בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום ראשון, 10 באפריל 2016

עונת מלפפונים

אז מה חדש?
1. בוויסקונסין הצליח לסנדרס יותר מהמצופה, והוא זכה בפער של 13%. בנציגים הוא זכה ב48 אל מול 38 הנציגים לקלינטון, זה קצת פחות מהפער בקולות מכיוון ששיטת החלוקה קצת דפקה אותו: הנציגים חולקו למחוזות קונגרסיאליים ובתוך כל מחוז קונגרסיאלי, הנציגים חולקו לפי חלוקת הקולות במחוז. אלא שבמספר מחוזות, סנדרס זכה בפער לא מספיק כדי להגיע לפער של נציג באותו מחוז, והנציגים חולקו שוה בשוה במחוז. לכן בנציגים סנדרס השיג רק פער של 11%. מכל מקום, במונחים של קולות סנדרס השיג בוויסקונסין מה שהיה צריך להשיג כדי להדביק את קלינטון, בנציגים השיג פחות - למעשה, השיג את מה שהיה צריך להשיג אם לא היה לו פער להשלים.
בוויומינג, למרות שסנדרס ניצח הוא למעשה ניצח בהרבה פחות מהמצופה. וויומינג אמורה להיות מדינה מעולה לסנדרס - קטנה, לבנה, כפרית, שהדמוקרטים בה ליברלים, ועם קאוקוסים (למעשה, זו מהמדינות האחרונות עם קאוקוסים: נותרו איי הבתולה, גואם, פוארטו-ריקו וצפון דקוטה). ביוטה ואיידהו השכנות והדומות, סנדרס זכה בלמעלה מ70%. בוויומינג סנדרס זכה רק בפער של 12%, ו14 הנציגים מחולקים שוה בשוה  - שוב, הסיבה היא שהנציגים מחולקים קודם כל למחוזות (מחוזות מנהליים, county, ולא מחוזות קונגרסיאלים - כי כל וויומינג היא מחוז קונגרסיאלי אחד) ובתוך כל מחוז מחולקים לפי שיעור הקולות. בוויומינג סנדרס לא השיג אפילו את מה שהיה צריך כדי לעמוד ביעד של מירוץ מאוזן - 9 נציגים. יתכן שחלק מהסיבה היא שבוויומינג הקאוקוסים סגורים, דהיינו רק למצביעים דמוקרטים רשומים - מאפיין שגם הוא רווח במדינות המצביעות מכאן ואילך - ובקרב מצביעים אלה קלינטון בדרך כלל מצליחה יותר. וייתכן שמדובר באנטי-מומנטום - אגיע לכך בהמשך. (כל ההערכות על מה מועמד צריך להשיג הם מ538 של נייט סילבר).
2. בצד הרפובליקאי, בוויסקונסין טראמפ השיג 35% מהקולות, שזה בערך מה שניתן לצפות לפי מאפיינים דמוגרפיים. בנציגים הוא השיג רק 6, כי הם מחולקים בwinner takes all ברמת המדינה וברמת המחוזות קונגרסיאלים והוא זכה רק בשני מחוזות. ההפתעה היותר גדולה היא שקרוז זכה ב48% מהקולות, יותר משניבאו לו הסקרים, בעוד שקייסיק זכה ב14%, פחות משניבאו הסקרים, מה שמעיד אולי על הצבעה אסטרטגית של מתנגדי טראמפ. מכל מקום קשה להעריך עד כמה ווסיקונסין מייצגת שנוי במירוץ, כי מעבר למאפיינים הדמוגרפים, כוחות הנגד לטראמפ היו בה חזקים במיוחד, כולל תוכניות הרדיו הימניות, והמושל ווקר שהוא מאוד פופולרי בווסיקונסין. במדינות הצפון מזרח שמצביעות כעת המצב הרבה יותר טוב לטראמפ.
אלא שכרגיל החדשות הבאמת מעניינות התרחשו מתחת לרדאר השבת, בקולורדו, שבה הצביעה הועידה הרפובליקאית על נציג המדינה. כן, כמו בימים הטובים של הבוסים המפלגתיים, בצד הרפולביקאי בקולורדו לא ערכו לא פריימריז ולא קאוקוס, אלא הועידה המפלגתית בחרה את הנציגים, וכמו בתהליך בחירת שאר הנציגים במדינות שבו נערך לאחרונה, טד קרוז ניצח בגדול וזכה למעשה בכל 34 הנציגים של המדינה. זה הופך את הדרך של טראמפ לרוב מוחלט להרבה יותר קשה.
