בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

שארלוטסויל

זו אולי רק אני, אבל התחושה שלי היא שאם היו עושים היום סקר בכל מדינות העולם לגבי התמיכה או התנגדות למצעד הנאצי בשרלוטסויל, המדינה שבה המצעד היה זוכה לתמיכה הרבה ביותר היא ישראל.
אז אפשר להזדעזע ולהכנס לדכאון (לא משהו שנמנעתי ממנו, אל חשש. מזל שאלון ועופר כאלה חמודים). אבל אני חושב שזה גם מאיר עיניים ודורש דיון מעט יותר מעמיק מ"אתם תומכים בנאצים, לעזאזל" כי, כמסתבר, תמיכה בנאצים פעילים היא כבר לא טאבו במדינת היהודים. ומכיוון שלא שמענו מילה מהמנהיגות הפוליטית, פרט לאופוזיציה ולצדיק בסדום הקבוע, הנשיא ריבלין, ששלח איגרת סולידאריות למלקולם הונליין (מראש הממשלה לא שמענו כמובן, אבל גם לא משר החינוך והתפוצות נפתלי בנט, או מאיזשהו שר אחר); מאיזשהו רב (פרט לרב ביגמן, שוב, צדיק קבוע בסדום) או סתם ממובילי דעת הקהל הימנית, אני פונה למקור האותנטי ביותר בעיני להלך המחשבה של ישראלים ימנים תומכי נאצים, הפוסט של יאיר נתניהו:
אני לא אומר את זה בלעג. זה פוסט מנומק ובהיר, ואני חושב שהוא מייצג הרבה אנשים. חשוב רגע לדון במה כתוב בו.הטיעון של נתניהו מבוסס על ארבעה שלבים:
1. האירוע בשרלוטסויל היה עימות בין נאצים וKKK לBLM וantifa
2. נאצים וKKK זהים מבחינה מוסרית לפעילי BLM וantifa
3. הנאצים הם כבר לא באמת סיכון.
4. BLM הם כן סיכון.
לכן בעימות הזה אני בצד של הנאצים.

1. זה כמובן תיאור שגוי לחלוטין של המצב, אבל אני לא בהכרח מאשים בזה את נתניהו, כי סביר שאת כל המידע שלו בהקשר הזה הוא מקבל מפוקס ניוז. התיאור המדוייק של המצב הוא: שארלוטסויל היא עיירה בדרום מערב וירג'יניה ובה האוניברסיטה של וירג'יניה (אותה יסד וגם תכנו אדריכלית תומס ג'פרסון). כמו בעיירות רבות בדרום, לאחר סוף הרקונסטרוקציה בשנות ה80 של המאה ה19, הוצבו בה פסלים ואנדרטאות לגיבורי הדרום במלחמה, בראשם הגנרל לי, מפקד ארמיית וירג'ניה (החלק המרכזי של צבא הדרום במלחמה) והגאון הצבאי של הדרום. בעשורים האחרונים ובעיקר בשנים האחרונות יש מגמה להוריד את האנדרטאות האלה - כי הן, אחרי הכל, מפארות גיבורים שלחמו כדי לבסס את מוסד העבדות, ושארלוטסויל מתכננת להוריד את הפסל של לי שמוצב בככר בעיר. הכוונה הזו היוותה טריגר להפגנת ענק של נאצים וKKK בשארלוטסויל בסופ"ש שעבר. כנגד ההפגנה הזו התארגנה הפגנת נגד, שבכלל לא הובלה ע"י BLM וantifa, אלא ע"י אזרחים רבים של העיירה.
אחד המפגינים הנאצים גם ביצע פיגוע דריסה במפגינת נגד, אלא שהנקודה פה היא לאו דווקא הפיגוע. הביקורת היא על עצם האידיאולוגיה שהמפגינים הנאצים מקדמים - והייתה חריפה באותה מידה גם אם לא היה פיגוע. כך שהעימות כביכול לא רלוונטי.
2. קצרה היריעה מלהתחיל להסביר למה האנלוגיה הזו שגויה, אבל אגע בזה בהרחבה בהמשך.
3. זה נכון ולא נכון. נכון מכיוון שגם היום, עם העליה בנאציזם באמריקה, האיום הממשי המשתקף מהם ליהודים יחסית נמוך. הוא משמעותי ומפחיד (וכדאי לקרוא את השרשור של ברק רביד על העדות של ראש  הקהילה היהודית בשארלוטסויל) אבל עדיין כיום באמריקה הרבה יותר קשה להיות שחור או היספני, ואני אף מעריך בזהירות שיש יותר איום פיזי להיות יהודי בישראל מאשר בארה"ב, גם כיום. מעבר לכך, זה בודאי נכון שהנאצים לא מהוים איום עבור יאיר נתניהו. הוא גר בישראל.
זה לא נכון מכמה סיבות: ראשית ההכרזה שהנאצים "הם זן נכחד" נשמעת מאוד נחרצת אבל אין לה ממש על מה לסמוך. אם יש משהו שהסטוריון או נכד של הסטוריון (גם בינוני כמו בנציון נתניהו) צריך לדעת הוא שאי אפשר לחזות את העתיד. ב1923 אחרי כשלון פוטש הבירה הנאצים נראו כמו בדיחה עלובה; האפרטהייד נראה חזק ובלתי מנוצח ב1976, רגע לפני שמהומות סווטו הפכו את דרום אפריקה לבלתי נשלטת הלכה למעשה. שנית, אירועי השנה-שנתיים האחרונות מראים שהסיטנמנט הלאומני והאנטישמי דווקא בעליה במערב. שלישית, הטריגר להפגנה היתה הסרת פסלו של לי, ולא בכדי: הבסיס העמוק שלה הוא לא הנאציזם אלא העליונות הלבנה, בעיקר על השחורים. לעליונות הלבנה הסטוריה ארוכה באמריקה, ולמרות שיש התקדמות עקבית, ממש לא הייתי מספיד אותה בקרוב; כפי שמלמד כשלון הרקונסטרוקציה, גם כאשר נראה שהעליונות הלבנה על הקרשים, יש לה אפשרות להתאושש. ובהקשר הזה, הגזענות הופנתה תמיד קודם כל לשחורים, ואחר כך לזרים מובהקים אחרים - במאה ה19 לאירים וסינים, בתחילת המאה ה20 לאיטלקים ופולנים וכיום להיספנים - אבל תמיד היהודים היו שם גם ברשימת המטרות. הגזענות של תחילת המאה ה20 הביאה לחוק גו'נסון ריד של 1924, שסגר את ההגירה ליהודים ואולי אחראי יותר מכל, אחרי היטלר ומשתפי הפעולה איתו באירופה כמובן, להשמדת יהודי אירופה. ורביעית, וזה קצת מצחיק שצריך לומר את זה דווקא למי שחושב עצמו כשמרן, יש משמעות לזכרון הסטורי. אדנאוור היה גרמני אנטי-נאצי, ישראל היתה זקוקה נואשות לכספי השילומים, ועדיין בגין נאם נחרצות - עד כדי איום במהפכה אלימה - כנגד הסכם השילומים עם גרמניה המערבית; וגם בן גוריון כשהביא את ההסכם טען שמדובר ב"גרמניה האחרת". אם יוצאים רגע מויכוחי הטוויטר ומסתכלים רגע באופן קצת יותר רחב, לעשות נורמליזציה לנאצים, גם אם הם לא איום, זו פשוט הזיה.
4. ראשית, המטרה של תנועת BLM בכלל לא מתיחסת לישראל, אלא להפסקת הקלות המזעזעת בה שוטרים הורגים שחורים חפים מפשע ולא נענשים על כך. יתכן שיש בתוכה גם פעילים שמתנגדים לישראל, אבל זו מטרה שולית בתנועה. שנית, התמיכה שיש בBDS בארה"ב נומכה עד שולית, ואין לה השפעה ממשית על כלכלת ישראל (כך למשל בדו"ח של מרכז המחקר של הכנסת). שלישית,גם אם פתאום הBDS יזכה להצלחה פנומנלית, מירב ההשפעה שיכולה להיות לו היא להחזיר את הכלכלה הישראלית לתחילת שנות ה90, לפני שהסכמי אוסלו הביאו לביטול החרם הערבי ולקפיצתה של ישראל לעולם הראשון. זו השפעה כלכלית משמעותית, אבל כמובן אין להשוות אותה להשמדה פיזית מוחלטת לה שואפים הנאצים. עם זאת, זה נכון שהנזק הפוטנציאלי הזה יכול להיות ממשי עבור יאיר נתניהו - הוא גר בישראל - וזה נכון שיש נזק שנגרם גם כיום, נזק תדמיתי: הם משמיעים ביקורת על ישראל, וגורמים לישראלים להרגיש לא נוח במדיניות ממשלתם.
וכאן אני מגיע לנקודה העיקרית: מעבר לכשלים העובדתיים, אני חושב שהפוסט הזה חושף הלך מחשבה עמוק שמסביר לדעתי הרבה מהתנהגות (חלק מ) הימין הישראלי. והנקודה מתחילה בשאלה: למה הנאצים רעים. תשובה אחת היא, כי הם השמידו אוכלוסיה שלמה על לא עוול בכפה. תשובה שניה היא, כי הם הרגו אותנו. יאיר נתניהו מחזיק בתשובה השניה: הבעיה שלו היא לא עם הפגם המוסרי של מעשי הנאצים, אלא אם זהות הקרבן. ומכיוון שהיום הנאצים לא מאיימים עליו, והBLM כן - גם אם האיום הרבה פחות משמעותי - אז הוא עם הנאצים, ועם ויקטור אורבן ומארין לה-פן. וכאן אני חוזר לנקודה 2 - לכן מבחינת נתניהו הנאצים והBLM שווים מוסרית: שניהם שונאים אותו. השאלה של המעשים שהם מוכנים לעשות - אלה קוראים להשמדתו הפיזית, אלה לחרם כלכלי; השאלה מה ההקשר של הביקורת כלפיו - אלה יוצאים כנגד יהודים באשר הם יהודים, אלה מתנגדים למדיניות ספציפית של ממשלת ישראל; השאלה של מטרתם - אלה מתנגדים לקיומו בעולם, אלה קוראים לשנוי ההסדר הפוליטי בשטח בין הירדן לים; כל אלה לא רלוונטים, מכיוון שברגע שהוא הקרבן של ביקורת כלשהי, סימן שמותח הבקורת הוא עוול; ואם מישהו כיום הוא אויב של אויבי, אז אני סבבה איתו.
דרך אגב, הגישה הזו ממש לא חדשה בישראל. אותה גישה הביאה את ישראל לתמוך במשטר האפרטהייד ובמשטר החונטות בארגנטינה (שגם הוא היה בעל נימות אנטישמיות, ושיעור היהודים שהרג היה גבוה משמעותית משיעורם באוכלוסיה). אלא שבעבר לפחות היתה יותר בושה בעניין. את השת"פ עם דרא"פ הלבנה לפחות ביצעו בחשאי. המייצג הבולט ביותר של הגישה הזו בעיני הוא אפרים קישון: בפיליטונים היותר פוליטיים שלו הוא הבהיר שכישראלי הוא מתעניין רק ביחסו של גורם זה או אחר לישראל, והמוסר? נשרף באושוויץ. אלא שמה שניתן להבין (גם אם לא להסכים) מניצול שואה קצת יותר קשה לקבל ממדינה בעלת ארסנל גרעיני.
ואם השלכנו את היומרה המוסרית לפח - ואחרי שטענו שאין בעיה לשתף פעולה עם נאצים אני די חושב שאפשר להסכים שהשלכנו אותה לפח - נשארנו רק עם הטיעון התועלתני - כרגע יש לך כח, אבל מה תעשה אם לא יהיה לך כח? התשובה של נתניהו ודומיו היא פשוטה: פשוט לדאוג שתמיד אני אהיה בעל הכח. וזו תפיסה שחורגת מהאירוע הספציפי הזה, ומסבירה הרבה,לדעתי, מההתהגנות של הממשלה הנוכחית ותומכים נלהבים שלה בציבור. הממשלה הנוכחית שוחקת הרבה מהנורמות שמאפשרות קיום משותף: רידוד השיח לקונספירציות, קללות ואיומים; דהלגיטימציה מתמשכת של היריב הפוליטי; זהוי של טובת המדינה עם הטובה האישית; ציור כל יומרה אופוזציונית כנסיון להפיל את המשטר; ולאחרונה גם דרישה להתעלם משחיתות אישית. כעת, ניתן לטעון לטובת כללי היסוד הללו בשני טיעונים: הראשון הוא שיש לנו סולידריות חברתית ורצון להגיע לטוב משותף. אבל כנראה שאת זה אין - וצריך רק לשמוע את נתניהו האב לואט את המילה שמאל בכזה בוז ושנאה כדי להסיק די בודאות שאין הרבה שאיפה לטוב משותף. השני הוא טעיון תועלתני, שהכללים האלה מגבילים אותך כשיש לך כח אבל הם יגנו עליך כאשר לא יהיה לך כח; זה הטיעון שקלמן ליבסקינד לאחרונה הפנה כנגד בצלאל סמוטריץ' ביחס לשחיתות נתניהו. התשובה לכך של נתניהו הבן (כמייצג) היא פשוטה: אדאג שתמיד יהיה לי את הכח.
אני לא בטוח שיש לי סיום אופטימי. אני לא יודע אם התהליך הזה יעצר. אבל מה שלמדתי כהסטוריון הוא שאי אפשר לדעת את העתיד. אני מאמין שרוב הציבור רוצה בטוב משותף, ולכן אני יכול לקוות שבשלב כזה או אחר תאוות הכח חסרת הגבולות תרחיק מספיק חלקים מהציבור. זו נסיון לנימת סיום אופטימית, אם כי יום שבו ישראלים כה רבים מתאמצים לתמוך בנאצים הוא יום לא קל לאופטימיות.

יום שלישי, 1 באוגוסט 2017

תשעה באב (take 2)

12 השנים שבין 1865 ל1877 מכונות בהסטוריה האמריקאית תקופת הרקונסטרוקציה. בתקופה זו עסקה ארה"ב בעיקר בתוצאות מלחמת האזרחים ובפרט במה לעשות במדינות הדרום, שכל המבנה החברתי שלהן התפרק בעקבות ביטול העבדות. זו תקופה מרתקת ומורכבת. בנרטיב ההסטורי הסטנדרטי מקובל לחלק אותה לשלושה חלקים: בשלב הראשון, היא נוהלה ע"י הנשיא לינקולן ולאחר הרצחו, ג'ונסון. לינקולן וביתר שאת ג'ונסון - שהיה דרומי - נקטו בגישה פייסנית כלפי מדינות הדרום המובסות והם דרשו שנוי חברתי מתון יחסית. ב1866 פקעה סבלנותם של הרפובליקאים בקונגרס, ולאחר שכמעט הצליחו להדיח את ג'ונסון נטלו את המושכות של הרקונסטרוקציה. הם הטילו משטר צבאי בדרום, כפו הענקת זכויות אזרח לשחורים וקידומם החברתי והכלכלי. לשלב הרדיקלי של הרקונסטרוקציה היו כמה השפעות ארוכות טווח - בראשן התיקון ה14 לחוקה, שהיה הבסיס לכל שאיפה לזכויות פוליטיות לאחר מכן - אבל ככלל הוא נחשב לכשלון. לבני הדרום התנגדו התנגדות עזה; הקו-קלוקס קלאן התפשט בדרום והלינצ'ים הפכו לתופעה קבועה; תפקידים רבים אוישו בידי מהגרים לרגע מהצפון שבאו לעשות רווחים קלים מהאפשרויות שנפתחו בפניהם - הם כונו ע"י הדרומיים carpetbaggers על שם התיק הזול, מבד שטיח, שרבים מהם נשאו, ועד היום זהו כנוי לפוליטיקאי מושחת שמגיע לאיזור לא לו לעשות רווח פוליטי מהיר. ב1873 הצפון החל לאבד עניין, והמנהיגות של הלבנים מלפני המלחמה החלה לאט לאט לכבוש מחדש את מוקדי הכח בדרום. שלב זה כונה ע"י לבני הדרום redmption, גאולה; כמובן שעם קבלת הכח בחזרה לידיהם החלו לבני הדרום בנישול השחורים מזכויותיהם הפוליטיות ומהרחקתם מהספרה הציבורית, אם כי ההפרדה נוסח ג'ים קרואו החלה רק שני עשורים לאחר מכן.
ואז הגיעו בחירות 1876. סמואל טילדן, המועמד הדמוקרט, זכה ברוב ברור של סך הקולות, אבל כפי שילמדו אח"כ ניקסון (1960), גור (2000) והילרי קלינטון (2016), סך הקולות זה אף פעם לא מספיק. בחזית האלקטורים, לטילדן היו 184 אלקטורים; להייז, המועמד הרפובליקאי, היו 165, ו20 אלקטורים היו שנויים במחלוקת: בפלורידה, לואיזיאנה ודרום קרלויינה כל מפלגה טענה שהיא נצחה, והיה אלקטור אחד מאורגון שנטען שמועמדותו לא חוקית כי הוא נבחר ציבור. כדי לצאת מהפלונטר הושגה פשרה: כל האלקטורים הוקצו לרפובליקאים והייז נבחר, ובתמורה הייז הוציא את כל שאריות הצבא הפדרלי שעוד נותרו במדינות הדרום והניח להן להשלים את הליך ה"גאולה", ובכך באה לקיצה תקופת הרקונטרוקציה, וניתן האות להתחלת חקיקת חוקי ההפרדה שיגיעו לשיאם בשנות ה90.
כיום, כאשר ידוע שפשרת 1877 אפשרה לאחר מכן לבסס את חוקי ג'ים קרואו בדרום, היא נתפסת כבעייתית אבל בזמנה, ולמעשה עד לשנות ה60 של המאה ה20, היא נחשבה לצעד חשוב בפיוס בין הצפון לדרום. במידה מסויימת זה נכון אבל לא מדוייק: זה היה פיוס בין *לבני* הצפון ל*לבני* הדרום על חשבון השחורים.

תשעה באב הוא דוגמא מדהימה לכוחה של פרשנות. אמנם יש את המימרא במסכת יומא על כך שבית שני חרב בשל שנאת חינם, ואת האדה בגיטין על קמצא ובר קמצא (שבאה אגב לא להראות דווקא שהבית חרב בשל שנאה, אלא יותר להראות שחרב בשל עניין פעוט ולא רציני; המשך האגדות מדברות על כך שבשל עץ ארז חרב טור-מלכא ובשל תרנגול ותרנגולת חרבה ביתר), אבל לאורך ההסטוריה קשה לומר ששנאת חינם תפסה כזה מקום בתשעה באב. יותר התאבלו על החיים עצמם, שהיו לא משהו עבור יהודים ב2000 שנה האחרונות. אני מאמין גדול בחידושים ולכן לא מפריע לי שמשמעותו של תשעה באב מאוד השתנתה. אבל יש משהו מעט צורם בפסטיבל ההדברות שתשעה באב הפך להיות. באופן כללי אני בעד הדברות, וברור שטוב להקדיש קצת זמן לתרבות דיון ולגיטימציה. אבל איכשהו עניין אהבת החינם השנה מרגישים לי קצת כמו 1877. אנחנו כל כך מרוצים לאחד את עצמנו, על בסיס שכיחת את הדבר הפעוט שנקרא האפרטהייד בגדה. אני לא נגד שאבי גבאי ילך לאפרת, חשוב לדבר עם כל אחד. אבל אולי כדאי היה שישאל אותם למה בנו את מועדון הנוער והספריה שלהם על קרקע פלסטינית פרטית.

הכותרת היא כי כבר כתבתי פוסט תשעה באב לפני כמה שנים, יש כמה דברים מעניינים לדעתי ביחס לתשעה באב. הוא קצת יותר פייסני, כנראה שאני נהיה קצת מריר עם השנים.

