אחוז חרדי גבוה - אם כי לא בצורה קיצונית; האגודה וש"ס מסתכמות ל35%, שזה די מתאים ל40% שפורוש קיבל בבחירות המוניציפליות ב2008 (אם משקללים החוצה את הפרברים שהם כולם כמעט חילונים).  מה שמפתיע הוא מאיפה האחוזים האלה הולכים: לא מהשמאל ממש אלא מהמרכז: מיאיר לפיד, ובמידה פחותה מהעבודה ומהליכוד (!). מרצ לעומת זאת מקבלת בירושלים אחוז זהה לאחוז הארצי. הנה כל הירושלמיות על רגל אחת: אנחנו רציניים ואידיאולוגיים. כאן לא תראו יאיר לפידים חסרי אופי. 
עוד הפתעה בירושלים היא שהבית היהודי לא זוכה לאחוז דרמטית יותר גבוה מהאחוז הארצי, למרות שחלקה של האוכולוסיה הדתית לאומית בירושלים גדול משמעותית מהאחוז הארצי. זה בגלל שכאן מולדת הדתיים והשמאלנים, ואלה מצביעים למפלגות כלליות, או למתחכמות כמו אמסלם (שמקבל קצת יותר בירושלים). וכן, יש בירושלים גם קצת יותר הארד-קור כהניסטים, מה שמתבטא באחוז קצת יותר גבוה לנץ. 
ואם רוצים את כל הסיפור של ירושלים הלא חרדית על רגל אחת, אפשר להסתכל על הקלפי שלי בבי"ס חורב בקטמון הישנה. דתיים ימנים (מפד"ל, ליכוד, נץ), דתיים מתחכמים (אמסלם) או שמאלנים (עבודה, מרצ, אפילו חד"ש):
2. התנחלויות:
נתחיל בכך שיש לי בעיית סיווג למודיעין עילית - היא לכאורה יישוב מיישובי הכוכבים אבל מאוד שונה מכל השאר. זה ההסבר לאחוז החרדי הגבוה ביישובי הכוכבים. מעבר לכך, שני דברים הפתיעו אותי: א. שהמפלגות הדתיות קיבלו רק 50% גם בגב ההר. ב. דפוס ההצבעה של הבקעה כמעט זהה לחלוטין לזה של גב ההר (בגב ההר יש קצת חרדים בעמנואל וביתר עלית, ובבקעת הירדן יש עוד קצת שאריות הצבעה לעבודה מקיבוצניקים); למרות שמלכתחילה אלה היו אוכלוסיות שונות לחלוטין, ההוויה מעצבת את התודעה. יו"ש מחולקת לחלוטין ע"י גדר ההפרדה, גם בדפוסי ההצבעה.
3. הראל הראה יפה שהקלפיות הלא-יהודיות גם הן מתחלקות בשלב מסויים, אז עניין אותי לבדוק אם אפשר למצוא את ההבדל הזה בישובים. אני לא מבין מספיק בחברות הלא-יהודיות בארץ, אבל כן אפשר להבחין בין דרוזים, בדואים וערבים יראלים אחרים. התוצאות די מרשימות:
קודם כל, דרוזים בכלל לא מצביעים למפלגות ערביות. זה חדש לי. מעבר לכך, אפשר לראות שרע"ם תע"ל הרבה יותר חזקה אצל הבדואים מאשר אצל הערבים יושבי הקבע, ולהיפך עבור חד"ש. בל"ד די אחידה. (מדובר כאן רק בישובים הומוגנים; ערים מעורבות לא נכנסו לסיפור).
4. קיבוצים דתיים. אלה נחשבו פעם עוד מעוז של שמאלנות דתית, אבל מאידך גם מצביעי מפד"ל מסורתיים, מה גם שהשמאלנות שלהם נשחקה בשנים האחרונות (ומקרה יונתן בשיא יעיד). אז מעניין לראות איך הם הצביעו:
למעלה מ60% מפד"ל! אפילו יותר מהאחוז הכללי בקרב יישובים דתיים הומוגניים.
5. ובפינת הקוריוז: יש חיל אחד בצה"ל שיש בבסיסיו מגורי משפחות, וזה כמובן חיל האויר. בבסיסים אלה מוצבות איפוא קלפיות אזרחיות עבור המשפחות, שמאפשרות לנו לראות בדיוק איך הצביעו נשות הטייסים:
סססססססמולנים.
6. אם כבר ביאיר לפיד עסקינן, השאלה המתבקשת היא "מה ישראלי בעיניך", או בהתאמה לענייננו, איזה ישוב מדמה בצורה הכי טובה את ההצבעה הכללית. חיים לוינסון כבר קרא לרחובות "אוהיו הישראלית", והוא צודק: הן בנורמת L1 (שנותנת ערך שווה לכל הבדל), בנורמת L2 (המקובלת) ובנורמת Lmax (המתיחסת רק לערך עם ההבדל הגדול ביותר) רחובות הכי קרובה לתוצאה הארצית. המקום השני משתנה עם זאת: בL1 וL2 מסתובבות במקום השני והשליש פתח תקוה וחיפה (בסדר משתנה). בLmax אלה מושבים די זניחים - אורה, מגדים.
7. לבסוף, בואו נסתכל בכיוון ההפוך: מאיפה שואבת כל מפלגה את מצביעיה:
יש עתיד היא בבירור מפלגה של איזור המרכז; היא שואבת למעלה מ60% ממצביעיה בין חדרה לגדרה. מרצ שואבת כ30% מקולותיה מת"א והערים הקרובות, אבל גם מהפריפריה - בעיקר בגלל הקיבוצים. הבית היהודי נסמכת על ההתנחלויות, אבל ללא יותר מ10% מהקולות שלה שזה די מעט. הליכוד יחסית מפוזר בכל האיזורים ואכן בשלוש הנורמות הליכוד הוא הכי קרוב להתפלגות הקולות הכללית בין הישובים, כלומר הוא הכי קרוב לשאוב את קולותיו באופן שווה מכל הארץ.
ומה לגבי הסתמכות על קולות המיעוטים? הנה כל המפלגות שמסתמכות על מיעוטים ליותר מ4% מקולותיהן:
ש"ס נסמכת על ממש מעט קולות ערביים בניגוד למיתוס. דווקא קדימה היא המפלגה היהודית שהכי נזקקת לקולות אלה, ולמעשה לולא קולות הערבים והדרוזים היא לא היתה נכנסת לכנסת. המיתוס על המנדט היהודי של חד"ש נראה נכון.

טוב, עד כאן להפעם. קורלציות עם נתוני למ"ס בהשמך השבוע (אם יעמוד לי כוחי)
ולסיום, הנה מה שיש לג'ון סטוארט לומר על הבחירות שלנו:
ובוחן למתקדמים: היכן מתחבא מר"ן בקטע?

יום חמישי, 24 בינואר 2013

פוסט אורח: שבטי ישראל: נקודות לדמותם

חמשת קוראי, היסטוריה לפננו: פוסט האורח הראשון בבלוג!
תודה להראל על הפוסט!
------------------------------
[רשומה זו מתפרסמת בנוסח כמעט זהה הן באתר "במחשבה שנייה" והן כאן]

תודה רבה לאור על ההזמנה לפרסם כאן פוסט אורח. תמיד נחמד להתארח בבלוג שאוהבים! 
ובכן, תוצאות הבחירות לכנסת ה-19 מספקות הזדמנות מעניינת לנתח קובץ נתונים מרתק של התפלגות ההצבעות בכל קלפי וקלפי. 9875 הקלפיות שתוצאותיהן התפרסמו על ידי ועדת הבחירות מנותחות כאן בכלים מתחום הלמידה הממחושבת והוויזואליזציה.

בכל הדיון שלהלן, כל נקודה בכל אחד מן הגרפים מייצגת קלפי בודדת (ולא מצביע בודד!). המצביעים בכל קלפי גרים בסמיכות גיאוגרפית ברחובות בודדים (מספר המצביעים בכל קלפי הוא כמאתיים עד שלוש מאות), וכך ניתן לאפיין את הדמוגרפיה הישראלית, שהיא שבטית כל כך.


לכל קלפי יש ברשותנו 34 נתונים של מספר הקולות לכל אחת מן הרשימות (ובהם נעסוק פה בעיקר), וכן נתונים על מספר המצביעים מתוך מספר בעלי זכות הבחירה בקלפי (מספר הקולות הפסולים זמין גם הוא אבל איננו מעניין במיוחד).
כדי לעבור מהמרחב בעל 34 המימדים למרחב דו-מימדי שבו נוח יותר לעשות ויזואליזציה לנתונים, אנחנו משתמשים בטכניקה שנקראת ניתוח רכיבים עיקריים, או principal component analysis. המחשב מוצא בעבורנו מערכת צירים בעלת מספר מימדים קטן יותר (במקרה הזה שני מימדים בלבד) שמיטיבה לתאר את הפיזור במרחב המקורי בצורה הטובה ביותר. כלומר המרחב ה-34 מימדי מוטל למרחב דו-מימדי שמיטיב לתאר את הפיזור בו. במרחב הדו-מימדי הזה נצייר את מיקומה של כל קלפי. צמצום המימדים הזה נעשה רק לצרכי הוויזואליזציה, אבל כל שאר הניתוח של הנתונים מתבצע במרחב בעל 34 המימדים.
עכשיו ננקוט בטכניקה אחרת מעולם הלמידה הממוחשבת (הקרויה K-Means), ונבקש מהמחשב לחלק את הנקודות (במרחב ה-34 מימדי) לקטגוריות, לפי הקרבה שבין תוצאותיהן במרחב הזה. אם נבקש מהמחשב לחלק לארבע קטגוריות, נקבל את הפיזור שלהלן. הקבוצה האדומה כאן היא קלפיות  הימין, הכחולה קלפיות השמאל, הירוקה היא קלפיות ביישובים ערבים, והתכלת קלפיות חרדיות. ניתן להבחין בקלפיות מסויימות שבין המרחב הערבי למרחב החרדי – עובדה ידועה היא שביישובים ערבים מצביעים לא פעם לרשימות חרדיות ובמספרים לא מבוטלים.
אם נעבור לחמש קטגוריות, המחשב מגלה לנו קטגוריה נוספת שקשה להבחין בה בעצמנו בציור הדו-מימדי. זו הקטגוריה של הקלפיות של הציבור הדתי-לאומי. הצבעים כאן שונים ממקודם, ועם הקוראים הסליחה.

מעבר לשש קטגוריות מפצל את הקלפיות ביישובים ערבים לשתי קטגוריות – זאת הסגולה כאן היא של קלפיות שנוטות למפלגת חדש, וזאת הצהובה לקלפיות שנוטות לרע"ם-תע"ל ולבל"ד.

אם נעבור לשבע קטגוריות, תתקבל קטגוריה חדשה – זאת השחורה כאן היא של קלפיות חרדיות שנוטות ליהדות התורה, וזאת התכלת של מצביעי שס-ליכוד.

מעבר לשמונה קטגוריות כבר מגלה חלוקה פנימית של מה שהגדרנו קודם כמצביעי שמאל. הקבוצה הכחולה כאן היא של מצביעי יש עתיד בעיקר, והשחורה נוטה יותר למצביעי עבודה, מרצ והתנועה. אפשר לומר שזו מפת הקלפיות של שמונת שבטי ישראל.

אנחנו נסתפק לשם המשך הניתוח בחמש קטגוריות במקום במספר גבוה יותר. הקטגוריות האלה הן כאמור ימין, שמאל, דתי-לאומי, חרדי וערבי. בהתאם לצבעים בתרשים של חמש הקטגוריות (התרשים השני בפוסט הזה), להלן ממוצעי שיעורי ההצבעה לרשימות השונות בכל אחת מהקטגוריות שבחר המחשב. ניתן להבחין בכך שההפרדה בין קלפיות ימין לקלפיות שמאל איננה חדה כל כך. גם בקטגוריית השמאל זוכה הליכוד למשל לתמיכה בלתי מבוטלת.
עכשיו נניח לרגע לקטגוריות, ופשוט נשרטט את שיעורי ההצבעה לרשימות ספציפיות בכל אחת מן הקלפיות. סקאלת הצבעים מנורמלת לטווח שיעורי ההצבעה שקיבלה הרשימה (משיעור התמיכה המינימלי שלה לשיעור התמיכה המקסימלי).
זה תרשים של מידת התמיכה ביש עתיד, רשימתו של יאיר לפיד. תמיכה אפסית בקלפיות החרדיות והערביות.

וזו מידת התמיכה בליכוד ביתנו בקלפיות השונות. ניתן להבחין בתמיכה סבירה אפילו בקלפיות שאפיינו קודם כקלפיות ערביות.

המפה של מידת התמיכה בעבודה דומה יחסית למפה של יש עתיד, אבל יש ריכוז של מספר קלפיות קטן יחסית שבה התמיכה גבוהה במיוחד, ואפשר להבחין בתמיכה מסויימת בקלפיות הערביות.

מידת התמיכה בבית היהודי של נפתלי בנט גבוהה מאוד במספר קלפיות מצומצם יחסית, שתואם את הקטגוריה החמישית שזיהה המחשב – זו של הקלפיות הדתיות-לאומיות.

מידת התמיכה ביהדות התורה – הקלפיות שבהן זוכה רשימה זו לתמיכה גבוהה מרוכזות כולן באזור מצומצם ומוגדר של ה"זנב" החרדי בתרשים שלנו.

לעומת יהדות התורה, בשס התמיכה דווקא פזורה על פני מרחב גדול הרבה יותר, ובשיעורים הרבה פחות אחידים. ניתן להבחין בתמיכה הנאה בשס בקלפיות של ימין לא חרדי ובקלפיות ערביות.

מידת התמיכה במרצ מתרכזת באזור קצת אחר של התרשים. גם פה אפשר להבחין בקבוצה מצומצת של קלפיות שבהן התמיכה בה גבוהה במיוחד (המגזר הקיבוצי למשל) ובתמיכה מסויימת (די ספורדית) במגזר הערבי. בעזרת החלוקה ל-5 קטגוריות שיש לנו ממקודם, ניתן לחשב ולראות שמרצ זוכה לכ11,000 קולות במגזר הערבי.
התמיכה בחדש מפוזרת בחלק מהמגזר הערבי (לא בכולו – ראו החלוקה לשבע או שמונה קטגוריות קודם לכן) ובמידה מסויימת גם בקלפיות יהודיות. אפשר לומר שחדש חזקה באותו מרחב נקודות דליל יחסית שבין הגוש היהודי לגוש הערבי. בעזרת החלוקה לקטגוריות ממקודם, ניתן לחשב שחדש זוכה לכ17,000 קולות במגזר היהודי.

עכשיו, אחרי שבדקנו את התמיכה בכמה מפלגות במפת הקלפיות שלנו, אפשר לחזור לחלוקה לחמש קטגוריות, ולשרטט הפעם את הקלפיות בערים גדולות נבחרות, באותה מערכת צירים ששימשה אותנו כל הזמן (זו של הרכיבים העיקריים).
זה פיזור הקלפיות הירושלמיות, בצביעה לפי חמש קטגוריות. אפשר להבחין בקלפיות מכל חמש הקטגוריות – ימניות, דתיות, חרדיות, שמאלניות (בכמות די מפתיעה) וגם כמה קלפיות ערביות.


זה פיזור הקלפיות בחיפה. שוב אפשר להבחין בכך שזו עיר מעורבת ויש בה גם קלפיות חרדיות.
פיזור הקלפיות בתל אביב מצומצם יותר. רובן מקוטלגות כקלפיות שמאל, יש כמה קלפיות ערביות ומה שנראה כקלפי חרדית מובהקת בודדת.

בבאר שבע פיזור הקלפיות מצומצם אף יותר ורובן קלפיות ימין או דתי-לאומי.

ונקנח בתרשים של שיעור ההצבעה בכל הקלפיות. הסקאלה כאן מנורמלת לשיעור הצבעה שבין 40% ל80%. אפשר להבחין בשיעורי ההצבעה הגבוהים במגזר החרדי, הדתי לאומי וגם בקלפיות השמאל, בעיקר באזור שראינו ש"יש עתיד" חזקה בו, וזאת לעומת שיעורי הצבעה נמוכים ב"שפיץ" הימני של התרשים שמזוהה עם הליכוד ביתנו ובזנב הנקודות של הקלפיות הערביות.

לסיכום, השתמשנו בכלים מתחום הלמידה הממוחשבת לחלוקה של הקלפיות בבחירות לכנסת לקטגוריות שונות. כך יכולנו לאפיין עד שמונה "שבטים" ישראליים שונים, חלקם מבודלים יותר (חרדים אשכנזים, ערבים לאומנים) וחלקם פחות. בדקנו כיצד הצביעו בערים הגדולות, ובמפת הקלפיות שלנו זיהינו את הפיזור שמאפיין כמה מהרשימות הגדולות. 

יום רביעי, 23 בינואר 2013

פוסט בחירות מתבקש

לפי החלוקה ההסטורית המקובלת, המערכת הפוליטית האמריקאית מתחלקת לשלוש תקופות:
בתקופה הראשונה, 1791-1828, שתי המפלגות הגדולות היו הפדרלסיטים, תומכי ממשל ריכוזי חזק (יחסית), מכסי מגן וכד'  -בקיצור, תומכי האינטרסים של מדינות הצפון המוכוונות יותר למסחר ולבהמשך לתעשיה, אל מול הדמוקרטים-רפובליקניים, מפלגתו של ג'פרסון, שתמכו בזכויות המדינות, בממשל קטן, ומוכוונים יותר לאינטרסים החקלאיים בדרום. למרות ההצגה השוויונית שלי, למעשה לאחר כהונתו הסוערת של אדמס (שהסתיימה ב1801) הדמוקרטים-רפובליקניים נהנו מעליונות ברמה הפדרלית.
בחירתו של ג'קסון לנשיאות ב1828 בישרה את עלייתה של המערכת המפלגתית השניה - ג'קסון ייסד את המפלגה הדמוקרטית ועלה על גביה לבית הלבן, ומתנגדיו הקימו כנגדו את המפלגה הוויגית (שקרוייה כך כי הם ראו את עצמם כמו הוויגים האנגלים במהפכה המהוללת, המתנגדים ל"מלך ג'קסון"). מערכת זו נבדלה מהמערכת הראשונה, בטמפרנט, בשמות המפלגות, בסוג האנשים - המערכת הראשונה היתה מורכבת רובה ככולה מאנשים האצולה של וריג'יניה ומסצ'וסטס, וג'קסון הביא את כל הפראים מהמערב אל תוך המערכת הפוליטית; היא גם נבדלה באיזון הכוחות שכן הכוחות היו הרבה יותר שקולים בין המפלגות, והיו כמה וכמה נשיאים וויגים -  אבל בעומק הנושאים הן היו סך הכל די דומות - הוויגים תמכו בממשל חזק, בבנק מרכזי, במימון פדרלי לפרוייקטי תשתית כמו תעלות ונהרות, ובמכסי מגן - בגדול, מדיניות שמיטיבה עם המסחר והתעשיה המתפתחת, בעיקר בצפון; הדמוקרטים התנגדו לכל אלה ותמכו באינטרסים החקלאיים. 
שנות ה50 של המאה ה19 הביאות להתמוטטות המערכת הזו ועלייתה של המערכת השלישית, וזאת בעקבות המאבקים הקשים בנושא העבדות בטריטוריות החדשות שנכבשו במערב במלחמת מקסיקו של 1846-1848. בניגוד לשנוי הקודם, כאן היתה ממש הערכות מחדש: כל הנושאים נדחקו מפני נושא העבדות, שפילג את כל המערכות האמריקאיות לפי קווים גיאוגרפיים ברורים; המפלגה הוויגית נעלמה לחלוטין ועל חורבותיה קמה המפלגה הרפובליקאית, שהנושא היחידי שהגדיר אותה בתחילת דרכה הוא התנגדות לעבדות; והמפלגה הדמוקרטית קרסה בצפון והפכה להיות מפלגה דומיננטיות דרומית גדולה התומכת בעבדות - ולאחר המלחמה, באינטרסים של מדינות הדרום. זו המערכת שקיימת עד היום, אם כי בתהליך ארוך שתחילתו בשנות ה20 וסופו בשנות ה70 של המאה ה20 התחלפו התפקידים, והיום הרפובליקאים הם המדינה של הדרום ושל זכויות המדינות והדמוקרטים של הצפון ושל הממשל הריכוזי החזק.

יש לא מעט השפעות לאינתיפאדה השניה שהתחילה ב2000, שעוד כמה וכמה ילדי פועלים במערב התיכון ילכו לקולג' מהכסף שישולם להוריהם על הגז הטבעי שישמש לייצור החשמל להחזיק את כל הסרברים שמחזיקים את מה שייכתב עליהן; אחת מהן היא קריסתה של המערכת הפוליטית הישראלית של שנות ה80 וה90, שאופיינה בתיקו בין גושי, עם יתרון קל לימין, כשהנושא העיקרי הוא תמיכה או התנגדות לתהליך שלום הכרוך בפשרה טריטוריאלית. במובנים מסויימים המערכת זזה באופו דרמטי שמאלה - אין היום אפילו מפלגה אחת בכנסת שתומכת בחזרה לשליטה בעזה או בערים הפלסטיניות בגדה - שהנסיגה מהן, באוסלו ב', כמעט הפילה את ממשלת רבין; ואפילו הליכוד לא מעז להעלות על הכתב התנגדות למדינה פלסטינית, התנגדות שהיתה בלב מצע העבודה של רבין. במובנים אחרים המערכת זזה ימינה -  השם "שמאל" הפך רעיל; ויש לא מעט יוזמות "להכעיס" של הימין - חוק הנכבה, חוק העמותות ודומיהן - שזוכות לתמיכה לא זניחה בציבור. 
המערכת הפוליטית עדיין לא התייצבה לחלוטין חזרה, אבל הדבר העיקרי שאני לומד מתוצאות הבחירות של אתמול הוא שההערכות מחדש של המערכת הפוליטית הישראלית תהיה מהסוג הראשון ולא מהסוג השני. שכן מ30,000 רגל, הבחירות נראות כך: המחאה החברתית, המיאוס מממשלת נתניהו או עוד גורמים הביאו הן לנטישת מצביעים את הליכוד והן לחזרה של גורמים שלא היו מעורבים במערכות בחירות האחרונות, ולהן הוצגו שתי אלטרנטיבות: שלי יחימוביץ' רצתה לבנות הערכות מחדש סביב הציר הכלכלי; יאיר לפיד לא הציג הרבה הצעות מדיניות (ו בשורוק, לא בחולם) מרשימות, אבל הוא הציג מפלגה של טמפרנט (אני לא אומר את זה כזלזול): של המעמד הבינוני המתון, של שמירה על מוסדות הדמוקרטיה הליברלית (המערכת המשפטית, חופש הבטוי, החופש האקדמי), של סיום הפריוילגיה של פטור צבאי לחרדים, של קידום תהליך מדיני. כמו קדימה, רק עם אנשים הרבה יותר רציניים ומכובדים ולא עם פליטי ליכוד ליגה ט' (ובאופן אירוני, עם מנהיגות הרבה פחות מרשימה משאר הרשימה). במידה רבה, כמו הציונים הכלליים של שנות ה50: "תנו לחיות בארץ הזאת!". והציבור בחר לפיד.
מצד אחד, אני קונה את טענתו החוזרת של עופר שלח באולפנים אתמול, שהאמירה של "גושים" היא מישונת ולא רלוונטית. באמת, נראה שהמערכת של שנות ה80 וה90 מתה; השמאל של אז, לצערי, כנראה לא יחזור בזמן הקרוב. אבל מצד שני, יש כאן מערכת גושית לא כל כך רחוקה: בצד אחד גוש עם תפיסה מאוד אתנוצנטרית של הדמוקרטיה (ליכוד וחלק מהמפד"ל), או לא דמקורטי (חלק מהמפד"ל, מפלגות חרדיות), עוין למערכת המשפטית, לאומני, תמוך בהמשך ההשקעה בכל התנחלות, תומך בגזל קרקעות פלסטיניות אם יושב עליהן מאחז, תמוך בפריוילגיות החרדיות (בראשן פטור משירות צבאי) אדיש למעמדה הבינ"ל של ישראל ולתגובות העולם. גוש חוק הנכבה, וחוק העמותות וחוק החרם. הגוש השני הוא מלפיד שמאלה, והוא או שמאלי ממש או פרגמטי, תומך במערכת המשפט ובמוסדות הדמוקרטיים, רגיש למעמדה הבינ"ל של ישראל, לא מעוניין להשקיע כספים מיותרים בהתנחלויות מבודדות, אולי אפילו יתמוך בפנוי כמה מאחזים. תומך בביטול של הפריוילגיות החרדיות (ואם באופן ממותן אז משיקולים פרגמטיים). זה גוש בג"צ.
נכון, זו לא החלוקה שאני הייתי רוצה. הייתי שמח אם המערכת היתה שמאלית יותר. אבל אני חושב שזו חלוקה אמיתית, והבחירות של אתמול הם קאמבק גדול של גוש בג"צ. למעשה, אם מסתכלים בצורה הזו, לידתו של הגוש הזה ב2005 לאחר ההתנתקות, עם הקמת "קדימה"; הצירוף של השבץ של שרון עם הרמה ההו-כה-נמוכה של שאר הרשימה, כמו גם השחיתות של ראשיה - שהביאה את קדימה להחליש את המערכת המשפטית גם היא - הביא לקריסתה, והחלפתה ב"יש עתיד". עכשיו נראה אם יאיר לפיד (או בואו נהיה רציניים: עופר שלח) יוכל לבנות מזה משהו. נקווה; יש לי מקום לאופטימיות מכיוון שבניגוד לקדימה, שהיתה עם מנהיגות חזקה ורשימה איומה, כאן המצב הפוך: המנהיגות חלשה אבל הרשימה מרשימה למדי.

ועוד בקטנות:
* איזה יופי שהאויר יצא במידה רבה מבלון נפתלי בנט. הרשו לי לרקוד ריקוד קטן של אושר. בנט יכול לומר ש"חזרנו ללב הרלוונטיות הפוליטית" עד מחר, אבל במצב הנוכחי, כשלו רק 11 מנדטים והוא הסמן הימני ביותר בכנסת הזו, הוא לא "לב הרלוונטיות הפוליטית".
* לכל מי שתהה לאן נעלמה המחאה, אתמול היתה תשובה: גדולתה של המחאה היתה בהערת התודעה הפוליטית, ובמחיקת תחושת הייאוש וחוסר התוחלת במעורבות. וזה בא לידי ביטוי במקום שהכי נכון שיבוא בדמוקרטיה - בקלפי; גם בעליה באחוזי ההצבעה - שהיתה יותר גדולה במרכז מאשר במעוזי ליכוד מסורתיים, וגם במעבר מצביעים מנתניהו שמאלה. נכון, הרבה אנשים לא הצביעו בחדוה. הם בציעו כדי שמשטרת הקיטורים תרשה להם לקטר. אבל הם הצביעו, וחשו שזה מה שהם יכולים לעשות, וזה מאוד חשוב גם להמשך: האינדיקציה הגדולה ביותר להצבעה של אדם הוא אם הצביע בבחירות קודמות, ולהיפך, אנשים נוטים להמשיך שלא להצביע מרגע שלא הצביעו פעם אחת (קצת כמו תהליך של יציאה בשאלה, אחרי הפעם הראשונה שמחללים שבת והשמים לא נופלים).
* בנוסף, אם יש איזהשהו מסר מהבחירות האלה זה אי אמון גורף בנתניהו ובכנסת היוצאת ככלל. 60 ח"כים מכהנים לא יחזרו לכנסת. חצי מהח"כים. 
* די מדהים שאין מילה אחת של חרטה או אפילו  הודאה בטעות מצד כל הפרשנים, שדברו על מערכת בחירות משעממת וצפויה. כולנו צחקנו על קרל רוב, אבל שם לפחות פוקס ניוז התביישו בכך מספיק כדי להוריד אותו מהאויר לכמה שבועות. ובארץ? יוק.
* ולבסוף, במילות הזהב של נייט סילבר: I'm only as good as my pols are. הסקרים לא היו נורא גרועים - הסקר האחרון של הארץ סה"כ לא היה נורא רחוק בכל המפלגות חוץ משישה מנדטים שהוא פספס אצל לפיד, אבל ששת המנדטים האלה הם כל העניין. חברים, likely voter model. תתחילו להיות מקצוענים.

יהיו כנראה עוד איזה פוסט או שניים - ועדת הבחירות המרכזית מאפשרת לקבל את כל הנתונים בחתך ישובים וקלפיות מה שמאפשר שעות של הנאה עם גראפים, מה גם שהראל מצפה - אבל זה בהמשך. ובינתיים - יום טוב לכולם.

יום ראשון, 20 בינואר 2013

10 המלים של נפתלי בנט, מהדורת טרום בחירות

האמת שיש לא מעט התבטאויות של בנט חביב הבלוג שזכאיות לטיפול 10 המלים, אבל בגלל תשומת הלב שבנט גם כך מקבל חשבתי לוותר. אבל אחרי הראיון ב"פגוש את העיתונות" אתמול לא יכולתי להתאפק:
הלינק כאן: http://www.youtube.com/watch?v=WyGmFSGaBUk והנה התמלול למי שלא רוצה/יכול לצפות:
וייס: שמע, אני צריכה לפתוח ב"שאפו" על מבצע ההסתרה המוצלח ביותר בתולדות מערכות הבחירות בישראל. אם מסתכלים על מה שרואים בתקשורת, הבית היהודי מורכב משני אחים ואחות: אתה, אורי אורבך והאחות איילת שקד.
בנט: דווקא אני גאה מאוד ברשימה, יש לנו את הרשימה הכי צעירה, את הרשימה הכי קרבית. תשעת הראשונים ברשימה כולם שירתו ביחידות קרביות. והכי מגוונת, עם שלושה חברה...
וייס: כל כך גאה שלראיין את אורית סטרוק לא קיבלנו רשות, כולם אומרים
בנט: אורית סטרוק על הכיפאק, גם אורית סטרוק על הכיפאק
וייס: איפה? אני ביקשתי אותה, היא לא מגיעה לראיון.
בנט: על הכיפאק ואני עומד מאחוריה וגאה בה, בכוווולם, בכולם.
וייס: היא לא ימין קיצוני כמו שאמרת ב"הארץ"?
בנט: היא הסמן הימני וזה בסדר גמור, ואת יודעת מה? במפלגת העבודה יש את יוסי יונה, שהוא תומך בביטול ההמנון, ואיחוד עם יום הנכבה, ואת לא שואלת את שלי יחימוביץ' האם מפלגת העבודה בעד יום הנכבה. ו...יש לך את מצנע שסירב פקודה אצל ליבני
וייס: אוקיי
בנט: שלא רק מדבר. אז בחייך.
וייס: אוקיי,אז אתה אמרת עד מספר עשר, זה מעניין כי אני רוצה לשאול אותך אתמול באולפן ששי...
בנט: אני עומד מאחורי כל החברה הנפלאים והערכיים
וייס: אני רוצה לשאול אותך אתמול באולפן ששי, אני רוצה להראות לך דברים שהביא אתמול אמנון אברמוביץ' באולפן ששי. מספר 14 אצלך, ג'רמי גימפל, הנה תראה:
<וידאו>
גימפל: Imagine today, if the, ah, the dome, the golden dome, I'm being recorded so I can't say blown up, but let's say the dome was blown up, right? and we layed the cornerstone of the temple in Jerusalem. Can you imagine what it would? I mean... none of you would be here, I mean you would be like wooosh I'm going to Israel, right? Noone would be her, it would be incredible!
בנט: גם בזה אתה גאה?
אני עומד מאחורי כל החברה שלי, אני לא אחד שזורק מישהו. עכשיו תשמעי טוב. לקחתם פה קטע, בניתם על זה כותרת: "קורא לפוצץ". הוא לא קרא לפוצץ כלום, הוא
וייס: סליחה
בנט: בואי אני אספר לך, בחור שעלה לארץ...
וייס: רגע, לא מעניין
בנט: שניה. נלחם בצבא
וייס: זה לא רלוונטי
בנט: והוא עומד בראש מערך הסברה ששנים הביא מליוני אמריקאים
וייס: יפה מאוד, אני רוצה להבין אבל, נפצלי
בנט: למדינת ישראל, ואני גאה בג'רמי גימפל. אני גאה בו.
וייס: אוקיי, אז אני רוצה ל... אתה גאה גם באדם שמביע כאן איזו סימפטיה, איזו תקוה שהר הבית יתפוצץ? הרי זה לא, זה, אנשים יפוצצו אותו
בנט: זה היה שיעור תנ"ך לפני מעל שנה, באמריקה, שהוא מנסה תיאורטית להסביר מה קורה לו לא היה שם.
וייס: לא, אם יפוצצו את הר הבית אתה יודע שיש אנשים
בנט: אבל הוא לא קרא. הוא לא קרא. גם אם תחזרי על זה 14 פעמים, זה לא נכון.
וייס: אז בוא תראה קטע נוסף
<וידאו>
גימפל: Ahcashverosh calls for a building freeze in Jerusalem/ It's unbeleievable right? a building freeze! it's Obamaverosh!
וייס: זה אדם שיכול להכלל בתוך מה שאתה מגדיר מפלגת מרכז? אחשוורוש-אובמה?
בנט: את שאלת את שלי יחימוביץ' אם היא מוכנה לכלול את מירב מיכאלי שקראה לאמהות לא לשלוח את הילדים לצה"ל?
וייס: זה לא אותו דבר כמו להעליב את ה...
בנט: זה הרבה יותר גרוע
וייס: בן ברית או לפוצץ את הר הבית
בנט: קודם כל הוא לא אמר לפוצץ
וייס: הוא אמר שיתפוצץ
בנט: ואת יודעת מה, להגיד לאמהות לא לשלוח את הילדים זה הרבה יותר גרוע. אני רוצה להגיד לך. אני קם כל מוצאי שבת לעוד תגלית של אמנון אברמוביץ' ושל ערוץ 2, אבל מי שבאמת עומד מאחורי כל הדבר הזה, מתחילת הקמפיין, זה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שפתח קמפיין מכוער על הכיפות הסרוגות במימדים שלא ראיתי אף פעם. הוא לוקח בן-אדם כמו מוטי יוגב, מ"פ בסיירת מטכ"ל, מג"ד בצנחנים, מצייר אותו כחשוך. <מביט למצלמה> אני קורא עכשיו לנתניהו: אדוני ראש הממשלה, אתה חתום על הקמפיין השפל הזה. זה מזכיר לי בדיוק את מה שעשו לך אחרי רצח רבין. כשקשרו אותך לככר ציון, וקשרו אותך להפגנה ברעננה עם ארון קבורה שאמרו כאילו זה ארון קבורה של רבין. האם אתה באמת עומד מאחורי קריעת הקרע מול ציבור הכיפות הסרוגות, הציבור הנפלא - איך אתה עושה את זה, אדוני ראש הממשלה!
וייס: נפתלי בנט! אוקיי, מספיק. 
למה לא יכולתי להתאפק? כי זה בנט קלאסי. במבט ראשון - מאוד מרשים. הוא לא זורק את גימפל או מישהו אחר מתחת לאוטובוס, הוא עומד מאחורי כל הרשימה וזו באמת מנהיגות מרשימה (לא ראינו כזו התיחסות מצד ביבי לפייגלין, או מצד יחימוביץ' למיכאלי למשל).
אבל אז מסתכלים על התוכן, אוי, התוכן.
בעצם ניתן לחלץ מבנט שלושה קווי הגנה:
הראשון, שמגיע תוך מפשט וחצי, הוא טיעון גן הילדים "למה לו כן ולי לא", המזכה את בנט בציון בין "מספיק" ל"מספיק בקושי" בסולם האה"ג: טיעון ה"למה את שואלת אותי ולא את שלי יחימוביץ'". זו הסטה מקובלת אך חסרת ערך: היא לא שואלת את יחימוביץ' כי יחימוביץ' לא כאן כרגע, ואתה כן. ומכל מקום, מה שוקרה במפלגות אחרות לא רלוונטי לשאלה האם לדעתך זה נכון ולגיטימי במפלגה שלך.
השני, כל מיני פרטי טריוויה מעניינים, אך שוב לא רלוונטיים: גימפל אולי הקים ארגונים לעידוד עליה, וזה נחמד מאוד, אבל הוא גם מתבטא בחיוב על אפשרות שהמסגדים על הר הבית יתפוצצו; זו השאלה על הפרק.
והשלישי, שדבריו של גימפל הוצאו המקשרם. בנט לא אומר בדיוק את המשפט הזה אבל כן טוען שלקחו איזה משפט שולי משיעור תנ"ך ועשו ממנו כותרת, ובהודעה לעיתונות לאחר מכן אומר את המשפט המפורש. שזה מעניין. ראשית, כי זה בדיוק מה שבנט עצמו עושה לדברי מרב מיכאלי על אמהות שלא ישלחו את ילדיהן לצבא: לוקח משפט מחוץ לקונטקסט ובונה ממנו כותרת מפוצצת, שכן מיכאלי לא קראה שם לסרבנות. ושנית, גימפל עצמו, בהרצאה, מודע למה שהוא אומר ושזו אמירה בעייתית כאשר מקליטים אותו. הוא אומר: I'm being recorded so I can't say blown up. בניגוד לוייס, אני מקבל את טענתו של בנט שגימפל לא קרא שם באופן מפורש לפיצוץ הר הבית. הוא רק עשה את הפיתול המוקבל בחוגי הימין האולטרא-קיצוני: תיאר מה יקרה במצב הנפלא אם במקרה המסגדים יפוצצו. לזה קוראים באנגלית dog wistle, אמירה שנועדה לאוזניים מסויימות, אך שלא נאמרת במפורש כדי לעבור מתחת לרדאר במיינסטרים. וגימפל עצמו, בהרצאה הזו, יודע מה הוא עושה.

יש דבר אחד בכל  הראיון הארוך הזה שבנט לא עושה: הוא לא מביע אי-הסכמה עם גימפל. אני מבין שבנט לא רוצה לזרוק את גימפל מתחת לאוטובוס, וזה באמת ראוי, אבל הוא לא צריך: די אם היה אומר "אני כמובן מתנגד בכל תוקף לרעיון של פיצוץ המסגדים, ואם גימפל רמז לכך אז אנחנו חלוקים בתוקף, אבל עדיין יש לו הרבה זכויות וכו' וכו'". אבל הוא לא אומר את זה, ולא בכדי: גם אם בנט עצמו לא מתכנן מחר בבוקר את פיצוץ המסגדים, יש חלק באלקטורט שלו שיפנה נגדו אם יתנגד לרעיון במפורש ובנט לא רוצה לאבד את האלקטורט הזה. זה אגב ההבדל העיקרי בין המקרה הזה ליחימוביץ' למשל: יחימוביץ' הודיעה בכל מקום שהיא מתנגדת נחרצת לסרבנות והתנגדות זו גם מופעה במצע העבודה. כך שגם אם מיכאלי תומכת בסרבנות, זו עמדה בניגוד לעמדת המפלגה. כנ"ל לגבי יוסי יונה וההמנון. לפחות לפי ההתבטאויות עד כה, אי אפשר לומר זאת על הבית היהודי.

ועוד אחת בקטנה: המעצבן הרשמי של הבלוג, הלל גרשוני, נאלץ בעל כורחו לשבח את עיתון "הארץ" על הראיון המעמיק עם בנט. יש בזה סיפוק מיוחד: אני תמיד חשבתי שהסיבה העיקרית שימנים עדיין כל כך כועסים על התקשורת ה"סמולנית" ועל הארץ בפרט היא שהארץ הוא העיתון שהעיתונאים קוראים ולכן הוא מכתיב את סדר היום, גם אם יש לו רק 7% חשיפה. אבל כמסתבר זה יותר מכך: עמוק בלב, גם הימנים הכי קשים מרגישים שאמנם הם שולטים בשלושה עיתונים, ברשות השידור ובעקיפין בערוץ 10, ועדיין כשהם רוצים לקרוא עיתונות נורמלית הם צריכים לחזור ל"הארץ". וזה מחרפן אותם; בצדק, גם אני הייתי מתחרפן. (לא שהארץ כזה עיתון מוצלח, יש לי הרבה מאוד בעיות איתו. אבל את תואר "הרע במיעוטו" הוא לוקח בהליכה).

יום חמישי, 17 בינואר 2013

עצה אחת לפני הבחירות

הבחירות עוד חמישה ימים; אולי אספיק לכתוב פוסט 10 מלים מסכמות של נפתלי בנט ואולי לא. אבל מכל מקום, יש לי עצה אחת עיקרית כרגע: אל תאמינו לסקרים.
נשמע די מפתיע למי שמכיר את הבלוג הזה; אין מי שחגג יותר ממני את נצחונו המוחץ של נייט סילבר, סאם וונג ודומיהם על אנשי "השטח" וה"מומנטום". למעשה, אני חושב שאני זכאי לומר את האמירה ההיפשטרית שאני הכרתי את הבלוג של סילבר עוד לפני שזה היה מקובל (באמת, עוד מלפני שנתיים). אלא שנייט סילבר בעצמו מודה, שהוא מדוייק רק עד כמה שהסקרים שהוא מתבסס עליהם מדוייקים:
(האמת שזו גם סתם סיבה טובה לאמבד את הראיון המצויין הזה). והמוניטין של הסקרים בארץ, לדאבוננו, לא משהו. ממוצע ההחטאה של רצף הסקרים האחרונים לפני בחירות 2009 היה 19 מנדטים ב2009 ו18 מנדטים ב2006. אז נכון, שלחזות בחירות בארץ הרבה יותר קשה, שכן זו מערכת עם בערך 10 דרגות חופש (לכנסת נכנסות בערך 11 מפלגות) בעוד שבארה"ב יש דרגת חופש אחת (נכון, יש מועמדים שלישיים אבל הם סדרך כלל זניחים); מכיוון שכך המספר הזה מטעה, מה שגם שאין הרבה הבדל בתוצאה הסופית עם מנדט עובר מהליכוד לבית היהודי או בחזרה, שכן הגושים הם מה שקובעים. לא עשיתי את ממוצע הטעות בין הגושים, אבל כן הלכתי לסקרים שהארץ תיאר כהכי מדוייקים ב2009 וגם בהם ממוצע הטעות ביחס לכלל מפלגות הקואליציה היה כחמישה מנדטים.
זה גם לא מאוד מפתיע אותי. שכן מעבר למורכבות של החברה הישראלית (שאותה דווקא הסוקרים מצליחים לתפוס יפה; הם סדרך כלל מדייקים דווקא במפלגות הערביות, החרדיות והדת"ל) אין סוקר ישראלי אחד שמתייחס לאחוזי ההצבעה. עד לשנות ה90, כאשר אחוזי ההצבעה היו בסביבות ה80%, זה לא מאוד השפיע שכן הלא-מצביעים לא היו מספר גדול והתפזרו באופן שווה פחות או יותר (אלה היו בעיקר מתים, אנשים בחו"ל וכד'). אבל החל משנות ה2000 אחוזי ההצבעה ירדו לרמה אמריקאית כמעט, ועדיין אף סוקר לא בונה מודל של מי שצפוי להצביע. בלשון אמריקאית, כל הסקרים שלפננו הם של registered voters ולא של likely voters (סתם להשוואה, אם סוקר אמריקאי היה מציג סקר של reigstered voters ארבעה ימים לפני הבחירות, איש לא היה מתיחס אליו).
אני לא יודע מה השפעה של אי-המצביעים. לפי סקר בהארץ השנוי בדפוסי ההצבעה ב2013 דווקא ייטיב עם המרכז-שמאל, אבל צריך להזהר מwishful thinking; ניתוחים אחרים כמו זה של רועי פלד טוענים שעלייה באחוזי ההצבעה תיטיב עם הימין דווקא. אני באמת א-גנוסטי, אני פשוט לא יודע. אבל אני גם טוען שרמת האינפורמציה שניתן ללמוד מהסקרים האחרונים מאוד מוגבלת.

ואולי אני טועה; דן מרקוס ועילי קובץ (366 כבוד) באתרם המצויין בטל בששים בנו אתר של מטא-אנליזה אה-לה-סאם וואנג, והם טוענים שמטא אנליזה כזו מצליחה להיות מדוייקת למדי גם בארץ. הם חוזים 65 מנדטים לימין ו55 למרכז-שמאל. נדע בעוד 6 ימים.

אה, וכמובן: לכו להצביע. It will make you feel good and strong. 

יום שני, 14 בינואר 2013

ועוד השתכשכות בדיוני המגזר

פרופ' ורד נועם - חוקרת תלמוד חשובה באונ' ת"א, בשר מבשרה של הציונות הדתית ואחותו של אורי אליצור, פרסמה מאמר מצויין במוסף "שבת" של מקור ראשון על נשים באורתודוקסיה של ימנו. מאיפה אני יודע, תשאלו, והרי אינני מנוי על מקור ראשון? טוב ששאלתם, משני מקורות: מהבלוג המצוין של תומר פרסיקו, ומהמעצבן הרשמי של הבלוג, הלא הוא הלל גרשוני. נצברו איפוא שני סימנים מעידים, אז אפשר לנחש שתהיה כאן סערונת במגזר, ולמה לא לקפוץ לתוכה בחדווה.
א. נתחיל במה שעצבן אותי בגרשוני: אם נעזוב את הויכוחים על פרטי הלכה זו או אחרת (נועם טוענת במפורש שאלה רק דוגמאות ולא עיקר העניין) הטענה שלו היא הטענה הקבועה כנגד הקריאות לשיפור מעמד האישה באורתודוקסיה, והיא טענת המניע: אין בעיה עם רפורמות בהלכה, הבעיה היא שהרפורמות האלה באות ממניעים זרים. ההנחה היא כמובן שיש מניעים פנימיים להלכה, והשנוי מתוך מניעים אלה הוא לגיטימי ומותר, בעוד השנוי מתוך מניעים חיצוניים - פמיניסטיים למשל - אסור. זו כמובן הנחה מופרכת. יכול להיות שחלק מההתפתחות של ההלכה נובע מדינמיקה פנימית אבל אלה לא בודאי כל ההתפתחויות בהלכה שגרשוני יראה כמותרות. כך למשל, גרשוני חושש שמא " ומחר תקום חברה שתטען שחוקי הקניין הם אנכרוניסטיים, ובהתאם נעדכן גם את "לא תגנוב(ו)". ובעוד שנה תקום חברה שתטען שאין בעיה להרוג אנשים מסוימים, ובהתאם לזה נעדכן את "לא תרצח""; אבל פסקים המתירים רצח וגזל של גוי יוצאים לאחרונה בהמוניהם, וגרשוני לא רואה בהם כל בעיה הלכתית, למרות שכל מי שעיניו בראשו רואה שהמניע להם הוא עמדה פוליטית לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל מעבר לכך, גם גרשוני בעצמו מודה שהמבחן להבדל בין השנויים שאותם הוא רואה ככשרים לפסולים הוא לא מתוך ההלכה עצמה: "החשש הוא שאנחנו עצמנו נהפוך לרפורמים: שנשעבד את ההלכה לאידיאלים זרים, כי זה מה שנראה לנו נכון כרגע. כמדומני שבדיוק נגד כיוונים כאלה הוקמו כל מנגנוני ה"ס'פאסט נישט"" כלומר, מבחן ה"ספסאטנישט" הוא בעיני גרשוני אינדיקציה ל"רוח ההלכה"; ואני שואל: למה בדיוק? אם כבר, אז בדיוק ההיפך: מבחן ה"ספאסטנישט" הוא בדיוק כל אותם הדברים שאין לאוחז בהם יכולת לנמקם מנימוקים מסודרים וענייניים; בדיוק לכן הם יהיו בדרך כלל אינדיקציה לאיזה מניע נסתר, וחיצוני, שנח למערכת השלטת לעמעם (למשל, במקרה של נשים - השימור של מערכת שוביניסטית).
ב. נקודה מדהימה של נעם שלא חשבתי עליה וגרשוני פספס לגמרי הוא האבדן שהמערכת הדתית עצמה מפסידה בדחיקתה את רוב הנשים החוצה: המערכת הדתית מותרת מרצונה על מרצן וכשרונותיהן של 50% מהאוכלוסיה, וכשחושבים על זה קצת לעומק זה ויתור התאבדותי ממש. איך יש סכוי לעולם הדתי להישאר רלוונטי אל מול העושר התרבותי המציף אותנו כשהוא משתמש רק בחצי מהמשאבים העומדים לרשותו?
ג. ולבסוף, הסכנה לעולם הדתי איננה רק בויתור על הנשים: הפער בין העולם הכללי בו אנו חיים לעולם הדתי המצומצם אליו אנחנו נכנסים באופן מוגדר כשנכנסים לבית הכנסת, הפער המתבטא באופן חריף במעמד האישה אבל לא רק, ואי הנחת הנובעת ממנו - כל התהליכים האלה שנועם מתארת, הם בדיוק אותו הפער שמתחיל חילון, כפי שלימדנו הלברטל. נועם רואה בפער ובהדחקה שבאה בעקבותיו סכנה רק ביצירת חברה דתית מזוייפת וקשוחה; אני חושב שיש כאן פוטנציאל (או סכנה, תלוי בעיני המתבונן) לחילון גורף אה-לה המאה ה19. (רק בקטנה, לינק שרן שלח לי - אפילו אצל החרדים יש דיבורים על הפער הזה)

יום שבת, 12 בינואר 2013

אתה יכול לפרוט לי טריליון דולר?

