בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 31 באוקטובר 2014

בחירות 2014

ביום שלישי יערכו בארה"ב בחירות אמצע הכהונה, בהן יצאו האמריקאים לבחור שליש מהסנט, את כל בית הנבחרים, 33 מושלויות ועוד שלל משרות זוטרות יותר. רוב העיתונים יכריזו בכותרת למחרת, כי הבחירות יהיו מכה קשה לדמוקרטים; סכוי סביר שהם הולכים לאבד את השליטה בסנט (המודל של נייט סילבר מעריך שלרפובליקאים סכוי של 69% לזכות ברוב בסנט). זו כותרת לגיטימית. רוב הפרשנים יציינו שזו עדות לאכזבה העמוקה של האמריקאים מאובמה ולעתיד שחור למפלגה הדמוקרטית בשנתיים הקרובות. אלה שטויות.
יש לכך שלוש סיבות:
1. הסנט כשלעצמו לא מייצג: הייצוג בסנט זהה לכל מדינה, ובכך מעניק עדיפות משמעותית למדינות קטנות: בבחירות 2012 אובמה ניצח בסך הקולות 51-47, אבל אם היו משקללים את התוצאות לפי חלוקת הסנט הוא היה מפסיד 48%-49%.
2. בנוסף, בכל שנתיים עומדים לבחירה שליש מהסנטורים, כלומר סנטורים מ33 מדינות. כך, הסנט מחולק בעצם לשלושה מחזורים. המחזור הנוכחי הוא הכי רפובליקאי: במדינות שיצביעו לסנט ביום שלישי, אובמה זכה רק  ל46% ב2012.
3. ולבסוף, השאלה היא מה נקודת המוצא. המחזור הנוכחי של סנטורים שעומד לבחירה נבחר לאחרונה ב2008, שנה מאוד טובה לדמוקרטים, ולכן במחזור זה נבחרו סנטורים דמוקרטים במדינות מאוד רפובליקאיות, למשל צפון קרוליינה ואלסקה. הישגים רפובליקאים ב2014 הם קודם כל בגדר חזרה לממוצע; אם הרפובליקאים יזכו ב5-6 מושבים, הם יזכו לרוב של 51-49, שזה פחות או יותר מייצג את התפלגות הבוחרים של 2012 ממושקלת לפי משקול הסנט; בעצם הישגים כאלה מעידים פחות או יותר על אותו קרדיט ציבורי לדמוקרטים כמו ב2012, שבהן כזכור ניצח אובמה (גם אם לא נצחון מוחץ).
כמובן, זה מצב גרוע יותר לאובמה ולדמוקרטים מאשר 2008 - שהרי אם הם היו במצב דומה ל2008, הם היו מצליחים לשחזר את הישיגיהם אז.  אבל לא הרבה יותר מזה.
---
נקודה מעניינת אחרת היא הבחירות למושלים. 33 מושלים עומדים לבחירה, רובם המכריע נבחרו ב2010, השנה הנהדת לרפובליקאים. כתוצאה מכך, כמה מושלים מאוד ימניים במדינות כחולות למדי עומדים ליפול - טום קורבט בפנסילבניה, ג'ון לה-פייג' במיין, ויתכן שגם ריק סקוט בפלורידה (שם זה סיפור משעשע - מי שמתמודד מולו, צ'ארלי קריסט - היה מושל פלורידה הרפובליקאי עד 2010. ב2010 פרש כדי לרוץ לסנט אבל מרקו רוביו ניצח אותו בפריימריז. הוא הפך לעצמאי, רץ מול רוביו בבחירות הכלליות והפסיד; לאחר מכן הפך לדמוקרט).  מאידך, סקוט ווקר מוויסקונסין - מי שזכור בשל המאבק החריף שלו כנגד ארגוני העובדים, בעיקר המורים, שהביאו לבחירות אמצע בנסיון להדיחו, שבהן ניצח - נראה כהולך לזכות בכהונה שניה; והדמוקרטים לא התאפקו מלפשל בכמה מירוצים, בראש ובראשונה במסצ'וסטס - מדינה סופר-שמאלית, אלא שהמתמודדת הדמוקרטית היא מרת'ה קוקלי, מי שזכורה כזו שהצליחה להפסיד את מושב הסנט של טדי קנדי ב2009 (השיא היה ציטוט שלה: "מה רוצים שאעשה, אעמוד מחוץ לפנווי פארק [אצטדיון בייסבול מפורסם בבוסטון] ואלחץ ידיים?"), הפסד שתקע את רפורמת הבריאות של אובמה - ונראה שהיא תצליח להפסיד גם את המירוץ למושלות. כבוד.
---
בבית הנבחרים אין הרבה עניין - כנראה שהרפובליקאים ירוויחו מעט מושבים. אין מה לצפות לשנוי דרמטי בבית הנבחרים עד 2020, לאחר שרטוט מחדש של המפות, שכן כרגע המחוזות מאוד מוטים לטובת הרפובליקאים.
---
עוד סיפור מעניין הוא בקנזס: קנזס היא מדינה סופר רפובליקאית. מאז שהפכה למדינה רק 13 מ45 מושליה לא היו רפובליקאים; הפעם האחרונה שבחרה סנטור רפובליקאי היתה ב1939. וכעת נראה שגם המושל הרפובליקאי בראונבק וגם הסנטור הרפובליקאי הותיק פט רוברטס עומדים להפסיד. מה קרה? הסיפור העיקרי הוא שבראונבק נבחר על מצע סופר סופר ימני של קיצוץ קיצוני במסים. בית הנבחרים היה גם רפובליקאי ולכן שיתף איתו פעולה. והוא ביצע. ואחרי שנתיים המדיניות התפוצצה לו בפרצוף: הגרעון של קנזס תפח למימדים מבהילים, הוא נאלץ לבצע קיצוצים כואבים ולא פופולאריים בחינוך, ואיבד אפילו את תמיכת הפלג המתון של הפלגה הרפובליקאית, כולל נציגים רשמיים לשעבר. לפעמים נצחון הוא נצחון פירוס.
---
מה  שמוביל אותי לנקודה הבאה: אני אישית חושב שדווקא טוב לדמוקרטים להפסיד את הסנט. גם אם יפסידו, זה יהיה לרוב קטן - 51-49, גג 53-47. נצחון כזה של הרפובליקאים ושליטתם בשני חלקי הרשות המחוקקת יגביר את הלחצים בקרב הימין למדיניות עימותית מול אובמה, שתביא שוב למשברים ואולי גם להשבתת הממשל. אלה יזכירו שוב לאמריקאים למה הם שונאים את המפלגה הרפובליקאית (אגב, גם היום המותג הרפובליקאי חלש יותר מהדמוקרטי; עם כל חוסר הפופולאריות של אובמה, הרפובליקאים הרבה פחות פופולאריים ממנו); ובדיוק בזמן ל2016, אז הדמוקרטים יזכו שוב בנשיאות ובסנט. הסיכון העיקרי עבור הדמוקרטים הוא ביחס לשופטים עליונים: שופטים עליונים ממונים על ידי הנשיא ומאושרים על ידי הסנט. אם רות באדר-גינזבורג השמאלית וחולת הסרטן תלך לעולמה בשנתיים הקרובות, המועמד שאובמה יוכל להעביר יהיה הרבה יותר ימני ממנה והאיזון בבית המשפט ילך עוד יותר ימינה.