יום ראשון, 18 ביוני 2017

שלא נדע

עורך מקור ראשון והטרוריסט המורשע חגי סגל הקדיש את החלק האחרון של טור העורך לו ב"יומן" של השבת לפירוק המחלקה ההמטו-אונקולוגית ילדים ב"הדסה". דווקא מכיוון שזה נושא שלא מתישר לפי המחלוקת הפוליטית הרגילה של שליטה בשטחים כן או לא, ושמדובר בשתי פסקאות בלבד, יש משהו מאיר עיניים באיש במה שהקטע הזה אומר על חגי סגל והקבוצה (הקטנה מסך המגזר הדת לאומי בכללו, אבל קיימת) שהוא מייצג.
1. די ברור מהקטע שסגל לא קרא או שמע על הנושא מעבר לכתבה או שתיים בחדשות. מה הטענות הענייניות במאבק? מה בעתם הרופאים רוצים? מה רוטשטיין רוצה? למה זה התפרץ רק עכשיו? כל אלה נעדרים לחלוטין מהקטע. זה גם מסביר למה קל לו להאשים את הרופאים שכל עניינם הוא יחסי ציבור - אחרי הכל, אם הוא לא קרא, איך ידע שיש גם מחלוקת עניינית? ההעובדה שכנראה הוא לא מבין בעצם כלום בנושא לא מפריעה לסגל להביע עמדה נחרצת ומזזלזלת. רק על כך מגיע לו הפרס על שם עירית לינור וחיים נבון לפובליציסטיקה חסרת ידע.
2. לא פחות משלוש פעמים משתמש סגל במילה "מרד" כדי לתאר את מהלך הרופאים. די תמוה: בית חולים הוא לא צבא, הוא שייך ליחסי העבודה של השוק האזרחי. ביחסים כאלה התפטרות היא בודאי לגיטימית. זה תמוה עוד יותר על רקע התמיכה הקבועה של סגל בליברליזם כלכלי באופן כללי, וסלידתו ממעורבות המדינה בכלכלה. אבל דווקא כאן כן? לשם התרגיל: נניח שלאחר התפוצצות פרשת 2000, עיתונאי הצמרת של ידיעות אחרונות - נחום ברנע, סימה קדמון וכו' - היו מחליטים שהגיעו מים עד נפש, ושהם עוזבים את העיתון ורוצים לעבור למקור ראשון. ונניח ששר התקשורת היה מחביבי ידיעות, והוא היה אוסר על מקור ראשון לקבל אותם - זה היה נראה לסגל הגיוני? הוא היה קורא לזה מרד?
3. מעבר לדיון הענייני (שבעצם לא ממש נוכח כאן, ראו סעיף א) מה שבאמת מבחיל כאן הוא הנימה הזחוחה והמזלזלת: "כשהאבחנה בין כוחות האור לכוחות השחור", "הגיע הזמן שימחלו על כבודם" ועוד ועוד. אני לא אהיה מבקר הסגנון של סגל. אבל אני חושב שהסגנון מבטא משהו: לסגל באמת יש אפס אמפתיה לסבלם של הילדים חולי הסרטן והוריהם, שתומכים ברופאים, ובטענות הרופאים עצמם (שאותם כנראה לא קרא). לא חייבים להסכים עם הרופאים, אפשר גם לחשוב שליצמן ורוטשטיין צודקים, אבל גסות הלב הזאת בסבלם של מי שבאמת החיים התאכזרו אליהם יכולה לבוא רק ממי שבטוח, באופן הכי עמוק, שהמערכת תמיד תהיה לצידו. העדר האמפתיה הזה מעיד על כך שסגל לא מסוגל אפילו לדמיין מצב שהמערכת פונה נגדו במחיר של חיי ילדיו.
4. וקשור לכך: הנימוק הענייני היחיד יחסית שהצלחתי לדלות הוא שסגל תומך ברוטשטיין כדי לא לזעזע את המערכת. זה מתקשר גם לעובדה שבתחילת המאבק הורי הילדים ניסו להחתים את כל חברי מועצת העיר ירושלים, ומכל הסיעות חתמו חוץ מסיעתו של ניר ברקת, הסיעות החרדיות והבית היהודי - שבינתיים, יאמר לזכותם, חזרו בהם. כשחושבים על זה, זה די מפתיע בעצם. שלא כמו הסיעות החרדיות, לדתיים הלאומיים אין קשר מיוחד לליצמן. מאידך, המחלקה בהדסה משרתת את ירושלים ואת הגדה, איזורים עם ריכוז גבוה של דתיים לאומיים. אם חו"ח ילדו של סגל היה חולה בסרטן, הוא היה מטופל שם.כך שהם האולי מהציבורים שהכי נפגעים מפירוקה דה-פקטו של המחלקה בהדסה. את המסקנה הבאה אני הולך לומר בזהירות, כי בצד התפועות שתיארתי גם יש תמיכה גדולה בצד הרופאים מהמגזר - הן רבנים ובתי כנסת והן מתנועות הנוער - האוהל מלא בשלטים מבנ"ע ועזרא. אבל לפחות חלקים מהמגזר או למצער מהנהגתו הפוליטית, כל כך מוזהים עם השלטון הקיים ועם הסטטוס קוו שהם לא מסוגלים לדון בשום נושא, גם אם הוא לא קשור בכלל, שלא דרך הפריזמה של "הלנו אתה או לצרנו"; היציבות השלטונית מעל לכל. ואם ימותו כמה ילדים מסרטן בדרך, ביג דיל.

יום חמישי, 18 במאי 2017

בזמן שישנתם

בזמן שישנתם:

1. לאחר שהתפרסם שטראמפ דרש ממפכ"ל הFBI דאז (שבינתיים טראמפ פיטר) קומי מפורשות לסגור את החקירה נגדו בפגישה ביניהם בפברואר וכן התברר שקומי תעד בכתב את כל הפגישות שלו עם טראמפ, ועדת הפיקוח של בית הנבחרים זימנה את קומי להעיד בפניה בשבוע הבא, וכן ביקשה את כל המזכרים שקומי כתב. גם הועדה שמיוחדת של הסנט שעוסקת בחקירת קשרי טראמפ-רוסיה מעוניינת שקומי יעיד בפניה.
2. התפרסם כי בפגישה סגורה של חברי קונגרס רפובליקאים ביוני שעבר קווין מקארת'י, מס' 2 בהנהגה הרופבליקאית של הקונגרס, אמר כי הוא חשוב שהרוסים משלמים לטראמפ. זה היה כאשר טראמפ כבר זכה למספר הנציגים הנדרש כדי לזכות במועמדות הרפובליקאית וכל המפלגה הרפובליקאית - כולל מקארת'י - עברה לתמוך בטראמפ. תוך כדי שמקארת'י מדבר פול ראיין עצר אותו, הפסיק את הדיון ודרש מכל הנוכחים לא להדליף. בפרסום הראשוני מקארת'י וראיין הכחישו, ומשהתברר להם שיש הקלטות הם חזרו בהם מההכשה ומקארת'י טוען שזו היתה בדיחה.
3. רוד רוזנסטיין, סגן התובע הכללי, ומי שאחראי על כל נושא טראמפ ורוסיה במשרד המשפטים מכיוון שהתובע הכללי, ג'ף סשנס, פסל עצמו מלעסוק בכך לאחר שהתברר ששיקר לקונגרס במהלך השימוע שלו לגבי פגישותיו עם הרוסים (עברה פלילית כלשעצמה אבל זה כבר מזמן נשכח), מינה את מפכ"ל הFBI הקודם (לפני קומי) מולר לתובע מיוחד בפרשת טראמפ רוסיה. אלה חדשות ענקיות וניגע בכך בהמשך.
4. הני"ט מדווח שטראמפ והקמפיין שלו ידעו עוד לפני השבעתו שמייקל פלין נמצא תחת חקירת FBI מכיוון שקיבל כסף מהטורקים ולא דיווח על כך (ישנה פרוצדורה למי שעוסק עם הממשל ומקבל תשלומים ממדינות זרות להירשם כspecial agent, בדומה ללוביסט. כך מוודאים שהוא לא נחשף לחומרים רגישים) עוד לפני ההשבעה, יתכן שאפילו כבר כמה ימים לאחר הבחירות. זה לא מנע ממנו למנות את פלין ליועץ לבטחון לאומי. אם הידע הזה היה בתוך קמפיין טראמפ סביר להניח (אם כי אין הוכחה ישירה) שגם סגן הנשיא פנס ידע מכיוון שהוא עמד בראש צוות מעברי הממשל. זאת ועוד, במקביל לכך שפלין תחת חקירת FBI על קבלת כסף מהטורקים, יומיים לפני ההשבעה הוא עצר מבצע נגד דאע"ש שהטורקים היו נגדו.
5. התברר שסביב מסיבת העיתונאים של טראמפ וארדואן שומרי הראש של ארדואן הרביצו מכות רצח למפגינים כורדים שהפגינו בשקט ליד. משטרת וושינגטון התערב רק לאט ובאיחור.
6. נתוני הרייטינג של השבוע, ובפרט ביום יום שלישי בלילה הראו שפוקס ניוז - במצב שכמעט ולא קרה - או לא קרה כלל - מזה 15 שנה, הפסידה בקרב הרייטינג בזמ הפריים טיים. בקרב האוכלוסיה הכללית פוקס הגיעו למקום שלישי אחרי CNN וMSNBC; בקרב בני 25-54 - שהם הדמוגרפיה שמעניינת מפרסמים - הם גם הפסידו לMSNBC

זו כמות חדשות מטורפת, וידברו עליה עוד הרבה. לי יש לומר שני דברים:
לגבי נקודה 3. המשמעות של מנוי כזה היא שמולר יפקח על חקירת כל נושא שקשור בקשרי טראמפ-רוסיה, וכן כל נושא שמסתעף מהחקירה הזו (כך הוגדר בכתב המנוי של מולר); בכך החקירה יוצאת מפיקוחו של משרד המשפטים ובעקיפין מפיקוחו של טראמפ. טראמפ יכול לפטר את מולר - כמו שניקסון עשה ב"טבח יום ראשון" - אבל אז הקונגרס יכול למנות מחדש תובע מיוחד, ומכיוון שראשית, פיטורי קומי הם מה שהניעו את כל ההסתבכות האחרונה, ושנית, אחרי המנוי כל הסנטורים וחברי הקונגרס הרפובליקאים ברכו עליו (ועל כך בהמשך), ויהיה להם יותר קשה ציבורית להבליג על פיטוריו. למולר גם יש סמכות של תובע. הוא יכול לזמן חבר משובעים גדול כדי להגיש כתב אישום כנגד אנשים שהם לא הנשיא, ולהגיש לבית הנבחרים, בשבתו כחבר מושבעים גדול, כתב אישום להדחת הנשיא. בהקשר של תהליכי הדחה, לא הייתי עוצר את נשימתי. הם ארוכים מאוד ותלויים ברצון פוליטי, ואני עדיין מעריך שבסכויים גדולים לא תבשיל הדחה. אבל הצעד הזה הוא הפעם הראשונה שנכנס לסיפור שחקן בעל כח משמעותי, שאיננו רפובליקאי תומך טראמפ אלא עצמאי. תובע מיוחד יכול לעשות צרות נוראיות לממשל ולמעשה לשתק אותו (שלא לדבר על לגרום נזק פוליטי בבחירות אמצע הכהונה), גם אם התהליך לא מסתיים בהדחה, ונזכור את קן סטאר וביל קלינטון, 
מה שמרשים פה הוא שהסיפור הזה מוכיח עד כמה הפארסה ששמה כהונת טראמפ מתקיימת בזכות תמיכתו המתמשכת של המיינסטרים הרפובליקאי. רק אתמול בבוקר הצהירו סנטורים וחברי קונגרס רפובליקאים - כולל ההנהגה - שלדעתם אין צורך בתובע מיוחד. מרגע שמולר מונה, כולם פתאום הצהירו שזו החלטה מצויינת שהם בעדה. זה חוסר חוט שדרה שמעמיד אפילו את יובל שטייניץ באור מחמיא. והכל בגלל החלטה של אדם אחד, רוד רוזנסטיין, רפובליקאי, מינוי של ממשל טראמפ. פשוט הוא החליט שטובת אמריקה, כפי שהוא רואה אותה, יותר חשובה בעיניו משנאת הדמוקרטים או מההזדמנות לקצץ עוד קצת מסים לאלפיון העליון ולבטל ביטוח בריאות למליוני עניים או חולים. עבור מי שחושב באמת שטראמפ טוב לאמריקה, אוקיי. אפשר להתווכח. אבל המיינסטרים הרפובליקאי מכיר בנזקים של טראמפ (ראו הציטוט של מקארתי לעיל) ועדיין משתף עם זה פעולה. צריך מעט אומץ ואפשר לעשות שנוי גדול.
לגבי נקודה 4: בכל הערב של יום שלישי, בזמן שכל שאר מקורות החדשות דיווחו על חשיפת המקור הבכיר ביותר בדאע"ש ע"י טראמפ לרוסים, פוקס ניוז דייוחו בהרחבה על תיאורית קונספירציה לפיה סת' ריץ', עובד בDNC שנרצחי בוושינגטון לא מזמן, הוא זה שהדליף לויקיליקס את האי-מיילים ולא האקרים רוסים, ולכן הקלינטונים ארגנו את רציחתו. כמובן שהדיווח שעליו כל הקונספירציה הזו התבססה התברר כשקרי, ומשפחתו של ריץ' הוציאה הודעה לפיה "מקום במיוחד בגיהינום שמור למי שמפיץ תיאוריות קונספירציה על רצח בננו". רק אחרי ההודעה הזו פוקס ירדו מזה. העובדה שפוקס מפסידים בקרב הרייטינג מעידה שייתכן וחלק מצופיהם רוצים לדעת על מה לעזאזל כולם מדברים, כי בפוקס לא מדווחים על כך, וכנראה שיותר מכך על עניין רב של ציבור ליברלי שמעלה את הרייטינג של MSNBC. בכל מקרה זה סימן שאמור להדאיג את הרפובליקאים.