3. עכשיו כולם מתרכזים בשבוע וחצי הקרובים בניו-יורק, שמצביעה ביום שלישי הבא. זה די נדיר שניו-יורק מעניינת - בבחירות הכלליות היא תמיד דמוקרטית, ובפריימריז בדרך כלל מצביעה מאוחר (ב2008 היא הצביעה בסופר טיוזדיי, אבל המון מדינות הצביעו אז ולכן ניו-יורק לא קיבלה תשומת לב מיוחדת), והפעם ניו-יורק מקבלת שבוע וחצי של תשומת לב מיוחדת, שכן היא היחידה שמצביעה ב19.4. זה מביא לכל מיני סצנות משעשעות כמו הילרי קלינטון מנסה להעביר את כרטיס הרכבת התחתית 5 פעמים עד שהיא מצליחה:
(מתנגדי קלינטון מיהרו לחגוג על הסרטון כדוגמה לכך שהיא מנותקת מהעם הנוסע ברכבת התחתית, אלא שניו-יורקרים רבים דווקא הזדהו עם הקושי מול המכונות שלא פעם מסרבות לקבל את הכרטיס) או, וזה החביב עלי, טד קרוז הולך למאפיית מצות בברוקלין:
במעט יותר רצינות, זו אחת הסיטואציות הבודדות בהן הקול היהודי משמעותי במובן של קולות ממש. לרוב הקול היהודי בעיקר משמעותי במובן של גיוס כספים, שכן כאחוז מהמצביעים היהודים הם מיעוט זניח. אלא שכ9% מאוכלוסיית מדינת ניו-יורק הם יהודים, וזה לא קול זניח בכלל.
4. גם לברני סנדרס היה את רגע ה10 מלים (על רגע 10 המלים ראו הסבר בפוסט הקודם) שלו, כאשר בראיון לניו יורק דיילי ניוז ענה על הרבה מאוד שאלות בחוסר ידע - הדוגמה הבוטה ביותר היתה כשהעריך שישראל הרגה 10,000 אזרחים בעזה, פי חמש ויותר מההערכות הכי מחמירות של חמאס, אבל היו גם דוגמאות רבות נוספות, כולל הנושא האהוב עליו, פירוק הבנקים, כאשר לא ידע להסביר כיצד הוא בדיוק מתכנן לעשות זאת, מה הסמכויות שיהיו לו כנשיא בנושא, ועוד.
5. ולבסוף, לעניין המומנטום. יש מוסכמה, עד כדי קלישאה, בקרב הפרשנים הפוליטיים בדבר חשיבותו של מומנטום - שכאשר מועמד מנצח במדינה אחת, זה עוזר לו במדינות הבאות. באופן אירוני, המונח המפורסם לתופעה - the Big Mo - הוטבע ע"י ג'ורג' בוש האב, אחרי שזכה בקאוקוסים באיווה ב1980- והעריך שכעת יצליח הרבה יותר במדינות הבאות; האירוניה היא כמובן שבוש הפסיד בפריימריז הללו לבסוף לרייגן. אבל התופעה כן מתרחשת לעתים, הדוגמה הטובה ביותר הזכורה לי היא ג'ון קרי ב2004, שהיה די אלמוני עד איווה ולאחר שניצח באיווה, ניצח בפער משמעותי בניו-המפשייר ולאחר מכן סחף למעשה את כל המדינות וסיים את הסיפור כבר בסופר טיוזדיי. אלא שהמונח הזה עובר שימוש יתר, בעיקר בפריימריז כמו של השנה. כאשר המועמדים די אלמונים, בתחילת תהליך הפריימריז, יש משמעות רבה למומנטום: מועמד X מנצח, והמצביעים, שרבים מהם לא ממש נוטים לכיוון זה או אחר, קופצים על עגלת המנצח. אבל בפריימריז כמו של השנה - שלכל מועמד יש קואליציה די מגובשת ויציבה מאחוריו - מומנטום לא ממש משפיע, אולי אפילו משפיע השפעה שלילית, בעיקר בצד הדמוקרטי. בצד הדמוקרטי, בכל פעם שנראה שקלינטון סגרה את הסיפור סופית, חלק ממצביעיה מחליטים להשאר בבית או להצביע בצד הרפובליקאי (איפה שאפשר), וסנדרס זוכה מעל למצופה - כך במישיגן, ובסדרת המדינות מאז 15.3 ועד היום. כאשר נראה שקלינטון בסכנה, מצביעיה חוזרים הביתה - כך במדינות של ה15.3, וכך בוויומינג (ואני מעריך שגם יהיה בניו-יורק). תופעה דומה היתה גם ב2008, כאשר אובמה זכה בסדרת נצחונות בפברואר, ואז התחילו דיבורים על כך שקלינטון צריכה לפרוש, ואז קלינטון זכתה באוהיו ו(חלקית) בטקסס; ואז שוב אובמה זכה בסדרת נצחונות, וקלינטון זכתה בפנסליבניה. כמובן שהתפקידים הפעם הפוכים - אז אובמה היה זה עם הפער, שקלינטון לא הצליחה להדביק והפעם המצב הפוך - אבל במובן של אנטי-מומנטום, זו תופעה דומה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה