בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 25 ביולי 2014

אז מה חושבים עלינו?

גאלופ ערכו סקר מקיף בימים שלישי ורביעי על יחס הציבור האמריקאי למערכה האחרונה בעזה, בפרט, ביחס לשאלה האם פעילותה של ישראל כנגד החמאס מוצדקת או לא, והאם פעילותו של החמאס כנגד ישראל מוצדקת או לא.

קודם כל התוצאות הכלליות:
התמיכה בפעילות ישראל גדולה במידה מזערית מההתנגדות לה (42-39). סה"כ לא מאוד מפתיע אותי.
גאלופ ערכו סקר דומה ב3.4.02, אמצע מבצע חומת מגן (במהלך הקרב בג'נין, כלומר בנקודה בה הטענות על "טבח בג'נין" היו בשיאן). ההשואה די מפתיעה:

המספרים קרובים למדי. יש ירידה בתמיכה בשני הצדדים: התמיכה בישראל יורדת מפער של 10% לפער של 3%, והתמיכה בחמאס יורדת מפער של -45% לפער של -59%. לכאורה, זה נתון שמפריך (לפחות בהקשר הזה) את אחת הצידוקים המרכזיים להתנתקות: שלאחריה, תהיה לישראל לגיטמציה בינלאומית רבה יותר לפעול כנגד הטרור. אלא שזה לדעתי טיעון כושל: ישנם הבדלים משמעותיים במאורעות בשטח: "הפעילות הישראלית נגד חמאס" שעליהן נשאלים האמריקאים היום ברוטלית הרבה יותר כלפי הפלסטינים מאשר ב2002: בכל מבצע חומת מגן נהרגו 497 פלסטינים, והסקר נערך באמצעו, כך שעד אליו היו עוד פחות הרוגים פלסטינים; כל הלחימה בו התנהלה בקרבות חי"ר בתוך מחנות הפליטים והערים. לעומת זאת  שבמבצע צוק איתן, עד כה נהרגו בעזה למעלה מ800 איש, תוך שימוש מסיבי בהפצצות אויריות וארטילריות. מהכיוון השני, מבצע "חומת מגן" בא לאחר מרס השחור, בו נהרגו 111 ישראלים בפיגועי התאבדות בלב הערים. לעומת זאת, איום הרקטות, ההצדקה למבצע הנוכחי (כפי שנטען בתקשורת העולמית; איום המנהרות לא ממש מופיע כהצדקה למבצע אלא כחלק ממנו), הביא עד כה לשלושה הרוגים ישראלים. כך שמספרי התמיכה דומים למדי היום עבור מבצע ברוטלי הרבה יותר, עם הצדקה מובהקת פחות, ממבצע חומת מגן (אני לא מתכוון חס וחלילה להמעיט באיום הרקטות והמנהרות, אלא רק להבהיר כיצד הוא נתפס עבור האמריקאי הממוצע). כך שאם כבר, ההתנתקות אפשרה לישראל מרחב פעולה גדול יותר מבחינה בינ"ל.

אבל הנתונים המעניינים באמת הם פילוח התוצאות (מכאן ואילך - רק ביחס לפעולות ישראל, האם הן מוצדקות או לא):
התמונה מובהקת: בעוד שיש תמיכה רחבה ועמוקה בפעילות הישראלית בימין האמריקאי, בקואליציה הדמוקרטית: מיעוטים, צעירים, נשים, יש רוב למתנגדים לפעילות זו. כשלעצמן אלו חדשות רעות לישראל: הקואליציה הרפובליקאית - גברים לבנים מבוגרים - הולכת ומצטמצמת כאחוז מהאוכלוסיה, ולכן לטווח ארוך יש לצפות שהתמיכה בישראל תרד. אלא שאז מגיע הפילוח האחרון: לפי רמת השכלה ולפי רמת העניין במתרחש:


הפילוח הזה חשוב משכיוון ששני האינדיקטורים האלה הם האינדיקטורים החזקים ביותר למידת המעורבות הפוליטית של האזרח כללית, וביחס לנושא הספציפי. ככל שאמריקאי משכיל יותר, הסכוי שהוא יפעל פוליטית - ישתתף בבחירות, יכתוב מכתב לחבר הקונגרס שלו, יתנדב למפלגה - גדול יותר; וככל שאמריקאי מתעניין יותר בנושא הסכוי שהנושא ישפיע על פעילותו הפוליטית - יביא אותו לכתוב מכתב לחבר הקונגרס שלו, יכריע את הצבעתו לקונגרס, לסנט או לנשיאות וכד' - גדול יותר. ובשני המקרים ככל שהאינדיקטור להשתתפות פוליטית גבוה יותר, התמיכה בישראל גבוהה יותר.
מדיניות חוץ היא בדרך כלל במקום נמוך למדי בסולם העדיפויות של האמריקאי הממוצע. המקרים שמדיניות חוץ היתה גורם משמעותי בבחירות הם נדירים, ובדרך כלל קשורים במלחמה שבה מעורבת ארה"ב ישירות: ויטנאם (וזכויות האזרח) גזרה את גורלו של ג'ונסון ב68, עיראק (והמשבר הכלכלי) גזרה את גורלו של בוש  מקיין ב2008. לכן מדיניות החוץ מושפעת משני גורמים: הגורם הראשון הוא הממסד הפוליטי והדיפלומטי - ואלה ברובם המכריע בעד הפעילות הישראלית, בעיקר בגלל תנאי הבסיס שלה (ישראל נסוגה מעזה ב2005, ישראל קיבלה את הפסקות האש וחמאס דחה אותן, וכו') - ראו למשל הראיון של הילרי קלינטון אצל ג'ון סטוארט. והגורם השני הוא הבוחרים המועטים הנלהבים מהנושא.אלה יכתבו לחבר הקונגרס שלו בנושא, יתנו את תרומתם הכספית למועמד בעמדתו בנושא וכו'. ואלה (לפחות בשלב זה) תומכים בפעילות הישראלית. נכון שהבוחר הדמוקרטי הממוצע, אם ישאלו אותו, ייטה להתנגד לפעילות הישראלית, אבל בגדול זה לא כל כך אכפת לו; הרבה יותר אכפת לו מהכלכלה ומביטוח הבריאות. ומי שלא אכפת לו מהנושא, לא משפיע עליו.

2 comments:

  1. "עיראק (והמשבר הכלכלי) גזרה את גורלו של בוש ב2008".

    אני מניח שאתה מתכוון גזרה את גורלו של ג'ון מקיין. ג'ורג' בוש היה מנוע להתמודד לאחר שכיהן שתי כהונות רצופות.

    לגופו של עניין - המשבר הכלכלי גזר את גורל מקיין. עד ספטמבר (נפילת ליהמן ברדרס9 הסקרים היו שווים ואף עם יתרון קל למקיין. עיראק כבר לא שיחקה אז תפקיד כה משמעותי.

    השבמחק
    תשובות
    1. כמובן, התכוונתי למקיין; אם כי מסע הבחירות ב2008 (לצערו של מקיין) כמעט ולא היה תלוי במקיין עצמו, ורוב הצביור הצביע במחשבה על בוש (בדומה ל68, אז ג'ונסון לא רץ - הוא היה כל כך לא פופולארי שהוא החליט לא לרוץ - אבל הרבה ממסע הבחירות עמד בצילו).

      לגבי התפקיד של עיראק - יש על כך מחלוקת. ברור שב2006 עיראק עמדה מאחורי הגל הדמוקרטי, וברור שב2008 המשבר כלכלי שיחק תפקיד. אבל לא ברור האם מקיין היה מצליח לנצח גם ללא המשבר הכלכלי; במשך רוב מסע הבחירות אובמה הוביל ב3-6% והקפיצה של מקיין לפני נפילת להמן ברות'רס היתה די מקומית וקשורה בועידה הרפולביקאית.
      בכל מקרה, טענתך רק מחזקת את הטיעון הבסיסי שרציתי לטעון: שמדיניות חוץ נמצאת במקום נמוך למדי בסדר העדיפויות האמריקאי

      מחק