תהיינה עוד הרבה התפתחויות, אבל הסיגנל החושב באמת יבוא רק בעוד שבוע, כאשר מונטנה תבחר בבחירות מיוחדת את חבר הקונגרס היחיד שלה, כתחליף לראיין זינקה שמונה לשר הפנים. מונטנה מאוד אדומה ואמור להיות קל לרפובליקאים לנצח שם, אבל יש דיווחים על סקרים לא טובים לרפובליקאי (יש מעט מאוד סקרים פומביים. האחרון הראה על יתרון של 5% לדמוקרט, אבל זה שלפניו הראה על יתרון של 8% לרפובליקאי, כך שצריך מאוד להזהר בפרשנותם). בסוף, כל הסיפור של הדחה יקבע רק מרצון פוליטי, ורצון כזה יהיה רק אם הרפובליקאים יפחדו שהם עומדים בפני גל קטסטרופלי ב2018, או לחילופין - ולכך יש יותר סכוי מאשר שהרפובליקאים יפנו נגד טראמפ - רק אם גל כזה באמת יהיה והשליטה בבית הנבחרים אולי בסנט תעבור לדמוקרטים.

יום שני, 8 במאי 2017

שתי הערות על נצחונו של מקרון

1. אז מה ההבדל? למה הברקזיט וטראמפ ניצחו בעוד שוילדרס ולה-פן הפסידו? יש כמובן הרבה הבדלים. מועמדים שונים (בלב כבד עלי להודות שהילרי קלינטון לא היתה מועמדת טובה מספיק, או לפחות לא מתאימה לזמן), תרבות פוליטית שונה, תנאים כלכליים וחברתיים שונים. ועדיין, בגדול ההבדל הוא זה: בכל המדינות הללו יש 20-30% שתומכים בימין לאומני וגזעני. השאלה היא מה עושים השאר.
את הברקזיט הוביל נייג'ל פראג' הסהרורי, אבל גם אישים מרכזיים מהמפלגה השמרנית כמו בוריס ג'ונסון ומייקל גוב - אם כי זה לא חדש, המפלגה השמרנית תמיד היתה חצויה בנושא השילוב באיחוד האירופי. אלא שבברקזיט גם תמכו חברי פרלמנט מהלייבור ובעיקר מנהיג הלייבור, ג'רמי קורבין, אמנם לא תמך רשמית ביציאה אבל גם לא ממש התנגד. הברקזיט עבר בגלל קולות המיינסטרים.
וכמובן דונלד טראמפ - בפריימריז, כזכור, טראמפ השיג מעל 50% רק במדינות של סוף התהליך ובחישוב קולות כולל זכה במשהו כמו 40% מקולות הרפובליקאים. אלא שהמפלגה הרפובליקאית התלכדה סביבו ותמכה בו. טראמפ נמצא איפה שהוא נמצא לא רק בגללו, אלא בעיקר בגלל מיץ' מקונל, ופול ראיין, ושדרני פוקס ניוז. הוא שם כי הימין כולו תמך בו.
בצרפת לעומת זאת, כבר בערב התוצאות של הסיבוב הראשון יצאו שני מועמד הימין פיון והמועד הסוציאליסטי המן בתמיכה במקרון. מועמד השמאל הקיצוני מלאנשון אמנם לא הביעה תמיכה במקרון (רק התנגדות ללה-פן), וזכה להרבה ביקורת על כך, אבל מתברר שמצביעיו בכל זאת הלכו עם מקרון, למעשה יותר ממצביעי פיון. בקיצור, המיינסטרים התלכד נגד לה-פן. יש לי הרבה ביקורת על הצרפתים אבל חייבים להוריד את הכובע בפניהם הבוקר.
2. אחרי הבחירות הללו, כמו סביב כל הגל הפופוליסטי הנוכחי, יש דיבור גדול על העוול שנגרם למפסידים מהגלובליזציה, על אלו שנשכחו כשהמפעלים עברו מארה"ב למקסיקו ולסין ומצרפת לפולין. יש לי הרבה אמפתיה למי שאיבד את מקום עבודתו ושקוע באבטלה, אבל משום מה שוכחים שבתהליך הזה המפעלים עבור למקסיקו וסין ופולין והוציאו שם מאות מליונים מעוני מחפיר. הפרוטקציוניזם כמו זה שמקדם טראמפ או לה-פן (או למצער אצלנו שלי יחימוביץ') משמעותו לא רק עליית מחירים לצרכנים אלא גם סגירת מקומות העבודה לאותם מאות מליונים. זה מוסרי רק אם אתה חושב שצרפתי מבלפור שווה יותר מפולני ואמריקאי מקליבלנד שווה יותר מסיני.
כעת, לגיטימי לטעון את תיאורית המעגלים - כלומר, שאני צריך קודם לדאוג למשפחתי, אח"כ ללאום שלי, למדינתי ורק אח"כ לאנושות כולה, ולכן לגיטימי שהמדינה תקדם תעשיות מקומיות. אבל ראשית לא לגיטימי להתעלם מכך שבכל זאת גם בצד השני יש בני אדם; ושנית כדאי לשים לב לכך שיש מעגלים שאנחנו לא מקבלים העדפה כלפיהם כלגיטימית. לא לגיטימי בעיננו שהמדינה תעדיף אשכנזים מכיוון שהוקמה על ידי אשכנזים. לא לגיטימי שתל אביב תעדיף להעסיק חילונים מכיוון שהיא עיר שברובה חילונית. לא לגיטימי שבעל מפעל שמאלני יסרב להעסיק ימנים מכיוון שהם ימנים. אז למה דווקא המעגל שסביב הלאום כל-כך מקודש ולגיטימי?