ערמה גדולה של לינקים, שלא לדבר על משפטי 10 מלים של נפתלי בנט, מצטברים בשקט בצד. תורם יגיע. אבל הפוסט הזה מוקדש למטבע הטריליון דולר.
במה מדובר? ובכן, עם סיום משבר הצוק הפיסקאלי, הוכנה הבמה ישירות למשבר הבא, הלא הוא תקרת החוב (או אם נדייק, תקרת החוב מכה שנית). כזכור, בקיץ 2011 הקונגרס הרפובליקאי ביצע מהלך חסר תקדים: במקום לאשר העלאה של תקרת החוב, כפי שנעשה עשרות פעמים בעשורים האחרונים, הם החליטו להשתמש בתקרת החוב כאמצעי במו"מ, כדי להשיג מצד הנשיא קיצוצים בתקציב. הבית הלבן נשא ונתן, והתוצאה היתה גל קיצוצים מיידיים ועוד קיצוצים נדחים. העלאת תקרת החוב של אז מספיקה עד לבערך מרץ הקרוב ולכן שוב המערכת הפוליטית בוושינגטון נערכת לקרב מחודש על תקרת החוב: הבית הלבן הגדיר שהוא לא עומד יותר לשאת ולתת על תקרת החוב - אם הקונגרס רוצה לא להעלות אותה ולהביא את ארה"ב לחדלון פרעון, זו בעיה שלו - אבל אף אחד לא מאמין שזו באמת תשאר עמדת הבית הלבן עד הסוף.
וכאן אנחנו מגיעים למטבע הפלטינה. יש סעיף קטן ונשכח בחוק, המאפשר לנשיא להורות למטבעה הפדרלית לטבוע מטבע פלטינה בכל ערך, ללא צורך באישור הקונגרס. אומרים הדמוקרטים, ובכן, יטביע הנשיא מטבע פלטינה בשווי טריליון דולר, והנה יש לו כסף להגדיל את התקציב מבלי צורך להעלות את תקרת החוב. בדרך כלל זה יעורר לחצים אינפלציונים אבל המצב כרגע הוא שהריבית הריאלית על אג"ח של ממשלת ארה"ב היא שלילית כך שזה לא סביר שזו תהיה הבעיה.
לא ברור אם זה מה שיקרה. אבל מעבר לשעשוע שבסיפור הזה, מה שיפה בו בעיני הוא שבמהלך הזה הממשל האמריקאי מפעיל פרקטיקות של חכמי הלכה: חלקים מסויימים בחוק כבר בלתי ניתנים לשנוי (למשל, בגלל שהקונגרס עוין) אז במקום להכנס למאבק ולמשבר סמכויות (כפי שהיתה מביאה ההצעה האחרת לפתרון מהצד הדמוקרטי, והיא להשתמש בתיקון ה14. התיקון הזה, שתוקן לאחר מלחמת האזרחים, קובע לקונגרס אין סמכות למנוע מהממשל לשלם את חובותיו ותוקן כדי לוודא שחובות הממשל ממלחמת האזרחים ישולמו) מוצאים דרכים שמשתמשים במערכת כדי להגיע לתוצאות הרצויות בדרך עקיפה. מטבע הפלטינה בתור שעון שבת, או מעלית שבת. זה לא המקרה היחיד: כך גם למשל היוזמה לביטול חבר האלקטורים עליה כתבתי באחד הפוסטים הראשונים בבלוג. מכיוון שתיקון לחוקה הוא דבר די בלתי אפשרי בימנו (אלא אם זה יהיה משהו סופר קונצנזוסיאלי), הם משתמשים בשיטה כדי לבטל אותה עצמה: כל המדינות שהעבירו את החוק מתחייבות שאם יצטרפו לחוק מדינות שסך האלקטורים שלהם עובר את 269 הנדרשים, כל המדינות בחוק יקצו את האלקטורים שלהם למי שניצח ברוב הקולות הארצי; כך למעשה חבר האלקטורים מבוטל מתוכן מבלי צורך לשנות את החוקה. או השימוש הנרחב במנגנון הreocnciliation - מנגנון שמאפשר לחוקק חוקים בסנט מבלי שאפשר לעשות עליהם פיליבסטר. משהפיליבסטר נהפך לכלי שמשתמשים בו באופן נדיר לכלי שמשתמשים בו בדרך קבע, גם המנגנון הזה  - שנועד במקור רק כדי לסתום חורים חוקיים כדי שהמספרים בתקציב יסתדרו - למנגנון בו עוברת חקיקה דרמטית כמו קיצוצי המסים של בוש או אובמקייר.
בניגוד למה שהייתם מצפים, אני לא חושב שזה נלעג - לא במקרה של ההלכה ולא במקרה האמריקאי. זו הדרך לשמר מסורת מחד תוך התאמתה למציאות מאידך. ההלכה היא מסורת בת 2000 שנה, אבל גם הממשל האמריקאי הוא כבר בעל מסורת מכובדת, ודרכים כאלו זו הדרך היחידה שבה אימפריה פוסט-תעשייתית במאה ה21 יכולה להתנהל על בסיס חוקה שנכתבה לחברה חקלאית של המאה ה18. כשחושבים על זה, אל רק שזה לא נלעג בעיני, זה יפהפה בעיני.

יום שלישי, 1 בינואר 2013

יש עסקה

ברגע  האחרון - למעשה, קצת אחרי הרגע האחרון כי למעשה כבר עברנו את הצוק הפיסקלי ועוד אין חוק - התגבשה עסקה בין מנהיגי הסנאט והבית הלבן. המסים על העשירים אכן יעלו חזרה לרמתם מימי קלינטון - אם כי ההגדרה לעשירים היא מצומצמת ממה שהדמוקרטים היו רוצים. שיעורי המס הן לעניים והן לעשירים יקובעו ולא ישארו שוב רק ל10 שנים; רוב שאר הטבות המס גם כן יתקבעו. הקיצוצים האוטומטיים בתקציב נדחו בחודשיים. שאר הנושאים - תקרת החוב, עוד חבילת תמריצים - לא נכנסו לעסקה.

יש כאן הישג לדמוקרטים - שיעורי המס עלו באופן משמעותי למדי על העשירים לראשונה מאז ימי בוש האב, מבלי שנכנסו קיצוצים בתוכניות הרווחה, כפי שהרפובליקאים רוצים. מאידך, הם איבדו את אמצעי המינוף העיקרי שלהם, כאשר הצבעה על תקרת החוב מחכה מעבר לפינה בעוד כמה חודשים. כאן עולה השאלה מה יקרה אז. הממשל החליט באופן גורף שהוא לא נושא ונותן יותר על תקרת החוב, ואם הקונגרס לא יעלה אותה זה יהיה על אחריותו. מאידך, ממשל אובמה כבר הכריז הכרזות גורפות בתחילת מו"מ והתקפל מאוחר יותר (גם בתחילת המו"מ הזה הוא הכריז שהוא לא יתפשר על העלאת מסים לכל מי שמרויח מעל 250,000$ לשנה, ובסוף הרף הוא 400,000$).

עכשיו יש את העניין הקטן של להעביר את הפשרה הזו בשני בתי המחוקקים. בסנט כנראה לא תהיה בעיה, אחרי הכל זו הסכמה בין ראשי הסנט. בבית הנבחרים זה כבר פחות ברור, שכן ננסי פלוסי - שתומכת בעסקה - יכולה להביא את הקולות הדמוקרטים אבל אף אחד לא יכול להאמין לאיזושהי יכולת של ג'ון ביינר ביחס למחוקקים הרפובליקאים, כפי שראינו בפיאסקו plan B לפני שבועיים. עם זאת, רוב הפרשנים מעריכים שההצעה תעבור גם בבית הנבחרים בעוד כמה ימים. בכל מקרה, שני דברים ברורים עומדים להחוור כאן ביחס לבית הנבחרים:
א. לראשונה מאז הרפובליקאים זכו לרוב ההית ב1995, הם עומדים לשבור את הכלל שקבע דניס הסטררד, ולפיו יו"ר בית הנבחרים הרפובליקאי לא מעלה להצבעה הצעה שיכולה לעבור את הבית אבל מבלי שרוב הרפובליקאים תומכים בה (מה שנקרא majority of the majority rule).
ב. די בבירור בית הנבחרים הפך להיות גורם לא רלוונטי בגיבוש מדיניות. פורמלית, הוא עדיין יכול לסרב ולא להעביר את החוק, אבל למעשה זה לא ממש ריאלי, לא אחרי שהסנט יאשר אותה ברוב דו-מפלגתי גדול, ומבלי שבית הנבחרים עצמו הצליח להביא איזושהי הצעה לשולחן. התוצאה היא שמעתה לא ישאו ויתנו יותר עם ביינר כי הוא לא רלוונטי, ובית הנבחרים לא מסוגל לתרום רעיונות משלו לאיזשהו חוק.

אחד הפרשנים סיכם בפשטות את הבעיה של הרפובליקאים: הם רוצים לקצץ בחדות בתוכניות הרווחה. אבל קיצוץ כזה לא פופולארי, בעיקר שחלק עיקרי מהקואליציה הרפובליקאית הם בוחרים מבוגרים. אז הם רוצים שהדמוקרטים יציעו את הקיצוצים, והם יוכלו גם לקבל את התוצאה שהם רוצים - קיצוץ - וגם לתקוף את הדמוקרטים על הקיצוץ הזה (זה בדיוק מה שקרה עם הקיצוץ במדיקייר לטובת אובמקייר). הבעיה היא שהאסטרטגיה הזו עובדת רק עם הדמוקרטים ממש ממש מטומטמים, או שלרפובליקאים יש מינוף מאוד מאוד משמעותי - כמו האיום להפוך את ארה"ב לחדלת פרעון. ברגע שהדמוקרטים מחליטים שהם לא משחקים את המשחק הזה יותר, כמו שקרה עכשיו, הרפובליקאים בבעיה.