יום שישי, 10 באוקטובר 2014

על המחיה ועל הכלכלה

בראש השנה מקור ראשון ערך מוסף לסיכום השנה. בכל עמוד סיכמו את השנה בתחום אחר: בטחון, צבא, ערבים, משפט, ועוד ועוד. בין כל המדורים התחבא גם חצי עמוד שעסק בכלכלה. ועיקרו של חצי העמוד הזה - מאת שמואל סלבין - הוא שהמצב לא כל כך נורא, כמשווים ל1984 (שנת השיא במשבר הכלכלי ואינפלצית האימים, שניה לפני התוכנית הכלכלית. מזל שלא השוו לתקופת הצנע).
הייתי מצפה שהעורך של מקור ראשון יעלה על הגיחוך שבמאמר או לפחות שעורך הכלכלה יעלה עליו, אבל אז בדקתי ובעצם למקור ראשון בעצם אין עורך כלכלה. או מדור כלכלה. לקורא שניזון רק ממקור ראשון אין שום מושג שבכלל יש דבר כזה, חדשות כלכלה. שזה בכלל תחום שיש מה לעסוק בו.
זו אנקדוטה קטנה שמבטאת אמת גדולה יותר, והיא ניתוקו המוחלט של הציבור הדתי מהדיון הכלכלי, הנושא העיקרי בדיון הציבורי בכל מדינות העולם וגם בארץ: פחות מחודש אחרי מלחמה ועדיין הנושא שהכי מדאיג ישראלים הוא יוקר המחיה, לא המצב הבטחוני. זה לא מפתיע איפוא שכמו ב2011, גם מחאת המילקי החדשה תפסה את הציבור הדתי בהפתעה, והתגובה העיקרית מכיוונו הוא ביקורת (מוצדקת כשלעצמה אבל מתחמקת מהעניין) על הפן השולי בדיון - המסר הסימובלי הבעייתי שבירידה מהארץ, ועוד לברלין - ולא על הנושא העיקרי, והוא המצב הכלכלי הבעייתי בישראל ככלל ויוקר המחיה בפרט (מי שרוצה לטעון שאין בעיית יוקר מחיה בישראל אני אפנה אותו לנתון האינדקטיבי ביותר למצב יוקר המחיה במדינה, באדיבות אורי כ"ץ: השכר החציוני בישראל, במונחי כח קניה, הוא חצי מזה בארה"ב. שני שליש מזה בגרמניה. הוא קטן מזה של ספרד וגדול רק ב20% יותר מזה של יוון, שתי הדוגמאות שנתניהו ולפיד כל כך אוהבים לטעון שאנחנו חמקנו מגורלן הקשה). בפשטות, בציבור הדתי לא מדברים על כלכלה; אין לו ממש מה לומר על זה וכאשר עולות מחאות בתחום הזה הוא לרוב מנוכר מהן.
איך מסבירים את זה?
ההסבר שמגיע לרוב מהציבור הדתי עצמו, הוא כי המחאות בתחום הכלכלי הן על תחום חומרי ולא ערכי; הן על מותרות; והן בעלות גוון מפונק, תובעני, של "מגיע לי". זה שקול בעיני למי שטען כנגד הורי שלושת הנערים שנרצחו בטרמפים בגוש עציון כי אסור היה להם לתפוס טרמפים. לדרוש הגנה ותגובה צבאית על כל פגיעה בתופס טרמפים זה פינוק. הם גרים באיזור מסוכן מבחינה בטחונית, אז הם היו צריכים לדאוג לעצמם כראוי - לא לנסוע שם, או אם כבר כן נוסעים שם אז רק בתחבורה ציבורית וכו'. זה כמובן טיעון שערורייתי - גם אם כל אדם יעשה את שיקוליו לגבי מה בטוח בעיניו ומה לא, עדיין זה דיון ראוי לדרוש מה מחויבות המדינה בנושא - והטענה המשתמעת