יום שני, 16 בינואר 2017

קפיטליזם וסוציאליזם

לפני פרוץ הגורמים המוסמכים לחיי, הבלוג היה פעיל הרבה יותר, ובצד שמאל הצבתי קופסה קטנה ובה נושאים שרציתי לכתוב עליהם בהזדמנות אבל טרם הספיקותי. ובראש הרשימה הזו עמדה דרך קבע שאלת נדידתו של המגזר לעבר הימין הכלכלי. השתהיתי והשתהיתי עד שבסוף ויתרתי ובקול ענות חלושה הבוקסה הקטנה הזו ירדה מצד הבלוג. אלא שמסתבר עם הזמן שכיוונתי לדעת גדולים, והגליון האחרון של "דעות" הוקדש כולו לתהליך שבו, כלשון אחד המאמרים "הופכת הציונות הדתית מחברה שדוגלת בערכים סוציאל-דמוקרטיים לחברה שהאליטות שלה מקדמות ערכים ניאו-ליברליים ושמרניים".
לצערי רוב המאמרים הם בתשלום ולא מצאתי את הגליון בשום חנות ספרים, כך שאחכה עד לביקור הבא בקבוצת יבנה כדי לקרוא את הגליון של חמי בשלמותו; יתכן איפוא שמה שאכתוב כאן חוזר על דברים שנכתבו בגליון. מכל מקום בשלומיאליות שמאלנית טיפוסית אחד משני המאמרים המוצעים חינם הוא המאמר האופוזיציוני של הרב חיים נבון, הרואה בחיוב את התהליך - למעשה, הוא כחלק ממוביליו - ומצדיק למה הוא נכון וראוי. המאמר הזה יכול איפוא להיות בסיס מצויין לטענות שאני רוצה לטעון בנושא.
אם ננקה קצת את המאמר מהנימה המתנשאת האופיינית לכותב (אחרי הכל, כותרת המאמר היא "להתבגר מן הסוציאליזם") ונסדר קצת, אני חושב שאפשר לזקק ארבעה טיעונים מרכזיים, חילופיים זה לזה.
1. ישנה שאיפה להקטין את אי השוויון הכלכלי, אלא שסוציאליזם הוא מכניזם גרוע מכיוון שהוא גורם נזק למטרה חשובה יותר, והיא השגשוג הכללי. ובלשונו "משק ריכוזי...הוא לא עובד". זו אמירה שטחית להחריד: איזה מאפיינים בדיוק של משק ריכוזי לא עובדים: הכוונה ממשלתית של הפעילות הכלכלית? מסוי גבוה? מערובות ממשלתית ישירה ע"י בעלות על חברות? ועדים חזקים? הרב נבון מביא לכל אחד מאלה אנקדוטות של כשלון אבל כמובן שגם לכל אחד יש דוגמאות שבהם הוא עבד טוב (גרמניה של שנות ה50 וה60 וסין של ימנו; סקנדינביה; סינגפור; ארה"ב של שנות ה40 וה50). כלכלה, כפי שהרב נבון עצמו מעיד, הרבה יותר מורכבת מזה. לטעון לאמירה אמפירית על המנגנונים הכלכליים היעילים והנכונים, נניח, למדינת ישראל של ימנו באמצעות כמה אנקדוטות ומבלי התיחסות אפילו לבסיס של הספרות הכלכלית בנושא היא לעשות צחוק מהקורא.
אני גם לא כלכלן, ולכן לא אכנס בכלל לויכוח הזה; יש שלל אנשים מקצועיים ממני בנושא, החל באורי כץ או אסף צימרינג הימניים וכלה באריאל רובינשטיין השמאלי, ואף אחד מהם לא יטען את הטענה הגורפת שכל מעורבות ממשלתית מביאה לירידה בשגשוג, שאותה טוען הרב נבון (כפי שגם איש מהם לא יתמוך במשק מתוכנן באופן מלא בסגנון הקומוניסטי). אני גם לא חושב שהטיעון הזה הוא לב העניין, שכן לב הטיעון מתחבא בטיעונים האחרונים לדעתי. ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, שכן הרב נבון לא יוותר על ההזדמנות להביא נתונים שגויים או לכל הפחות מטעים. הנתון הקשה היחידי שהרב נבון מביא הוא "כל המדינות המובילות במדד החופש הכלכלי (של קרן הריטג') נהנות משפע ומשגשוג, וכל המדינות הנמוכות בדירוג זה סובלות מעוני מחפיר". אנקדוטלית, לרוסיה, במקום ה20 מהסוף, יש תל"ג לנפש גדול יותר מלצ'ילה, מקום שביעי. אבל אם נהיה קצת יותר רציניים, הנה הקשר בין הדירוג של הרטיג' לתל"ג לנפש לפי כח קניה של הבנק העולמי:
מקדם הקורלציה הוא 37%, לא 0 אבל חלש למדי. וזה עוד מבלי שדיברנו על כך שמדד החופש מודד גורמים שלא קשורים בהכרח למה שהרב נבון מגדיר כ"סוציליזם" כמו שלטון החוק ושחיתות, וש"קורלציה פירושה סיבתיות" הוא כשל לוגי די בסיסי.
2.ישנה שאיפה להקטין את אי השוויון הכלכלי, אלא שהדרך לעשות זאת היא באמצעות רשויות מקומיות, יחידים וקהילות. זו כבר הנחה שלא מגובה בשום נתונים, אלא מוצגת בטענה המוכיחה את עצמה: "יחידים וקהילות עושים זאת הרבה יותר טוב מאשר המדינה". לא ברור לי למה הרב נבון מאמין שפקידי עיריה או רשות מקומית מוכשרים יותר מפקידי ממשלה; נסיון החיים שלי ואני מניח גם של רובכם לא ממש תומך בהערכה הפתאומית הזו לכשרונם של פקידי עיריה. אבל מעבר לכך ישנה בעיה אינהרטית בהצעה של הרב נבון והיא שאנשים נוטים להתכנס לקהילות יחסית הומוגניות מבחינה כלכלית. הרב נבון לא פוגש בעירו מודיעין הרבה עניים, הם נמצאים באופקים, בבני ברק ובג'סר א-זרקא. הגם שאני מסכים שמעורבות פעילה והתנדבות של כל אזרח ואזרח חשובה, והחולשה היחסית של המעורבות האישית בהתנדבות בישראל היא בעיה, אבל עדיין אין סכוי שהעמתות וקהילות יצליחו לכסות באופן מלא את כל המקרים. ארה"ב היא המדינה עם שעיור התרומות הגדול בעולם והיא עדיין מהמדינות הכי לא שוויוניות בעולם. אני לא נאיבי לחשוב שהמדינה יכולה באמת לפתור הכל, אבל יש לה לפחות את המטרה והיכולת להציע מדיניות כללית ואחידה; אותם קריטריונים להם לועג הרב נבון הם אלה שמוודאים שלכל אחד תהיה בסוף כתובת במצבים קשים, גם אם הוא לא מחובר במקרה לתורם כזה או אחר. זאת ועוד, חברת הצדקה לה כמה הרב נבון היא כזו המעמידה את העני במצב מובהק של בושה בעוניו. הדרישה לבקש בצורה ישירה מאנשים שאתה מכיר הופכת כל עני הזקוק לעזרה לקבצן.
3. ישנה שאיפה להקטין את אי השוויון הכלכלי, אבל פתרונה באמצעות מנגנוני המדינה פוגע בחירות של האזרחים. הרב נבון טוען זאת בעיקר דרך ההתמרמרות על מערכת החינוך, ועל אי יכולתו לבחור את בית הספר של ילדיו. בנימוק האמפירי של הרב נבון - שזו הסיבה לכשליה של מערכת החינוך - מפוקפק למדי,שכן לא ראינו שמערכת החינוך החרדית, הפרטית והתחרותית, טובה יותר; מה גם שדוגמת מערכת החינוך בירושלים, אותה הרב נבון עצמו מביא, מראה שניתן לשלב בחירה בחינוך עם מערכת ממלכתית ואינטגרטיבית, ואפילו לא מופרטת. אבל במידה עמוקה הרב נבון צודק: סוציאליזם מגביל את החופש. במקרה של מערכת החינוך, אם היינו מעניקים חופש מוחלט להורים, היינו מקבלים בתי ספר הומוגניים לעשירים ולעניים (כפי שהחופש המוחלט בשוק הדיור מביא לשכונות הומוגניות), ומצב כזה היה פוגע באופן די ודאי בשוויון ההזדמנויות של התלמידים העניים. אני לא יודע מה הפתרון האופטימלי, זו שאלה מסובכת, אבל לב הדיון כאן הוא הדיון הערכי והמוסרי: האם נכון להגביל במידה זו או אחרת את החופש של ההורים בשם ערך שוויון ההזדמנויות (רק אחרי שמסכימים שכן, צריך לראות איך לעשות זאת בצורה שלא תהיה אדיוטית). שכן לרב נבון אין שום בעיה בהגבלת חופש של אזרחים לנסוע בשבת, לקנות חמץ בפסח, לקנות בשר חזיר או לאמץ ילדים (אם הם הומוסקסואלים). אלא שלהקטנת אי-השוויון הכלכלי, או אפילו השגת שוויון הזדמנויות, אין ערך כזה בעיניו. וכאן אנחנו מגיעים לטיעון האחרון:
4. בעצם אין ערך להקטנת אי שוויון. הרב נבון לא אומר זאת במפורש, למעשה הוא טוען ההיפך: "קפיטליסטים בשום אופן אינם אדישים לסבלם של עניים ונזקקים". אלא האמירה הזו עומדת בסתירה למה שהוא כותב בגוף המאמר. ראשית, בקטע ארוך שמנסה להסיק גישות כלכליות מודרניות מחוקי הקרקעות של חברה שבטית מתקופת הברזל (ועל הבעייתיות בלשון המעטה של נסיונות כאלה עומד יפה אריאל סרי לוי במאמר מאותו הגליון). אבל מעבר לכך במסקנתו הבסיסית שיש עוני, ככה זה. "ההכרה ריאליסטית בכך שהרבה בעיות אי אפשר לפתור.... הממשלה אינה יכולה לפתור את כל מצוקותיהם של אזרחיה". השאלה היא כמובן לא האם אפשר לפתור הכל אלא האם צריך לנסות בכלל לשאוף לכך; אם יש מאפיין כלשהו שניתן לזהות ביהדות לכל אורך ההסטוריה הוא הטענה שהמציאות כמות שהיא לא מושלמת ושצריך להשתפר. לפני כמה חודשים הוציא הרב נבון ספר על תפיסת המשפחה, ובספר וסביבו הוא מוביל מאבק בתפיסות שלדעתו מסוכנות למבנה המשפחה והחברה: הכרה במשפחה הומוסקסואלית, נישואין מאוחרים, עליית שיעור הגירושין. הרי באותה המידה ניתן לומר - הרבה מערכות יחסים לא מצליחות, ככה זה. ההכרה הריאליסטית היא שהרבה בעיות אי אפשר לפתור. אלא שזה נושא חשוב מספיק עבור הרב נבון כדי לנסות לפתור, או לצמצם, אותו (אני אגב חולק עליו לחלוטין בכך אבל זה דיון אחר). ואי-שוויון כלכלי פשוט לא חשוב מספיק.
אחד הפוסטים האהובים עלי היה הפוסט על הורדת הכיפה שלי. ושם התבססתי על הבחנה של פרופ' הלברטל, שאני חושב ששמעתי אותו מעמיק אותה בכמה מקומות אבל אין לי כרגע הפניה מדוייקת. בעיקרה הטענה היא שהתפיסות המסוריות שלנו לא מבוססות באמת על נימוקים רציונליים, הם מובססות על אינטואיציות: מה מרגיש לנו נכון, צודק וראוי אל מול מה שמרגיש לנו עוול, מכעיס, דוחה או מגעיל (תומר פרסיקו גם כתב על זה בביקורתו על ספרו של ג'ונתן הייט). אפשר לדון עד מחר על הפרטים של המדיניות הכלכלית הנכונה או המוסרית, אבל הטיעון העמוק ביותר שעולה מהמאמר של הרב נבון הוא שאי שוויון כלכלי הוא לא כזו בעיה חשובה. ביג דיל, זה קורה. ובמובן הזה, אני חושב שהרב נבון מייצג באופן עמוק חלקים לא קטנים מהציבור הדתי לאומי של היום. הם לאו דווקא יגדירו עצמם קפיטליסטים, אבל אי-שוויון כלכלי הוא לא בעיה חשובה בעיניהם. בקישקעס זה לא מרגיש כמו משהו בעייתי.
וזה נובע לדעתי משתי סיבות מאוד פשוטות עבור מציאות החיים של הציבור הדת"ל של ימנו. האחת היא, שהוא מרויח משמעותי מהשיטה הכלכלית של ימנו: מערכת החינוך שלו מסובסדת ב50% יותר מזו הכללית; הוא מקבל סבסוד דיור משמעותי בהתנחלויות; חלקים לא-פרופורציונים ממנו עובדים במערכת החינוך או בשירות המדינה. אז באמת לא נראה לו כ"כ רע. והשניה היא שעל אף הדיבורים גבוהה גבוהה על כלל ישראל, לא בכדי המגזר נשאר מגזר עד היום, המסתגר במערכת חינוך משל עצמו, ביישובים משל עצמו וכד'. את העניים הוא לא רואה אז זה לא מפריע לו. אפשר לרדת כמה שרוצים על הבועה התל-אביבית, אבל אותם שמאלנים משוקצים משלמים מסים גבוהים - ולא מתמרמרים על כך - למרות שהם יודעים שחלק לא קטן ילך למגזרים אחרים. כי יש להם סולידריות בסיסית לחברה, מה שהדתיים -לאומיים אולי אומרים שיש להם, אבל לא מגבים את זה בכסף.