היא כמובן שמחויבות המדינה היא למנוע פגיעה או להגיב צבאית על כל פגיעה בתופסי טרמפים; אף אחד לא יטען שזה "פינוק". בדיוק באותה מידה, הטענה היא כי גם אם שמים את החלטותיו הכלכליות של כל אחד בצד, עדיין מצב יוקר המחיה בישראל הוא כישלון כלכלי של הממשלה, ועליה לתקן אותו. אפשר לחלוק על כך - בין אם בדיאגנוזה (לטעון שהכל בסדר ואין בעיה) ובין אם בפרוגנוזה (לטעון שהממשלה היא לא הפתרון), אבל אי אפשר לפטור את הטענה הזו כ"פינוק".
זאת ועוד, לציבור הדתי אין שום בעיה לבוא בדרישות בתחום החומר בתחומים שכן חשובים בעיניו - למשל, להתרעם על כל נסיון לפגוע במימון להתנחלויות.
אני חושב יש כאן שני הסברים עמוקים יותר,
הראשון הוא שהימין ככלל בשלטון ברובם המכריע של 37 השנים האחרונות, והמפד"ל היא חלק מכל הממשלות האחרונות. כל מחאה כלכלית נתפסת מיניה וביה כתוקפת את הממשלה שבגדול הציבור הדתי תומך בה. זה לא חייב אגב להיות כך, שכן ביקורת מימין על הממשלה בתחום הבטחוני ללא נתפסת בעיני הציבור הדתי כשלילית; הסיבה כי ביקורת כלכלית כן נתפסת ככזו היא כי במידה לא מעטה הציבור הדתי הוא מהנהנים של השיטה הכלכלית הנוכחית. החינוך שלו זוכה לתקצוב של 150% מזה של החינוך החילוני; מערכת החינוך הזו מספקת גם תעסוקה גדולה; הוא זוכה לדיור מסובסד בהתנחלויות; בקצרה, באמת קשה לו פחות.
ההסבר השני הוא ברמה עמוקה, ואולי עצובה, יותר: ברמה התיאולוגית, לא נראה שיש לתורה הציונית דתית של ימנו מה להגיד על כלכלה וחברה. מאז השתלטות התיאולוגיה ה"מרכז"ניקית על הציונות הדתית, המאמץ התיאולוגי היחידי כמעט ביחס לאתגרי המודרנה והריבונות הוא ביחס לארץ ישראל (קצת נעשה בשנים האחרונות גם בתחום המשפט). אז נכתבו הררי הררים של מלים על חובת יישוב א"י; אבל אין בעצם כל תורה או מאמץ הלכתי או רוחני בשאלה איך צריכה להיראות החברה הישראלית בתחום הכלכלי - האם נכון לה המוסר הקפיטליסטי-פוריטני? האם נכון לה מוסר סוציאליסטי? מה בכלל עמדת התורה בנושא הזה? וזה חוזר להעדרו של המוסף הכלכלי של מקור ראשון - לציבור הדתי פשוט אין מה לומר בתחום. ובעידן שזו הופכת להיות השאלה הפוליטית המרכזית בישראל, זה מעמיד את יומרות ההנהגה של הציבור הדתי באור קצת מגוחך. הוא אפילו לא משתתף בדיון, שלא לדבר על להנהיג.

(סתם כהתרסה לסיום: עזבו את כל הדיון על מה המדינה צריכה לעשות. לפני כמעט שנתיים כמעט ויתר בנק לאומי לנוחי דנקנר על חובות ענק, מה שלא היה מאפשר כמובן ללווה פשוט. מקרה מובהק של הטיית צדק לטובת העשירים. האם איזשהו רב יצא בקריאה כנגד הבנק שהוא עובר על "ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך"?)